ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- אמונה וחסידות
- הנהגת ה' את העולם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב יהודה בן דבורה
"ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה' וכו' כי עיקר הכל הוא הבטחון השלם. והוא כלל כל המצוות!" (ביאור הגר"א על משלי כב, יט). "בטחון הוא המעלה היותר גדולה" (גר"א על ישעיה י, כ). ועוד אמר: "בא חבקוק והעמיד כל התורה על [מצוה] אחת, והיא הבטחון כמו שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב, ד) וכו' 'מגן הוא לכל החוסים בו' והוא מגן לבל יכשלו בשאר המצוות כי כולן נכללות במדה זו" (גר"א על משלי ל, ה).
הרבה ענינים יש במצוה זו, אבל בדיוננו זה נברר נקודה חשובה הנוגעת אלינו בתקופתנו הקשה. עלינו לדעת כי למרות טעויות בני אדם, למרות חטאיהם וסטייתם מהדרך הנכונה, עדיין עיני ה' פקוחות להביא אותם אל היעדים שהוא קובע להם מראש. כלומר על כל בן תורה לחשוב מחשבה מורכבת, בשני מישורים. באופן המעשה חייב אדם לעשות "השתדלות" ככל אשר לאל ידו. אבל יש תמיד לדעת כי התוצאה הסופית לכל פעילותינו נגזרת ע"פ החלטת הקב"ה. הרחיב בזה רבנו בחיי בהקדמתו לפרשת שלח, ומפרש יותר: "כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע בהן, ישלים הנס" (בראשית ו, טו. ומקורו בדברי רמב"ן על איוב לו, ז) . וכן כתב רמב"ן: "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב" (תחילת פ' שלח, עמ' רמא). וכמו כן כתב רבנו יונה (משלי כא, לא). אבל מוטל עלינו להיות חדורי הכרה שיש שתי זויות ראיה. מצד המעשה בפועל חייבים עלינו לעשות כל מאמץ כאילו זה תלוי אך ורק בנו. אבל מנקודת האמונה בה' עלינו לדעת כי יש השגחה מלמעלה, וה' מביא התוצאות כפי אותה גזירה שגזר (עיין רמב"ן, בראשית לז, טו: "הגזירה אמת").
ובכמה מקומות ראינו בתורתנו שחייבים להתבונן במאורעות חיינו במחשבה שהיא מורכבת. כי כך כתב מהר"ל כאשר דן בשאלה אם החוטאים בישראל נקראו "בנים" למקום או לא (קידושין לו ע"א). והזכיר שיש בחינה אחת מצד העלול, ויש בחינה אחרת והיא הפוכה מהנ"ל זו שמצד העילה ית"ש ("נצח ישראל", פרק יא, עמ' סז). וכן בבעיה הסבוכה של "ידיעת הקב"ה מראש" מול בחירה חפשית של כל אדם, אדמו"ר ר' צדוק הכהן ("ספר הזכרונות", עמ' 63) יישב הדברים ע"פ דברי אריז"ל בסוף ספר "ארבע מאות שקל כסף" (שיש נקודת ראיה מצד ו"ק, ויש מבחינת ג"ר). הרי שצריכים להבין דבר והיפוכו כפי מאיזו בחינה אנו מדברים. ושניהם אמת.
כן במצבנו הלאומי היום בישראל, שאנו רואים הידרדרות קשה גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית, ויצר הרע מפתה כל אדם להתייאש מהגאולה. מה נאמר ומה נענה?
כמה מקדמונינו עמדו על עקרון זה. כך כותב רמח"ל: "ודבר זה יראה בבירור למי שישים לב אל כל הנולד בעולם, שימצא שלא יולד דבר, לא לטובה ולא לרעה, שלא ימשך ממנו תועלת וטוב לעולם" ("דעת תבונות", פסקא קסח). ועוד כתב: "שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו 'כל מאי דעביד מן שמיא, לטב' ("דעת תבונות", פסקא נג).
