ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- נושאים שונים
כיום ניתן לומר שהאליל המודרני הוא הליברליזם. וכאן מתעוררת השאלה: האם עלינו לנפץ את פסל החירות הליברלי כדי לצאת לחירות עולם? התשובה לכך מורכבת, כפי שנראה בהמשך.
שלושה ערכים מוסריים ועוד שלושה
לצורך הדיון ניעזר בהמשגה של הפסיכולוג היהודי־אמריקני פרופ' ג'ונתן היידט בספרו 'מדוע אנחנו תמיד צודקים'. הוא טוען שלכל אדם יש שש אינטואיציות מוסריות: חמלה, הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה. שלוש האינטואיציות הראשונות דומיננטיות אצל אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים, ואילו אצל השמרנים ישנה נוכחות דומה של כל שש האינטואיציות. הבדל נוסף נוצר בדור האחרון בין ליברלים רדיקליים ובין שמרנים (שבזה מזדהים עם הליברליזם הקלאסי), והוא נמצא בפרשנות שכל צד מעניק לשלושת הערכים המוסכמים. כדוגמה לכך הוא מביא את ערך הצדק או ההוגנות. אצל ליברלים, אמת המידה הבולטת לצדק היא שוויון, ואילו אצל שמרנים – בעיקר עקרון הגמול, שלפיו גורלו של אדם נגזר ממעשיו ומחדליו.
ויכוח דומה הוא על ערך החירות. השמרנים מבקשים את החירות בשחרור מן הכוח הכופה של המדינה, ואילו הליברלים מבקשים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לפרק "מנגנונים חברתיים דכאניים", כמו המשפחה והקהילה.
ערכים ליברליים בתורה
כמה מהוגי הדעות המובילים של הליברליזם שאבו את תפיסות היסוד שלהם מן התנ"ך. עמדה על כך בהרחבה פרופ' פניה עוז־זלצברגר במאמרה "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית" ('תכלת', גיליון 13). אולם במהלך הדורות עברה החשיבה הליברלית תהליך של חילון, והמושגים שלה שינו את אופיים עד שהתעוותו. בדברינו הבאים נבקש לברר מחדש את עמדתה של תורת ישראל בנוגע לשלושת ערכי היסוד הליברליים, כפי שעולה מן הפסוקים העוסקים ביציאת מצרים.
את ערך החמלה אנו פוגשים אצל בת פרעה, כשהיא פותחת את התיבה: "ותראהו... והנה נער בוכה, ותחמול עליו" (שמות ב, ו), ואחר כך אצל משה שיוצא לראות בסבלם של אחיו (שמות ב, יא). בפרק הבא מופיעה חמלתו של הקדוש ברוך הוא כשהוא רואה בעוני עמו, שומע את צעקתו ויודע את מכאוביו (שמות ג, ז). אולם כאן מתגלה הבדל בולט בין התפיסה הליברלית לתפיסה היהודית. התפיסה הליברלית מתמקדת בפרט. מסיבה זו החמלה שלה מתייחסת בעיקר לסבל המוחשי שלו בעת הזאת. התורה גם היא מלמדת אותנו לא להתעלם מן המצוקה שעומדת לנגד עינינו, אולם נקודת המבט שלה רחבה בהרבה ומעניקה משקל גדול לאומה מתוך אחריות לעתידה ולייעודה. הסבל של בני ישראל במצרים לא התחיל בזמן ההתגלות אל משה בסנה. הוא התחיל כ־210 שנה קודם לכן, והקדוש ברוך הוא הפסיק אותה רק שנה לאחר מכן. ניכר כי החמלה הא־לוהית מופיעה בזמן המתאים לכך, לאור תוכנית ארוכת טווח להקמתו של עם ישראל – תוכנית שראשיתה בברית בין הבתרים וסופה בכניסה לארץ ובבניין המקדש.
שתי המשמעויות של ערך הצדק מופיעות גם הן בתורה. מושג השוויון בא לידי ביטוי ביציאת מצרים (שמות יב, מז-מט), כאשר גם הגר מוזמן ליטול חלק בפסח בהכרזה מכוננת כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". אולם באותה פרשה עצמה ישנה הסתייגות הקובעת כי ערל ובן נכר אינם יכולים לאכול מן הקורבן. בהמשך הפרשה מופיעה הקדשת הבכורות, שזוכים למעמד שונה משאר הבנים. ומעל כל זה, אף כי כל בני האדם הם בניו של הקדוש ברוך הוא, יציאת מצרים מלמדת שישנו מעמד מיוחד ל"בני בכורי ישראל".
לעומת היחס המורכב שיש בתורה למושג השוויון, רעיון הגמול מקבל בה נוכחות חזקה מאוד, במיוחד בסיפור יציאת מצרים. סירובו של פרעה לשחרר את ישראל, שהם בכורו של הקדוש ברוך הוא, מביא להריגת כל בכורי מצרים (שמות ד, כב-כג). על השעבוד והעינוי מקבלים המצרים עשר מכות, ואילו בני ישראל זוכים לצאת "ברכוש גדול" בתמורה לעבודתם הקשה (שמות יב, לה-לו ועוד).
