בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
18 דק' קריאה
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
רש"י "ויפגע במקום - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק: ... ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ".
מה המיוחד בתפילת יעקב אבינו ע"ה, והאם יש לתפילת ערבית קשר רעיוני לקפיצת הדרך שזכה לה, שכן תפילה וקפיצת הדרך נלמדו מאותה מילה "ויפגע במקום"?
תפילות אבות תקנום
חז"ל אומרים שתפילות אבות תקנום (ברכות דף כו עמוד ב):
" אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"
כל תפילה וייחודה, תפילת אברהם הייתה על סדום שלא תיהפך, הייתה תפילה שכולה חסד, אומנם לא נזכר נוסח של תפילה אלא ויכוח חריף עם הקב"ה שלא יהפוך את סדום, ועל אף שלכאורה הקב"ה לא קבל את בקשתו 1 , אברהם הבין שתפילתו רצויה לפני המקום 2 , האמין בכוחה של תפילה, והשכים למחרת בבקר אל המקום אשר עמד שם, והתקין תפילת שחרית.
תפילת יצחק אינה כתובה בפירוש, למדו זאת מהפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (עיין לעיל), מיד אחריה הוא מגלה את זיווגו - רבקה, וכנראה עליה הוא התפלל ושפך שיחו לפנות ערב, זו תפילה לעני כי יעטוף תפילה במידת הגבורה וחשבון הנפש, וכיון שנענה התקין תפילת המנחה.
לעומת האבות שהזכרנו שתפילתם אינה מפורשת בכתוב, תפילת יעקב כתובה בתורה בפירוש:
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים : 3
תפילה זו נקראת "פגיעה" לשון תחנונים, שכן היא נאמרת בלילה כאשר שוקעת לו השמש תרתי משמע, כאשר הוא יוצא לגלות בורח מעשו אחיו, וחושש ממה שיקרה לו אצל לבן, ואין בידו כל רכוש, לאחר שאליפז בן עשו רדף אחריו להורגו, ויעקב נתן לו את כל מה שהיה בידו, כדי ישאיר אותו בחיים, ועני - חשוב כמת.
חז"ל מוסיפים לתפילה המפורשת תפילות של תחנונים על מצבו בשעה קשה זו:
"ר' שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא א) אל ההורים למלפניי ולמעברני (למלמדי ולהורי), מאין יבוא עזרי (שם שם /תהלים קכ"א/) אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כת' ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו' (בראשית כד י) ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד, וכו' ".
ומדרש נוסף מוסיף שאמר את כל ט"ו מזמורי שיר המעלות. למרות שהתפילות הנ"ל הן תפילות של תחנונים, יעקב לא אבד את בטחונו בקב"ה, עובדה ששכב לישון, משמע שלא פחד , ובמדרש שם:
"חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי (מה אני מאבד בטחוני בבוראי), אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכ"א), אל יתן למוט רגלך וגו' ... ה' ישמרך מכל רע - מעשו הרשע ומלבן, ישמר את נפשך - ממלאך המות, ה' ישמר צאתך - ויצא יעקב מבאר שבע".
וכשראה יעקב שנענה בתפילתו תיקן תפילת ערבית. נפסק להלכה שתפילת ערבית רשות. וזאת, לא מפני שתפילה זו אינה חשובה, אלא בגלל הקושי להתפלל במצב של גלות וחשכה גשמית ורוחנית, וצריך האדם להתעורר בעצמו להאמין ולהתפלל, ואם יזכה להתפלל תפילת ערבית בכוונה הראויה, יזכה כיעקב, לראות את ה' ניצב עליו ומקבל תפילתו.
קפיצת הדרך - של ירושלים לבית אל
הזכרנו לעיל פירוש נוסף ברש"י לביטוי "ויפגע במקום", שהגיע למקום הידוע הוא הר המוריה, ועוד פירוש - "שקפצה לו הדרך". והנה רש"י מוסיף שקפיצת הדרך מיישבת את הקושי שיעקב הגיע לבית אל, ולא להר המוריה, ואעפ"כ הוא קורא למקום שער השמים ומרגיש שהגיע להר המוריה, וכדי לתרץ זאת אומר רש"י שירושלים קפצה אליו לבית אל, וז"ל:
"וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא ב), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום."