וכן כתב המלבי"ם: "בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם, גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו בעניני מלחמה שצריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכל זאת עצת ה' היא תקום ולא תועיל השתדלות האדם" (מלבי"ם על משלי כא, לא).
המקובל הגדול ביותר בדורו של מרן הראי"ה היה בעל "לשם שבו ואחלמה". והוא כותב: "כל המאורעות של ישראל הם כולם בעצה עמוקה מגדול העצה ורב העליליה ית"ש וכו' והכל גזור מלפניו ית"ש מאז ומקדם. (והגם) [ולמרות] כי רובם נראים שבאו ע"י סיבות, אך גם הסיבות עצמן הם כולם בגזירת נורא עלילה על בני אדם" ("ספר הדע"ה", ח"ב עמ' 223 עיי"ש הוכחותיו. וכן כתב שם בעמ' 148 ד"ה "והנה לנו מבואר מכל המדרשים הללו כי כל המאורעות כולם אשר מפורש בתורה סיבתם, הנה הסיבה הראשונה להם הוא רק בגזירה, והן הסיבות הם כולם מסתרי הנהגתו ית"ש").
כעת נעביר לעיין בדברי מרן הראי"ה, מה לימד אותנו בנושא זה:
"והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות על פי החפץ העליון [של הקב"ה]. והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי. אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית, לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדריגה מוסרית רמה ונשגבה מאד" ("עין איה", ברכות פ"א פסקא נב). זאת אומרת יש יד עליונה מכוונת את כל המציאות, שלא תוכל להשחת עד כלה. הכל צועד ובא לקראת השתלמות, להיות מצב מתוקן.
"הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית וכו'. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום. ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה!" ("ערפלי טהר", עמ' נא; אורות הקודש ב עמ' שעז, "קבצים", ח"א פסקא קמא).
"הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית וכו'. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום. ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה!" ("ערפלי טהר", עמ' נא; אורות הקודש ב עמ' שעז, "קבצים", ח"א פסקא קמא).
לומדי רזי תורה יודעים כי "הרע מבחין את הטוב", כי האור ניכר מתוך החושך (זהר ח"ב דף קפד ע"א) וכך החושך והרע משמשים תפקיד לבינוי ושכלול של הטוב העתידיי. כותב מרן הרב:
"והצדיקים עצמם מכירים שבאמת העולם וכל נימוסיו, שנראים כל כך מתנגדים לאורה העליונה ותביעותיה הנצחיות, הם באמת מסעדים ותומכים לה!" (ערפלי טהר, עמ' עט; "קבצים" ח"ב פסקא רכו).
אדם היודע כי הקב"ה מנהל ומסדר כל הענינים, אינו מתרגז ואינו מפסיד שלוות נפשו כאשר יארעו לו דברים שלא כרצונו. כך לשונו של הרב:
"כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו וכו' לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי, עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו. כי הידיעה שסוף כל סוף 'טוב ה' לכל' (תהלים קמה, ט) וכי כל המעשים הנם תפקידים שהקב"ה מנהיג על ידם את עולמו, (ושם) [והם] בודאי משמשים הכל לטובה באחרית, ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במדה ידועה את מדת החימה של האדם בהיותו נפגש במה שהוא נגד רצונו, שלא תתפרץ בכל מילואה". ["עין איה", שבת פי"ג פסקא א].
ההבטחות שהקב"ה הבטיח על ייעוד אומתנו "לא יזיזו אותם כל דבר שבעולם". ואח"כ מסכם הרב: "וזאת היא ראיה נצחת שהחפץ העליון הוא בקיום ההבטחות הנאמנות, ולא תועיל אפילו הבחירה היותר רעה לבטל עצת עליון. 'ההוא אמר ולא יעשה? ודיבר ולא יקימנה?' (במדבר כג, יט) ("עין איה", ברכות פ"ה פסקא סו).
וחזר על כך:
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סיבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה" ("עין איה", שבת, פ"א פסקא כ).
