- הלכה מחשבה ומוסר
- תנ"ך ונוספים
- שבת ומועדים
- שיעורים נוספים
מאמר זה דן במנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, ויוצע בו שמדובר באבלות 'סמלית' וקדומה, שמרומזת בקינה שקונן דויד על מות שאול ויהונתן, וגם בקבורה של בני שאול שהומתו בתחילת ימי הקציר (ספירת העומר). שורש האבלות קדום יותר ומרומז באבלות על מיתת אהרון הכהן, והוא נובע מהמתח הקיים בין 'תופשי התורה' שהם אהרון הכהן והלויים לבין שאר השבטים שהם 'יוצאי הצבא' שבכניסתם לארץ עתידים לעסוק גם ב'קציר'. עניינים אלו נידונו בעבר בכמה מאמרים נפרדים, וקובצו כאן למאמר ארוך ובו כמה חלקים, ונקדים ונביא בקצרה את תוכן החלקים.
חלק ראשון: בחלק זה תובא מסורת רב שרירא גאון שהתלמידים הראשונים של רבי עקיבא מתו בשמד, ולפיכך מתבקש שהאמור בתלמוד שהם מתו באסכרה יש להבינו במשמעות סמלית. ותובא גם מסורת הגאונים והרמב"ם ולפיה התנאים ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע לא למדו תורה מפי רבי עקיבא, ולפיכך גם את האמור שם שהם היו התלמידים השניים של רבי עקיבא יש להבין במשמעות סמלית.
חלק שני: בחלק זה נידון הירושלמי ביומא המספר על מלחמה שבה 'הרגו' הלויים שמונה משפחות מישראל ובני ישראל 'הרגו' ארבע משפחות לויים, ולאחר מכן הוחלט 'להתאבל' על אהרון. ומתברר שה'הריגה' מסמלת התייחסות בבוז גמור ל'תפקיד' שממלא ה'אחר' בחייו, כך שה'אחר' נחשב ל'הרוג' שאינו ראוי אפילו לקבורה והספד. מתחילה התייחסו שבטי ישראל 'יוצאי הצבא' בבוז גמור לאהרון הכהן הגדול וללויים 'תופשי התורה', ומנגד הלויים 'תופשי התורה' התייחסו בבוז גמור לשאר השבטים 'יוצאי הצבא'. וה'קבורה' וה'הספד' מסמלים 'מצב ביניים' שבו כבר אין מתייחסים לשני בבוז גמור, אלא מתייחסים אליו בתור מי ש'קבור חיים' בתפקיד הכרחי. גם בזמן רבי עקיבא היו תלמידים שיצאו מבית המדרש לעבודת המלכות ולהיות לוחמים בצבא בר כוכבא, וחבריהם שנשארו בבית המדרש התייחסו אליהם בבוז גמור בתור 'הרוגים' שאינם ראויים לקבורה, ומאידך, התלמידים שהפכו ללוחמים ראו בחבריהם שנשארו בבית המדרש אנשים 'הרוגים'. וקטרוגים אלו הביאו לכשלון המרד ולשמד הגדול שהתלווה אליו. דבר זה מרומז בדברי הסוגיה שאמרה שהם מתו ב'אסכרה' שהיא מחלה שבאה מחמת לשון הרע.
חלק שלישי: רבי יהודה בן עילאי מספר על תלמיד של רבי עקיבא שמת בין פסח לעצרת, זהו רמז לקיטרוג על מי שיצא לקציר בין פסח לעצרת, שיש שמחשיבים את החיבור שלו לעולם המעשה ל'מיתה'. תלמידי רבי עקיבא קיטרגו על חבריהם שיצאו אל הקציר, והתייחסו אליהם ב'בוז גמור', ומאידך אלו שיצאו אל הקציר התייחסו ב'בוז גמור' לאלו שנשארו בבית המדרש. וגם קטרוגים אלו גרמו בשמים לכשלון מרד בר כוכבא. ולכן תקנו לנהוג בכבוד מינימאלי לתפקיד של האחר, והמשמעות היא 'להתאבל' על 'מות' תלמידי רבי עקיבא. מנהג אחד היה איסור מלאכה מהשקיעה בימי ספירת העומר, והוא מתאים ל'קבורה', ומנהג אחר היה איסור נשואין והוא מתאים ל'הספד'. וה'קבורה' וה'הספד' מסמלים 'מצב ביניים' שבו כבר אין מתייחסים לשני בבוז גמור, אלא מתייחסים אליו בתור מי ש'קבור חיים' בתפקיד הכרחי. שני מנהגים אלו נהגו בעבר בגלות ספרד במשך כל ימי ספירת העומר.