הרי לנו קפיצת דרך לא מצויה, שטמון בה עומק רעיוני, שבמקום מחשבתו של אדם ותשוקתו, שם הוא נמצא, יעקב הצטער שעבר את ירושלים ולא התפלל במקום המסוגל שבו התפללו אבותיו והתחיל לחזור כדי לממש את תשוקתו להיפגש עם השכינה, ומידה כנגד מידה גם השכינה באה לקראתו וקפצה לו הדרך, וכך אומר רש"י:
"ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ".
כלומר, רק אחרי שיעקב השתוקק להגיע למקום המקדש ועשה מאמץ לחזור לשם אז קפצה הדרך לעומתו. וכך מפרש שפת אמת בראשית פרשת ויצא שנה תרלד:
ברש"י ויפגע תיקן תפלת ערבית ולא כתיב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואינו מובן כי לפי' הזה שתיקן תפלת ערבית מה ענין קפיצת הארץ לכאן. אך בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן פי' כיון שהי' ליעקב אע"ה רצון גדול לבוא להר המורי'. אף כי מקום הזה הי' מרוחק מאוד קפץ הר המורי' כאן. וזהו עצמו פי' תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה ע"ז מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע. כי הכל תלוי ברצון האדם. וכתיב שלום לקרוב ולרחוק פי' שאין דבר רע יוצא מהשי"ת. א"כ הריחוק הוא ג"כ לטובה. שע"י הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר. ועי"ז הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השי"ת כנ"ל. וז"ש ללמדך שקפצה כו' שיש מזה לימוד לכל איש ישראל שידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארה הפנימיות ע"י יגיעה של אמת כנ"ל:
בלשון אחרת מתארים חז"ל את כמיהתו של יעקב להגיע למקום השכינה, עד שגילה שהנה ה' ניצב עליו:
"רבי יוסי בר זמרא פתח (תהלים סג) 'כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים', ר"א בשם ר' יוסי בר זימרא (תהלים ס"ג) 'צמאה לך נפשי כמה לך', א"ר איבו ככמהות הללו שהן מצפין למים, רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך כן רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך היכן בארץ ציה ועיף בלי מים, כן בקודש חזיתיך, ע"כ בקדושה חזיתיך, לראות עוזך זו פמליא שלך וכבודך, והנה ה' נצב עליו".
חז"ל מפרשים "כמה לך בשרי" ככמהין ופטריות שגדלים על המים ואין להם חיים אלא כטפילים לצמח אחר, כך הוא כמהה לה' ותלוי בו בלבד, ואין לו משל עצמו כלום.
וכמו שיעקב כמה להגיע למקום השכינה, גם השכינה כמהה למפגש הזה, וכך מתארים זאת במדרש (בר"ר פרשה סח):
"רבנין אמרי: כי בא השמש - מלמד שהשקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה, לאוהבו שלמלך שבא אצלו לפרקים, אמר המלך כבו הפניסים שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה [כך השקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצנעה]".
י"ד שנה בבית עבר
הזכרנו שיעקב לא נתן דעתו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו עד שהגיע לחרן, מתי התעורר לכך, נראה שבבית עבר, ששם שהה ארבע עשרה שנה, רש"י בראשית פרק כח פסוק ט (פרשת תולדות)
ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא ארבע עשרה שנה, ... הרי חסרים ארבע עשרה שנים הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים.
