ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
צפורה בת יצחק יעקב
עונה על כך רש"י: "היה לו לומר 'ועשית קרשים' כמו שנאמר בכל דבר ודבר (כמו לענין "ועשו ארון", "ועשית שנים כרובים", "ועשית שולחן", "ועשית מנורת זהב טהור", "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", "ועשית קרסי נחושת", "ועשית מכסה לאוהל", "וארבעים אדני כסף תעשה". בכולם אין ה' הידיעה, ומדוע דוקא לענין קרשים יש תוספת אות ה'? וממשיך רש"י:) מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, [ת]ראו שיהיו מזומנים בידכם! וכו' שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן" עכ"ל.
ובאמת אי אפשר לתאר שמצאו קרשים אלו בהיותם במדבר ציה סיני. כאשר אורכו של כל קרש הוא עשר אמות, כלומר קרוב לחמשה מטר (כמו בנין דו קומתי) ורוחב כל קרש אמה וחצי, כלומר קרוב למטר ברוחב, אפילו בהיותם בנאות מדבר אין למצוא עצים בגובה זה למען נסירתם. ולא די לנו פלא הנ"ל שמשך מאתים ועשר שנים בשהות אבותינו במצרים הם שמרו וטפחו עצים הללו, אבל נוסף על כך עוד גררו ונשאו אתם כחמשים עצי ענק הכבדים האלו אתם, בעת יציאתם בחפזון ממצרים, איך ספקו להם עגלות משא באורך המתאים? ועוד, בעת ההיא שלא צפו מראש מה יאכלו ומה ישתו בדרכם במדבר (ירמיה ב, ב). כמה יש בכך מן האמונה הטהורה והאיתנה!
בדומה לכך מצאנו לענין מרים ונשות ישראל אשר רקדו ושרו במחולות אחרי קריעת ים סוף. "ותקח מרים וכו' את התוף בידה ותצאינה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות טו, כ). איפה מצאו במדבר תופים? גם אם נפרש כי לא יצאו לרקוד ממש "כל" הנשים במדבר, שהם כסך ששים רבוא (מול מספר הגברים שנמנו שם), אלא נאחז כלל של "רובו ככולו", היה אז למעלה משלש מאות אלף נשים הרוקדות עם תופים. כי אם היה תופים רק בידי עשר נשים או מאה נשים, הקול לא היה מגיע לשמיעת אזניהן של כל הרוקדות! ומניין להם כל כך הרבה סוחרים עוברי אורח שיספקו להן תופים במדבר השומם ההוא? עונה רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים". ואין לדחות ולומר כי שמא "נשים צדקניות" באותו דור היו רק מעטות. כי הרי חז"ל ייחסו את הרבוי המופלג של ילודה למעשיהן של "נשים צדקניות" (סוטה יא ע"ב) שהיו מעוררות את בעליהן לעסוק בגידול המשפחות. פשט הסוגיא שכך היו כל בנות הדור או רובן, כי כל האוכלוסיה נתרבתה על ידיהן. גם כאן כוונת רש"י לרוב האוכלוסיה.
מכאן ראינו כי כאשר הנביא מודיע לנו דבר ה', הדבר הוא מובטח ללא כל ספק, ללא כל ערעור או פקפוק. הרמב"ם ("מורה הנבוכים", ח"ג פכ"ד, דף שלא) תמה כיצד אברהם הלך חיש מהר ("וישכם אברהם בבוקר") כדי לשחוט את בנו, ולא נתעורר אצלו שום ספק במה שנאמר לו בחזון? וכן כיצד הסכים יצחק למסור את עצמו לשחיטה? כלום לא חשש שמא יש איזו שהיא טעות או שגיאה בהבנת אחד מהפרטים בחזון זה? אלא, מסכם רמב"ם: "לפיכך רצה להשמיענו שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא, אין לו ספק בשום דבר ממנו כלל; ודינו אצלו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל". ומה נגיד בענין גאולתנו, שלפי מהר"י אברבנאל ("משמיע ישועה", עמ' תכח-תל) שבע עשרה נביאים הודיעו אודותה, ודאי שאין לך דבר כה בטוח, יציב ואיתן כמוה.
אחד מגדולי אוהבי ציון, לפני מאה ושלושים שנה, היה הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר (מחבר ספר "כולל העברים", שנת 1873, עם תכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית בארצנו; וגם תומך נלהב בעבודה עברית בארצנו, בלי צורך לקבלת כספים מנדבני חו"ל). על אותו הפסוק "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" (תהלים קיח, טו) הקשה הרב בספרו "תורת יחיאל" מדוע הוקדמה "רנה" לפני "ישועה"? הלא סדר המציאות הוא שהקב"ה מביא ישועה ואחר כך מרננים ומשבחים לשמו בתודה! ועוד, מדוע דוקא באהלי הצדיקים? הרי כל הציבור צריך לרנן? ועונה הרב כי אצל כלל הציבור מרננים בשמחה רק לאחר ביצוע הישועה. אבל הצדיקים הבוטחים בה', הם יודעים בבירור כי ה' יושיע. לכן עוד בטרם בוא הישועה הם מרננים בהוקרת טובה על שם העתיד.
מעין רעיון זה כתב המלבי"ם (שלא ראה דברי הרב הנ"ל) וכך כותב: "וראיתם ושש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה, ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו" (ישעיה סו, יד). פירש: "עד עתה הייתם מאמינים בתקוה העתידה, אבל לא ראיתם אותה בעיניכם. עתה 'וראיתם' אותה בעיניכם. ולכן 'ושש לבכם'. עד עתה ע"י הבטחון החזק היתה רק שמחה צפונה בלבכם, כמו שכתוב 'כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו' (תהלים לג, כא. כלומר שמחים ע"י אותו הבטחון בה'). אבל עתה ישיש בששון בגלוי, והשמחה תתפשט מן הלב אל האברים החיצונים; עד שעצמותיכם היבשות עתה, כדשא תפרחנה מרוב טוב. 'ונודעה יד השם', עד עתה שלא שילם גמול לצדיקים ולא העניש לרשעים, היו רבים מכחישים השכר והעונש. אבל עתה יוודע 'יד ה' את עבדיו' בשילום שכר לצדיקים, 'וזעם את אויביו', בעונש הרשעים".
צריכים אנו ללמוד לקח מאבות אבותינו במצרים. גם בתוך חשך ואפלה של שעבוד מצרים, שמרו על האילנות כדי להקים לנו משכן קודש. לא נתבלבלו מכל נוראות השלכת ילדי ישראל ליאור, או הטמנת הילדים בעודם חי בתוך כתלים (עיין רש"י לסנהדרין קיט ע"ב, ד"ה נתמכמך בבנין). החזיקו מעמד. וגם בתוך "אימה חשכה גדולה" של רדיפת המצריים, הנשים הוציאו עמהן תופים לדרך. גם כהיום הזה, שחלק מהנפלאות כבר נתגלו (ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, וקבוץ גליות וכו'), עלינו לבטוח בגאולתנו ההולכת ומתממשת.
כל זה יש ללמוד מאותה אות הנוספת (ה') "הקרשים".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