חלק רביעי: הירושלמי בסוטה מרמז שדויד הנהיג שני תיקונים בעקבות מות שאול ויהונתן. ה'קינה' על שאול ויהונתן שהיא בעצם 'הספד' על 'תפקיד איש המלחמה'. וגם תיקון נוסף בכיוון הפוך של הענקת 'חיים' ל'תפקיד' זה, והוא ההחלטה ללמד את 'בני יהודה' – לירות ב'קשת'. מנהג זה היה נפוץ בקהילות אשכנז שנהגו באיסור נישואין עד ל"ג בעומר, ול"ג בעומר היה יום שמחה והוחלט להפסיק להתייחס אל ה'אחרים' כמו ל'מתים' מכובדים שראוי להספידם. ויצאו בו עם תלמידים של בית רבן לירות בחץ וקשת, ומנהג זה מסמל 'תחיה' של תפקיד 'איש מלחמה'. וזו משמעות המסורת שבל"ג בעומר פסקו התלמידים מלמות.
תנ"ך ונוספים (76)
הרב מרדכי הוכמן
68 - המעשה שהיו מסובין בבני ברק – ורס"ג
69 - דויד המלך והאבלות על תלמידי רבי עקיבא
70 - מי מריבה - תפילה מתוך מרירות
טען עוד
חלק ראשון: מסורת הגאונים בענין מיתת תלמידי רבי עקיבא
במסכת יבמות (דף סב, ב) מובא:
"רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו): 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ [וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ־זֶה וְאִם־שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים]'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, וּשְׁנָאָהּ להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה".
באגרת רב שרירא גאון משמע שאין הדברים כפשוטם, וז"ל:
"והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף [זוגות] תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותינו שבדרום וּשְׁנָאָהּ להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות".
בתלמוד נאמר שהם מתו באסכרה, אך רב שרירא גאון מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. כמו כן, בתלמוד משמע שרבי עקיבא עצמו לימד את ה'תלמידים שניים' שהם התנאים המוזכרים שם, אך מדברי רב שרירא גאון משמע שתנא שמכונה 'רבותינו שבדרום' שנה להם את התורה השניה של רבי עקיבא.
להבנה זו בענין ה'תלמידים שניים' יש סיוע במקורות נוספים וכדלקמן.
מסורת הגאונים והרמב"ם והר"ש מקינון על התלמידים השניים
בסדר תנאים ואמוראים, שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, כתוב בנוסחה המובאת במחזור ויטרי 1 :
"כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד , אלא הפליגו על דעתו". 2
כלומר לפי המסורת של סדר תנאים ואמוראים, תנאים אלו לא קיבלו ממש מרבי עקיבא את תורתו השניה, אלא שהם נחלקו בינם מהי תורתו השניה, וכל אחד מהם הניח שהוא ירד לעומקה. הבנה דומה (שהם לא קבלו ממש מרבי עקיבא) מתבקשת גם מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, וז"ל:
"ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא . וגם קיבל ר' מאיר וחבריו מר' ישמעאל . חביריו של ר' מאיר הם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' נחמיה ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ור' חנניה בן תרדיון".
הרמב"ם חולק במקצת על סדר תנאים ואמוראים, ונוקט שרבי מאיר אכן קיבל מרבי עקיבא (וכפי שמשמע בכמה מקומות באגרת רב שרירא). אך גם הוא מסכים ששאר התנאים המנויים שם לא קבלו מרבי עקיבא, אלא שיחד עם רבי מאיר הם קיבלו מרבי ישמעאל. וגם דעת הר"ש מקינון (ספר הכריתות שער א,ב) היא כדעת הרמב"ם.