בראשית רבה (וילנא) פרשה סח סימן יא (פרשת ויצא)
וישכב במקום ההוא, רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב,
יעקב לא נתן שינה לעיניו יומם ולילה במשך ארבע עשרה שנה, במה הוא עסק כל השנים הללו? מיד אחרי זה הוא משתוקק להגיע למקום שהתפללו בו אבותיו, וקפצה לו הדרך להר המוריה, נראה להשוות זאת לדוד המלך, שגם הוא לא נתן שינה לעיניו וזאת מתוך התשוקה שלו למצוא את מקום המקדש ולבנותו, כפי שנאמר בתהלים פרק קלב פסוק א-ה:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב:
וכך יעקב שבא לבנות את ביתו שיהיה משכן לשכינה, עוסק במקום המקדש ומשתוקק להגיע למקום שהתפללו אבותיו, ואף לבסס את הבית שלו ולאחד את כל הכוחות הטמונים בו. חז"ל אומרים שיעקב מיוחד יותר מאברהם ויצחק, שקרא למקדש "בית" "בית אל", מובא במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור פא:
"כך אברהם ויצחק ויעקב היו אוהבים להקב"ה, אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר בהר ה' יראה (בראשית כב יד), יצחק קראו שדה, שנאמר ראה ריח בני כריח שדה (שם /בראשית/ כז כז), יעקב קראו בית עד שלא נבנה, שנאמר אין זה כי אם בית א-להים (שם /בראשית/ כח יז), אמר ליה הקדוש ברוך הוא חייך אתה קראתו בית עד שלא נבנה, ואני קורא אותו על שמך, שנאמר לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב (ישעיה ב ג), וכן ירמיה אמר כה אמר ה' הנני שב שבות א-הלי יעקב (ירמיה ל יח), ואף אסף קישט את דבריו ולא הזכיר בתרועה אלא א-להי יעקב, שנאמר הריעו לא-להי יעקב".
המיוחד ביעקב שקרא למקדש בית שרומז לכך שכל הכוחות שבעם ישראל נמצאים במסגרת אחת, וכן מסמל מסגרת של חיבור שכינה שדרה בתחתונים בבית המקדש.
ירושלים אמצע הסולם
כדי להבין את מורכבות הבית שעומד יעקב לבנות להשראת השכינה, ראוי לעיין בחלום יעקב על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. רש"י מפרש שהסולם מוצב בבאר שבע, וראשו מגיע השמימה בבית אל, ואמצעו של סולם בירושלים, וז"ל:
"כי אם בית א-להים - אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים".
המהר"ל בגור אריה (פסוק יז) עומד על השאלה מדוע ירושלים נמצאת באמצע הסולם ולא ברומו?
ומבאר זאת בארוכה, וכאן חלק מדבריו
"ועוד יש לומר שדעת רש"י שראוי שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם - והוא שיפוע הסולם, וזה כי הסולם היה עומד בארץ וראשו בשמים (פסוק יב) לומר כי העולם התחתון קשור בעליונים, ועולים השמימה כסולם הזה שיש מדרגות בה, כן יש מדרגות מן הארץ עד השמים. והנה לא היתה הסולם עומד בשוה להודיע לך דבר עמוק מאוד, וזה כי העליונים הם יותר במעלה ובמדרגה מן התחתונים ..., אמנם בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה' (דברים יב, יא), יש בו שני הצדדים - מתיחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו, ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה', ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שפוע הסולם, שהסולם הוא התחלפות בין עליונים לתחתונים הולך מצד אל צד, ובית המקדש כלול משניהם תחת אמצע הסולם, ולפיכך ראוי ונכון שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם".
בהמשך דבריו אומר המהר"ל שבאר שבע מסמלת את הנביעה מלמטה של השפע הגשמי, ובית אל מסמלת את המקום הרוחני, לוז שם העיר בראשונה ששם חיים ולא מתים, וירושלים מחברת ארץ ושמים. ותכלית האדם לחבר ביניהם וזה באמצעות המקדש שבו נמצא החיבור הזה ולכן הוא שוכן מול אמצעו של הסולם.
תתן אמת ליעקב - מידת התפארת
כמה נפלאים הדברים בהקשר ליעקב, שמאחד שני כוחות של איש תם יושב אהלים של תורה, ושל איש שדה לאחר שקבל את הברכות של עשו, ועתה יוצא לבית לבן להיות רועה את צאנו. אם נוסיף אות א' לתם נקבל אמת, "אמת יש לה רגלים" אמת המאחדת קצוות והיא מידת התפארת שמחברת חסד וגבורה.
על פי זה מובן מדוע נטמן בישיבת עבר ארבע עשרה שנה לפני שהוא הולך לשאת אשה. נראה שיעקב הבין את מורכבות שליחותו בעולם, לחיות חיי רוח מחוברים לעולם העשייה, ולפני הליכתו לחרן רצה ללמוד כיצד לממש דרך זו, וחז"ל ראו זאת בחיוב, כי לא נענש על העיכוב שם בישיבת שם ועבר, אלא על העיכוב בבית לבן כ"ב שנה, ולכן לא ראה את יוסף כ"ב שנה.