הרב ביאר את המושג "אל מלך נאמן" לומר שהקב"ה מבצע את הטוב שתכנן להביא לעולמו. וזו לשונו: "ו'נאמן' מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצויה להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב וכו' כי 'דבר אלוהינו יקום לעולם' (ישעיה מ, ח). והטוב המיועד לבוא אי אפשר שיופסד ע"י כל המון גלגולי סיבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם, אבל אין זה כי אם מפאת השקפתינו הקצרה. אבל כשנישא דיעה למרחוק, נראה כי ימין ה' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא טו).
והשלים הרעיון הנ"ל לומר כי גם ממעשים הנראיה מיותרים וטפלים, יש שה' משתמש בהם למטרותיו הכלליות לתיקון העולם. וז"ל:
"בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכל ויבין כי מעשינו יד ה' בהם שולטת להנהיגם לתכלית ראויה לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ה', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלות שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ה', כי אם גם בדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ה' הנה, לתכלית נשגב היוצא מהם". [ואחרי שמביא דוגמא ממעשה יוסף ואחיו, ממשיך הרב:] וזאת היא גדולת ה', שיכיר [אדם] איך הוא גדול אדונינו, עד שאפילו המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות, ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר". ("עין איה", ברכות פ"ז פסקא ב).
פרק ב', נפילות ומכשולים של עם ישראל
דבר מעניין הוא, כי למרות צרות רבות שפקדו את עם ישראל, תמיד שרדנו ועברנו את המשברים. אמנם סבלנו מצוקות רבות, אבל בסוף התברר כי לא די שאויבינו לא הצליחו להכחידנו, אלא ע"י התמודדותנו נגדם עוד השגנו מעלות רמות והצלחות מסוימות. אמנם הדבר ארך זמן, והיה תלוי בהכנת לבם של ישראל לשוב להיטיב, אבל בסופו של דבר "ונצדק קודש". כך כותב דור שלישי לגר"א ר' יצחק מאלצאן (מחבר "אבן שלמה") בסידור הגר"א (תפילת שחרית, לפני ברכת "יוצר המאורות"):
"כמו שהיה הענין בנינוה שנאמר [ע"י יונה הנביא] 'ונינוה נהפכת' שהיה בו ב' כוונות , כפשוטו או שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה, כמו שהיה באמת. וכמו שהיה הענין ביוסף הצדיק אשר בגלל סרך חטא של הבאת דיבה על אחיו שקוראים לבני השפחות עבדים, [נענש] 'לעבד נמכר יוסף' (תהלים קה, יז). אך היה זה רק 'עד עת בוא דברו' [של ה'] 'אמרת ה' צרפתהו'. אח"כ נתגלה כי ע"י אותן הסיבות עצמן אשר התחכמו אחיו להדפו ולאבדו, על ידיהן בעצמן עלה למלוכה. והחלומות נתקיימו ע"י אחיו בעצמם! וכן ראינו בימי מרדכי ואסתר אשר בגלל עונותיהם קם עליהם המן 'והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם' (אסתר ט, כד). והיתה תחבולתו לציין יום לבצע מעשהו ביום שמת משה רבנו. אך לא ידע כי בו ביום נולד משה [וסגולה זו שימשה זכות להצלת ישראל]. וכן בכל תהלוכות הענין ההוא מתחילתו, אשר לפי נגלהו היה מחריד ומבהיל, אשר על כן היה בכל מקום צום ובכי ומספד. אך בסתר היה באותם הענינים בעצמם נארגים כתרי ישועה והצלחה. כאשר הפליאו לפרש טובי המפרשים: יוסף לקח, והגר"א והמלבי"ם. שים לבך לדבריהם" עכ"ל.
פרק ג', נפילות רוחניות של עם ישראל
כותב הרב:
[אחרי שישראל] "התרוממו עד הגובה העליון במתן תורה, עבר עליהם כוס התרעלה של העגל, שסופו גם הוא בכל עומק מרירותו לטובה יהפך, להורות שגם הנפילה הרוחנית היותר איומה, לא תשבית את הוד הקודש אשר לאומה עליונה" ("עין איה", שבת, פ"ט פסקא נו).