ונראה שהרמב"ם והר"ש מקינון נקטו שהכינוי 'רבותינו שבדרום' מתייחס במעשה זה לרבי ישמעאל שהיה גר 'סמוך לאדום', והירושלמי (כתובות פ"ה ה"ט) מבאר שהכוונה ל'דרומה'. ואפשר שהרמב"ם והר"ש מקינון דייקו כן מלשון רב שרירא גאון שכתב באיגרתו בלשון יחיד: "עד שבאו אצל 'רבותינו שבדרום' וּשְׁנָאָהּ להם". והם הסיקו שהוא מרמז שרבי ישמעאל שגר בדרום, הוא 'רבותינו שבדרום', והוא קיבל מרבי עקיבא את התורה האחרונה שלו והחכים להבין את עומקה, והוא שְׁנָאָהּ - לתנאים המוזכרים שם. רבי ישמעאל מכונה 'רבותינו שבדרום' הן לציון מיקומו בארץ ישראל, והן משום שהדרום מציין חכמה, והדבר מרמז שרבי ישמעאל החכים 3 לרדת לעומק תורת רבו רבי עקיבא.
מעתה, לפי המסורת של סדר תנאים ואמוראים ולפי דברי הרמב"ם והר"ש מקינון, ולפי מה שרמז רב שרירא שרבי עקיבא לא לימד ממש את 'התלמידים השניים' (ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון...), , מסתבר שגם פרטים נוספים במעשה הם 'סמליים' ו'התלמידים הראשונים' של רבי עקיבא לא מתו ב'אסכרה' ממש, אלא כפי שכתב רבי שרירא גאון שהם מתו ב'שמד', לשון שהוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. כדי להעמיק במשמעות הסמלית של הדברים ובמשמעות הסמלית של ה'אסכרה', יש להתבונן במסורת פרשנית לפרשיה עמומה בתורה, וכדלקמן.
חלק שני: מיתת אהרון ובחירת שבט לוי לעוסקי התורה
בפרשת מסעי מסופר על מות אהרון בשנת הארבעים ליציאת מצרים (במדבר לג, לח):
"וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:"
מות אהרון מוזכר ביתר פרוט לפני כן בפרשת חוקת (במדבר כ, כח-כט):
"וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:"
אך 'מיתת אהרון' מוזכרת באופן לא ברור גם בפרשת עקב. משה מספר שם על חטא העגל, ושהוא התפלל לה' שימחל לעם וגם לאהרן. ומספר שה' הסכים לתת לישראל לוחות שניים (דברים י):
"... וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים..."
אין זה מובן, מדוע סיפור המסעות וקבורת אהרון משולב בתוכחה על חטא העגל שארע בשנה הראשונה. ודברי המפרש הפשטן רבנו סעדיה גאון מחזקים את הקושי, וז"ל שם:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".
דברי רס"ג חיזקו את סתירת הכתובים, משום שהוא מפרש שאהרון מת עוד לפני שהתחילו המסעות המפורסמים שכתובים בפרשת מסעי. רס"ג רומז לנו שמשה משתמש בתוכחה שלו במילים במשמעות סמלית. משה מוכיח כאן את ישראל, שבתקופה שהם שהו בהר סיני עד בניית המשכן, הם נסעו עם צאנם למקומות מים לחפש מרעה. ובעת המסעות האלו 'מת אהרון', והדבר נזקף לחובתם. וכן מרומז בשתי נוסחאות בפירוש ספורנו שם. בנוסחה שלפנינו בדפוס כתוב: "הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה, למצוא מים ומרעה לצאן, ובעודם שם מת אהרון...". ובנוסחה נוספת (מובאת בפירוש שבהוצאת מוסד הרב קוק ובחומש תורת חיים), כתוב שאהרון מת במוסרה, וז"ל:
"מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם , אע"פ שידעו שבאותו חלק המדבר מת אהרן בסיבת מרי מועט בסיבתם, ושם נקבר בלתי הכבוד המורגל למתים. ... עד שבאו ליטבתה שהיתה ארץ נחלי מים ושם חנו על המים ולא יספו להלחם כדי לשוב לאחור כמו שסיפרו רז"ל".