וכך גם יעקב מחפש את אמצעו של סולם - מקום השכינה, כיצד אפשר להיות מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ועל פי זה יבנה את ביתו משכנו על שני היסודות הללו, והקב"ה סייע בעדו שתהיינה לו שתי נשים "כרחל ולאה אשר בנו שניהם את בית ישראל", עם שתי הבחינות של הקול קול יעקב וידים העושות שיקראו בשם ישראל.
וכל זה מתאים למידתו של יעקב שהיא מידת התפארת המאחדת הפכים חסד וגבורה, וזהו "תתן אמת ליעקב", אמת מארץ תצמח ותתחבר לשמים, וזהו ה"סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
אם מתאחדות האבנים
ולפי זה נוכל להבין יותר לעומק את המדרש רבה כאן, שמיישב את הסתירה בכתוב, שנאמר "ויקח מאבני המקום" בלשון רבים, ואח"כ "ויקח את האבן" בלשון יחיד:
"ר' יהודה אמר: י"ב אבנים נטל, אמר כך גזר הקדוש ברוך הוא שמעמיד י"ב שבטים, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני אם מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, כיון שנתאחו זו לזו ידע שמעמיד י"ב שבטים. ר' נחמיה אמר:" ג' אבנים נטל, אמר אברהם ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, יצחק ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו אני יודע ששם הקדוש ברוך הוא מתייחד עלי, כיון שנתאחו הבין שהקב"ה ייחד שמו עליו, רבנין אמרי: אבנים מיעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו, ואני אם מתאחות הן יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת".
י"ב אבנים: כי יעקב אבינו יודע ששנים עשר שבטים מיצגים דרכים שונות בעבודת הבורא, ומתפלל שכולם יתאחדו לעם אחד, ואז יוכל לצאת ממנו עם ישראל, אנו יודעים מן ההמשך, עד כמה היה קשה לאחד את כל הבנים משתי האמהות להיות כאחד, ויעקב שואל את בניו לפני מותו האם לבכם חלוק על המקום או חלוק ביניכם, והם קוראים "שמע .. ה' אחד", שאין בינינו מחלוקת, וידע שהתקבלה תפילתו, ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
שלוש אבנים: מסמלות את שלושת האבות, שכל אחד מיצג מידה משלו: חסד לאברהם - גמילות חסדים, וגבורה ליצחק - עבודה, אמת ליעקב - תורה, שלושה עמודים שעליהם העולם עומד, ואם מתאחדים להיות אחד יעקב יודע ששם שמים יקרא עליו.
שתי אבנים: שתי האמהות רחל ולאה שהיו "כשתי קורות מפולשות" המצוינות בפלך שתיקה ובפלך הודיה, שאם מתאחדות יעקב יודע שלא יצא ממנו פסולת.
ואכן האבנים התאחדו לאבן אחת, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים". וזהו "והיה ה' לי לא-להים" שהתפלל: "שלא יהיה פסול בזרעי" .
עוד אמרו חז"ל (כתובות דף ה עמוד א):
"דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ - כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים - כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א-דני כוננו ידיך".
נראה לבאר כך: הארץ נבראה ביד שמאל והשמים שמסמלים רוחניות נבראו ביד ימין, כל אחד מהם ביד אחת, אולם בית המקדש בשתי ידים מפני שהמקדש מחבר שמים וארץ, וזהו "מקדש א-דני כוננו ידיך".
קיבול תפילות והגשמתן
מיוחדת תפילת יעקב שנענתה מיד, והובטח לו שכל בקשותיו יתקיימו, והדבר השפיע על הרגשתו של יעקב כפי שפירש רש"י בראשית פרק כט פסוק א (פרשת ויצא)
וישא יעקב רגליו - משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע ח):
ואכן מיד עם הגיעו לחרן הוא פוגש את רחל על הבאר, ומיד הוא מרגיש שהיא זיווגו, בראשית פרק כט פסוק ט - יא (פרשת ויצא)
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
חז"ל אומרים שכל נשיקה שבתנ"ך של תיפלות חוץ משלוש ועוד אחת של קרבות היא הנשיקה של יעקב לרחל שיש לה ערך חיובי 4 , נראה שנשיקה זו מבטאת את החיבור הברור של יעקב ורחל שאותה אהב כל חייו. אולם כיצד לפרש את הבכי של יעקב?