וכך כתב גדול המקובלים בדורו של מרן הראי"ה, "לשם שבו ואחלמה":
"והרי נתבאר לנו על כל פנים וכו' כי כל סיבובי העולם הוא הכל על סוד התיקון. שגם כל הקלקולים שאנו רואים, (הגם) [למרות] שהם רבים וגדולים ונוראים, הן מצד התגברות החטא ועון רחמנא ליצלן, והן מצד ריבוי וגודל הצרות ותלאות; והרי נראה מזה [לכאורה] שהרע הולך ומתגבר תמיד רחמנא ליצלן. אבל באמת הנה מזה עצמו נעשה כל ביטולו. וכל מה שהוא מתגבר הוא הולך ומתבטל. וכל בניינו הוא עצמו הריסותיו; וכל תוקפו הוא עצמו מחריביו, ונעשה הורסיו ומחריביו משלו. והרי הולך העולם ומתתקן תמיד והוא מנפלאות תמים דעים ית"ש אשר מן המכה עצמה מתקן רטיה, ובמה שהוא מכה, בו הוא מרפא (כמו שכתוב בשמות רבה פרשה כג). ויסד את העולם על יסוד כזה, שגם כל הקלקולים שבה יסובבו, הם עצמם כולם לתיקונים" ("ספר הדיעה", ח"ב דף 137, סוף סי' ד).
בכמה מקומות חזר מרן הראי"ה על רעיון זה וקרא לו "הצפיה העליונה". מכל המקומות שהזכיר הנושא, נביא כאן אחד. אחרי שהזכיר בחירה אנושית "היחס המוסרי בין באישים פרטיים, בין בלאומים וכלליים וכו'. אמנם למעלה מזה עומדת היא הבחירה הכמוסה [הערת המעתיק: כלומר ההחלטה האלוהית] שאיננה על פי התוכן המוסרי [האנושית] המתגלה [לעינינו], אלא על פי האידיאל העליון, שעל פי הצפיה העליונה, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת" ("אורות הקודש" ח"ג דף כג; קבצים קו"ב פסקא ה. והזכיר הענין הזה שוב בקובץ ח פסקא מב. ובאמת יש סימוכין לדברי הרב ב"תקט"ו תפילות" לרמח"ל, פסקא כה, וסוף פסקא צג)
פרק ד, ההשגחה תמיד מנצחת את הבחירה האנושית להרע
מרן הראי"ה קרא לכל יחיד ויחיד לקחת חלק בתקומת עם ישראל בארצו. וחינך שאם יחיד מסוים לא ישתתף ולא יפעל כפי יכולתו, אעפ"כ הגזירה האלוהית לישועת ישראל קום תקום.
"ואם לא נשתדל אנחנו, [אמנם] הבחירה נתונה לאדם הפרטי. אבל הרבה שלוחים למקום. ימצאו משתדלים אחרים. כי הסיבות ערוכות הנה בידי רבון כל העולמים להוציא חפציו אל הפועל. גם הבחירה החופשית, גם ההתחכמות האנושית, הכל סובבים והולכים ובאים למלאות אותן העצות הגדולות של [הקב"ה] גדול העצה ורב העלילה יתברך שמו". (מאמרי הראי"ה", עמ' 321)
ושוב כתב על ההפרעות בסדר השתלמותם של ישראל:
"אמנם בערך ההשגחה האלוהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם, היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם. גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן [מראש] במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית יתברך שמו" ("עין איה", שבת פרק א פסקא יט, עמ' 15).