מכאן נגיע אל ערך החירות. כל לוחמי החופש בהיסטוריה התבססו על סיפור יציאת מצרים, שבה השתחררנו מן השעבוד למלך כול יכול – פרעה. השחרור מכוחה של הממלכה מודגש בפרשת ואתחנן. לא סתם "ויפדך מבית עבדים", אלא "מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז, ח). הדבר עולה בקנה אחד עם מגמת התורה לצמצם את כוחה של המלכות בישראל שלא תידרדר לעריצות (עיינו דברים יז, טז-כ).
לצד זה, בלילה שבו הוכרז על היציאה מתכנסים כל בני ישראל איש איש אל ביתו ואל משפחתו: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כא-כב). ובכל שנה עובר הסיפור במשפחה מדור לדור. החירות היהודית נבנית על היסוד האיתן של המשפחה. הקשר המשפחתי לא נתפס כגורם מדכא, אלא כמי שמעניק לכל יהודי את זהותו, וזה מה שמעצב את עמוד השדרה שלו לעמוד בחירות פנימית מול כל לחץ חיצוני.
שלושת הערכים השמרניים
גם שלושת הערכים שמוסיפים השמרנים נוכחים בסיפור יציאת מצרים.
הנאמנות קשורה לתחושת השייכות למשפחה ולאומה. כפי שהזכרנו, התורה מדגישה את השייכות הזאת בהקרבת הפסח ובאכילתו. כבר בפרשת שמות מסופר על משה רבנו שיוצא אל אחיו הסובלים, ואינו מסוגל לעבור בשתיקה – לא על מצרי שמכה יהודי ולא על יהודי שמכה את אחיו (שמות ב, יא-יג). וכאשר הוא חווה את הבגידה בנאמנות הלאומית, "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים). אמר: מעתה שמא אינם ראויין להיגאל" (רש"י לפסוק יד).
אינטואיציה מוסרית נוספת היא הכבוד לסמכות. וכך נוהגים בני ישראל: "ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן, כן עשו" (שמות יב, כח). הבועט בסמכות הוא הבן הרשע, שאומר בחוצפה "מה העבודה הזאת לכם?" (שמות יב, כו), וכבר קדמו לו דתן ואבירם באומרם למשה: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות ב, יד).
יציאת מצרים מפגישה אותנו גם עם הקדושה. אומנם כבר בבריאת העולם נאמר: "ויברך א־לוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), אולם מכאן ואילך הקדושה מוזכרת בתורה רק ביציאת מצרים. בהתגלות הראשונה של הקדוש ברוך הוא אל משה בסנה מופיעה קדושת המקום: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). ומיד לאחר היציאה מופיעה גם קדושת האדם: "קדש לי כל בכור... לי הוא".
הגדרה מחודשת של החירות
בשלושת הערכים המוסריים הללו - הנאמנות, הסמכות והקדושה – יש ויתור מסוים על החירות האישית, מתוך קבלה של ערכים גבוהים יותר.
כל זה מוביל לתובנה נוספת בנוגע להבדל שבין ליברליזם ליהדות. אצל הליברליזם הרדיקלי, משמעותה של החירות היא החופש שיש לכל אדם לעשות ככל העולה על רוחו (חירות שלילית־חיצונית, "חירות מ..."). ואילו בתורה, משמעותה של החירות היא דווקא יכולתו של האדם לממש את זהותו האישית והלאומית, את אמונתו ואת ערכיו (חירות חיובית־פנימית, "חירות ל..."). בתפיסת עולם שבה יש רק חמלה, צדק וחירות, אין לחיים שום משמעות. האדם הופך להיות עלה נידף ברוח, בלי זהות ברורה שתיתן בידו מצפן חיובי שיעניק לחייו מטרה נשגבת שלמענה שווה לחיות ואף לעמוד בקשיים.
יציאת מצרים מדגישה את החירות דווקא בממד הלאומי. החירות הלאומית היא חירות חיובית, שנובעת מרצונה של האומה לממש את זהותה ולחיות את חייה המלאים בארצה לאור מורשתה וייעודה ולטפח ערבות כלפי כל אחד מבניה. ביציאת מצרים התגבשה זהותנו הלאומית כ"עם ה'": "אני ה' א־לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא־לוהים" (במדבר טו, מ-מא). החירות שלנו מתממשת דווקא בהיותנו עבדי ה', כאשר הדרישה לצאת ממצרים באה שוב ושוב במילים "שלח את עמי – ויעבדוני!"
המחויבות הפנימית לדבר ה' היא חלק בלתי נפרד מן היציאה של האדם מישראל לחירות. "אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב) – אותה תורה המורה לו את הדרך למימוש המשמעות של קיומו. לכן מי שמוכר את עצמו לעבד עובר על קביעת התורה "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב).
זאת ועוד. ייעודו של עם ישראל אינו כבול למגבלות של המציאות בהווה, ואף לא לנורמות התרבותיות שהתקבעו בעבר. שאיפתנו "לתקן עולם במלכות ש־די" מבטאת תודעה עמוקה של חירות מכל הכבלים שהתרבות האנושית אזוקה בהם. זהו הצד הפרוגרסיבי של היהדות, שבו היא נבדלת מן השמרנות. יציאת מצרים מעניקה לחיינו תודעה עמוקה של ייעוד, של שליחות, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), ומתוך כך "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב קוק, מגד ירחים).
אין צורך לנפץ את פסל החירות הליברלי. יש לזקק אותו, לדייק אותו ולהשיב אותו אל מקורו היהודי. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לא־לוהינו" (זכריה ט, ז).
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