רש"י: ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמוס לקבורה.
נראה שכבר בהתחלה הייתה ליעקב התחושה שהזיווג הזה יתקל בקשיים גדולים ועל זה בכה. וההמשך ידוע שלבן אומנם הבטיח ליעקב את רחל אבל נתן לו את לאה, ורחל נשארה עקרה, עד שילדה, וכמה קשיים היו ליעקב בבית לבן שהחליף את משכורתו עשרת מונים, ואנו שואלים את עצמינו היכן קיום ההבטחה ליעקב?
אולם בסופו של דבר התברר שהכל היה לטובה, והעובדה שלאה נכנסה לבית יעקב הביאה לברכה גדולה, בראשית רבה (וילנא) פרשה ע סימן טו (פרשת ויצא)
וללבן שתי בנות, כב' קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו , זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה שבת, וקרבן בנה של זו דוחה שבת, מלחמת בנה של זו דוחה שבת, ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת, לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות, לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל, (אסתר ו) בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ושם הגדולה לאה, גדולה במתנותיה כהונה לעולם ומלכות לעולם, דכתיב (יואל ד) ויהודה לעולם תשב וגו', וכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד, ושם הקטנה רחל, קטנה במתנותיה יוסף לשעה, שאול לשעה, ושילה לשעה, (שם /תהלים/ עח) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר.
שתי האמהות רחל ולאה היו כקורות מפולשות שונות זו מזו, אבל דווקא בגלל זה הן העמידו את בית יעקב בשלימות, ובסופו של דבר התברר שלאה מתנותיה גדולות יותר: כהונת עולם לשבט לוי ומלכות עולם לדוד ולזרעו. שילה של יוסף לשעה וירושלים שבחלקו של יהודה נבחרה לנצח.
לפי הזהר הק' פר' ויצא רחל עולם הנגלה ולאה עולם הנסתר, וע"י שיעקב לקח את לאה התגלו לו כוחות שלא היה מודע להם, יעקב בשם זה הוא זיווגה של רחל, וישראל הוא זיווגה של לאה.
עיון תפילה שלילי
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קסד עמוד ב
אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע.
רשב"ם: עיון תפלה - יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו ויעשה הקדוש ברוך הוא צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה.
דבריו מבוססים על תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א
כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב . ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים! - הא לא קשיא, הא - דמעיין בה, הא - דלא מעיין בה. והיכי עביד - דמפיש ברחמי.
לכן על האדם להתפלל ולהאמין שתפילתו נשעה, אבל לא לצפות שהיא תתגשם כפי שהוא מבקש, ומצאנו נוסח של תפילה קצרה בזמן סכנה שאומר סוף התפילה "והטוב בעיניך עשה" 5 . וזה בודאי יהיה לטובה לו. כפי שראינו שקרה ליעקב, שכל כך הסתבך בבית לבן, אבל התברר שהכול היה רק לטובה.
י"ח ברכות של תפילה היכן רמוזות? וייחודה של תפילת יעקב
הואיל ותפילות אבות תקנום, י"ח ברכות של תפילה רמוזות במספר י"ח פעמים שנזכרים האבות ביחד בתורה, בראשית רבה (וילנא) פרשה סט סימן ד (פרשת ויצא)
רבי חנינא בשם רבי פנחס אמר שמנה עשרה פעמים מזכיר האבות בתורה וכנגד כן קבעו חכמים י"ח ברכות שבתפלה, ואם יאמר לך אדם תשעה עשר הם, אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מן המנין, ואם יאמר לך אדם י"ז הם אמור לו (שם /בראשית/ מח) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק חד מנהון,
בשתי הפעמים הנ"ל לא נזכר יעקב בפירוש, בפעם הראשונה ברמז "והנה ה' נצב עליו" על יעקב, וזה שלא מן המנין, ורומז לברכה התשע עשרה ברכת המינים והמלשינים, ונראה שהתורה רמזה זאת כאן מפני שהמינים משתמשים באלוהיהם לצרכיהם, לקבל מהם מה שהם רוצים, לעומת זאת הצדיקים הם מרכבה לשכינה, וכל חפצם לעשות את רצון ה' ועובדו בלב שלם, וה' נצב עליהם, כפי שאומר המדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת מקץ:
[והנה עמד על היאר] אמר ר' יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם, ופרעה חלם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים א-להיהן מתקיימים עליהן, והנה י"י נצב עליו (בראשית כח יג).