סוף וסיכום:
אחרי כל דברי האמת הללו, חובה עלינו לבטוח בגאולתנו המתקרבת ובאה. וגם אם הננו רואים נסיגות רוחניות נוראות ושגיאות מדיניות של ממוני הממשלה, בכל זאת עלינו להאמין שיש שני זרמים הפועלים בו זמנית. יש התעוררות מלמטה, ויש גזירת ה' מלמעלה. וכך כתב רמח"ל על מצבנו אנו:
"וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו ית', ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה, משעבד רצונו כביכול למעשי בני האדם, כענין ששנינו 'והכל לפי רוב המעשה' (אבות, ג). וכשהוא רוצה ית"ש, אינו חושש לכל המעשים, ומיטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו: 'וחנותי את אשר אחון' (שמות לד) אע"פ שאינו הגון (ברכות ז.). וכו' ואז נאמר 'בימים ההם ובעת ההיא נאום ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר' (ירמיה נ, כ). וכן נאמר 'למעני למעני אעשה' (ישעיה מח, יא). ועוד שם 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, וחטאותיך לא אזכור' (ישעיה מג, כה). וכן נאמר 'ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד' (זכריה ג, ט). זאת נחמתנו בעוניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפנו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא תהיה זכות בישראל, כשיגיע עת מועד, הנה על כל פנים יושיענו ודאי; כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה" עכ"ל ("דעת תבונות", פסקא לו).
והזכיר זאת רמח"ל ב"תקטו תפילות" (תפלה רמב) וכן הגר"א (בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא, דף 77 ד"ה ואמר בירידתו, בענין פעולת ג"ר).
נבין ע"י כל הנ"ל פסוק בישעיה (כה, ט): "ואמר ביום ההוא, הנה אלוהינו זה קוינו לו ויושיענו. זה ידו"ד קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו". צ"ע מה טעם כפילות המאמרים? ושוב, למה בתחילה שם "אלוהים" ואח"כ שם ידו"ד? ומה ההבדל בין "נגילה" ללשון "ונשמחה"?
אלא בתחילה גם כאשר שרתה עלינו מדת הדין (בשם "אלוהינו"), החזקנו בבטחוננו בו, "קוינו לו". ויש לשים לב כי תחת אות ו' (ויושיענו) יש ניקוד שבא, ולא פתח. כלומר קוינו לו שיושיענו בעתיד, ואין כאן "ויושיענו" לשון עבר. לבסוף כאשר הגאולה התגשמה, הכרנו שלא היתה כאן מדת הדין "אלוהינו" כי זאת היתה מדת הרחמים [אבל סמויה] ולכן "זה יהו"ה" אשר קוינו לו. הצדיקים הגדולים יקיימו אז "ונשמחה" ולא "נגילה". כי המלבי"ם מבאר שם כי "גיל" הוא על תופעה חדשה, בלתי צפויה כמו מוצא מציאה. אבל "שמחה" היא שמחת הלב התמידית בעת טוב לו. פשוטי עם, הם יקיימו אז בעת הישועה מדת "ונגילה" כי לא פללו מראש שיהיה להם כך. אבל מביני דבר לא תהיה להם בישועת ישראל שום הפתעה. כי ידעו כל הזמן שכך יהיה. אלא יקיימו מדת "שמחה" בלבד.
הלא כך לשון רמב"ם:
"וכבר הבטיח לנו ה' יתעלה ע"י נביאיו, שאנו לא נכלה ולא נכחד; [ויתרה מזאת] לא נעדר מהיות אומה נעלה! וכשם שלא יתכן לתאר ביטול מציאותו [של ה'] יתעלה, כך לא יתכן להכחידנו ולכלותינו מן העולם. אמר [ה'] 'כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם' (מלאכי ג, ו). וכן בישר לנו והבטיחנו יתרומם שמו, כי מן הנמנע לפניו ית' לשנוא את כלליותנו, ואע"פ שמרדנו בו והמרינו מצותו. אמר: 'כה אמר ה', אם ימדו שמים מלמעלה, ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו, נאום ה'!" (ירמיה לא, לו) עכ"ל.
כלומר כשם שזה אי אפשר, כך זה אי אפשר. אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו!
כלומר כשם שזה אי אפשר, כך זה אי אפשר. אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