בפעם השנייה יעקב מוזכר ברמז: "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק", נחשב מן המניין כיון שנאמר ששמו של יעקב יקרא על ישראל כמו שם אבותיו.
נראה שיעקב מגשים כאן את דרכם של הצדיקים, שתפילתו היא להביא לכך שביתו יהיה בית לשכינה, ואומר "והיה ה' לי לא-להים", שיהיה מרכבה לשכינה. ולכן, למרות הקשיים שנתקל בהם הוא מאמין שרצון ה' מתגשם על ידו.
וכן מצאנו במסכת ברכות רמז לי"ח ברכות, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב
גמרא. הני שמונה עשרה כנגד מי? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים. רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו; רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא - דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע.
הני תמני סרי, תשסרי הוויין! אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה? אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד א-ל הכבוד הרעים, לרב יוסף - כנגד אחד שבקריאת שמע; לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליא קטנה שבשדרה.
אם נשים לב, בכל אחד מהמקורות לי"ח ברכות יש גם רמז לברכת המינים. "א-ל הכבוד הרעים" רומז למינים שהקב"ה כועס ומרעים בקולו עליהם, "אחד" שבקריאת שמע, כנגד המינים שלא מאמינים בא-ל אחד, וחוליא קטנה שבשדרה היא עצם הלוז שממנה תחיית המתים שהמינים לא מאמינים בה.
תפילת ערבית רשות או חובה?
חלקו חכמינו אם תפילת ערבית רשות או חובה. לא מבואר הטעם למחלוקת זאת. ניתן להסביר זאת ע"פ כל מה שהביאנו לעיל, שתפילת ערבית בלילה, היא בסימן של חושך והסתר פנים, בחינה של גלות, ולכן בלילה אומרים אמת ואמונה שנאמר "ואמונתך בלילות" בלילה צריך אמונה כדי להתחבר לשכינה. ויש אומרים שבלילה אין סומכים גאולה לתפילה, מפני שבלילה הייתה רק "גאולה פורתא", גאולה קטנה שאינה ניכרת. ולכן יש קושי לחייב בתפילת ערבית כאשר האמונה אינה מאירה בלב.
והנה מחלוקת זו הפכה להיות מחלוקת סוערת בין החכמים, שבגינה הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את רבי אלעזר בין עזריה. וכך מובא במסכת ברכות דף כז עמוד ב:
"תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד".
רבן גמליאל הקפיד על כבוד הנשיאות שהכרעת ההלכה תצא רק מהנשיא, והוא קבע שתפילת ערבית חובה. ולכן העניש את רבי יהושע שאמר אחרת ממנו שתפילת ערבית רשות. אולם העם לא הסכימו עם חומרת העונש שנתן לרבי יהושע, והורידו את ר"ג מנשיאותו, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. מסערת הויכוח הזה על תפילת ערבית אם רשות או חובה נראה שמדובר בעניין עקרוני שעל זה הקפיד ר"ג, ומאידך חלק עליו ר' יהושע שהעם תמך בו. מה פשר הדבר?
למוד תורה לתלמידים שאין תוכם כברם
נראה לפרש את המחלוקת בענין תפילת ערבית בהקשר למחלוקת חינוכית שהייתה ביניהם.
בזמן ר"ג היה שומר הפתח שלא נתן להיכנס לבית המדרש רק למי שתוכו כברו, ולכן היו לו דרישות גבוהות מתלמידיו, הוא רצה ללמד תלמידים שתוכם כברם, תלמידים כאלה שאמונתם כל כך גדולה שאפשר לחייב אותם להתפלל ערבית. לעומת זאת רבי יהושע ושאר חכמים סברו שתפילת ערבית אינה יכולה להיות חובה, מפני שאי אפשר לחייב אדם להתפלל בזמן של חשכה והסתר פנים, ומצאנו שיעקב אבינו התפלל ערבית רק לאחר שהשתוקק להתפלל במקום אבותיו, ואז קפצה לו הדרך והר המוריה קפץ אליו, וממילא הדבר תלוי באדם עד כמה ישתוקק להתפלל ולמצוא את מקום השכינה, ולכן תפילת ערבית רשות.
מצאנו שם שראב"ע פתח את שערי בית המדרש לכל מבקש, וראה זה פלא התרבו התלמידים בבית המדרש גם מאלה שלא היה תוכם כברם, ולמרות זאת רבתה התורה ושאלות קשות שהיו תלויות ועומדות התיישבו באותו היום. והתברר שאפשר לקרב גם תלמידים שאין תוכם כברם ששרויים בחשכה רוחנית, בתקופה של לקוי מאורות, וכלפיהם דווקא הייתה הפסיקה שתפילת ערבית רשות, והביאה לכך שהם מעצמם התעוררו לתפילה, וכך עלתה בידם להתפלל תפילת ערבית.
לפי זה נבין את החידוש שהתחדש לראב"ע באותו יום שמינוהו לנשיא, שמזכירים יציאת מצרים בלילות, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב:
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.
מה החידוש הגדול שהתגלה לראב"ע, שלא זכה לו עד הלום? נראה ע"פ מה שהסברנו, על אף הקושי להאמין בגאולה בלילות, מצווה להזכיר יציאת מצרים בלילות, אולם תפילת ערבית היא רשות עד שלבו יתעורר לכך באמונה שלימה.
תפילת יעקב אמת ואמונה בלילות
זוהי בעצם תפילת יעקב אבינו ע"ה שנובעת מהתעוררות עצמית, שעד שלא נתן דעתו להתפלל במקום הר המוריה לא זכה לאותה תפילה, ומשנתן דעתו מעצמו לחזור קפצה לו הדרך, וגם הקב"ה בא לקראתו, וכפי שביטא זאת ריה"ל בשירתו "בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך". וזוהי תפילת ערבית שיש בה אמת ואמונה. ועוד למדנו שאסור לעיין בתפילה ולומר שבוודאי תתגשם כפי בקשתו, אלא לאחר שהתפלל יאמר שהקב"ה הטוב בעיניו יעשה, ולהאמין שהכל לטובה, כי הנה יעקב שהקב"ה הבטיח לו ובכל זאת היו לו הרבה סיבוכים בדרך להתגשמות תפילותיו, אבל כל מה שקרה לו הביא לברכה גדולה בבניין בית ישראל.




^ 1.אולם תפילה אינה שבה ריקם ועושה רושם, ואכן בזכותה ניצל לוט, וממנו יצא דוד המלך, (יבמות דף עז עמוד א) "דרש רבא, מאי דכתיב: אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי? אמר דוד: אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי, התם כתיב: הנמצאות, הכא כתיב: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" . והיכן נמצאה מציאה זו של דוד המלך (בר"ר פר' מא סימן ד): "א"ר יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום. "מצאתי דוד עבדי - היכן מצאתיו בסדום".
^ 2.הקב"ה רמז לו שבו תלוי הדבר, "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה", ואברהם הבין את הרמז והתפלל על סדום.
^ 3.בראשית רבה (וילנא) פרשה ע סימן ד (פרשת ויצא): רבי אבהו ור' יונתן חד אמר מסורסת היא הפרשה ואחרינא אמר על הסדר נאמרה, מ"ד מסורסת היא הפרשה שכבר הבטיחו הקדוש ברוך הוא שנאמר והנה אנכי עמך, והוא אומר אם יהיה א-להים עמדי אתמהא, מ"ד על הסדר נאמרה מה אני מקיים אם יהיה א-להים עמדי אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני אני אקיים את נדרי,
^ 4.בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא "[וישק יעקב לרחל] כל נשיקה של תיפלות בר מן ג', ... ר' תנחומ' אמר אף נשיקה של קריבות וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו".
^ 5.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב: "תנו רבנן: המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה. ואיזה היא תפלה קצרה? רבי אליעזר אומר: עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה".



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il