דברי ספורנו שאהרון מת באותו חלק מן המדבר ("מוֹסֵרָה") מנוגדים לדברי התורה שאהרון מת בהֹר הָהָר. אלא שרס"ג וגם ספורנו מרמזים לנו שמיתת אהרן במוסרה היא מיתה סמלית. התורה מרמזת כאן שבבני ישראל יש שתי קבוצות מרכזיות, קבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק במלאכות גשמיות ובהקמת צבא ומלכות. וקבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק בתורה ובתפילה. בשלב הראשוני כל קבוצה מחשיבה רק את דרכה שלה ונלחמת מלחמה רעיונית בחברי הקבוצה השניה, ומתייחסת אליהם בבוז גמור ורואה בהם 'מתים בזויים'. רס"ג מגלה, שמשה התפלל לה' שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה, אך תפילתו הועילה לזמן קצר. ובסמוך לאחר חטא העגל עוד בתחילת המסעות - לפני המסעות החשובים שמוזכרים בפרשת מסעי - בני ישראל חזרו והתייחסו לאהרון כמו ל'מת בחייו'.
בני ישראל נסעו אז והגיעו למקומות 'מים יפים' שמתאימים למרעה הצאן שלהם ושיש בהם גם מאכלים ופירות רגילים, הם שמחו בעיסוק זה ובאורח חיים שכזה והעדיפו אותם על פני העמל בתורה ואורח חיים של פרישות כאכילת המן וכדו'. הם התייחסו אז לאהרון שהיה פרוש ומתמיד בתורה כאלו הוא 'מת בחייו' בתפקיד בזוי שאותו אמור למלא גם אלעזר בנו. התייחסות בזויה דומה היתה גם כלפי שבט לוי 'עוסקי התורה'. מאחר שבני ישראל מאסו באורח חיים של פרישות, באותה עת נבחר 'אלעזר' להיות זה שימלא בעתיד את תפקיד האיש הקדוש ביותר - 'הכהן הגדול'. ובאותה העת נבחר שבט לוי להיות קבוצת 'התלמידים' שתפקידה הוא לימוד התורה והעיסוק בענייני הקודש. ולכך כוונת הכתוב באומרו שם: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ובאותה העת נבחרו שאר השבטים להיות בתפקיד אנשי הכלכלה והצבא.
ספורנו מזכיר ספור של רז"ל שקשור לכך, וכוונת דבריו היא כדלקמן.
מות אהרון – ומלחמת הכנעני
וז"ל הירושלמי (יומא פ"א ה"א, בתוספת ביאור):
"א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות, כתיב [דברים י, ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסרה מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת?! הדא הוא דכתיב [במדבר לג,לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם'. אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא,א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך, ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע (אף בני ישראל הרגו משבט לוי ארבע משפחות, שכתוב) [דברי הימים א כו, כג] 'לַעַמְרָמִי לַיִּצְהָרִי לַחֶבְרוֹנִי לָעָזִּיאֵלִי', אימתי חזרו בימי דוד (שמשפחות אלו מוזכרות בימי דויד כאשר מינה מבניהם לתפקידים שונים, ומכאן שלפני כן 'נהרגו' וחזרו ו'חיו' בימי דוד). הדא היא דכתיב [תהילים עב ז] 'יִפְרַח־בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד־בְּלִי יָרֵחַ'. אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו, וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד."
ספור זה מעורר תמיהות רבות. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו בני לוי להרוג באופן מדויק דווקא 'שמונה משפחות'?! גם ההריגה הנגדית של בני ישראל שהרגו במדויק 'ארבע משפחות' מבני לוי אינה מובנת. ואם משפחות אלו 'נהרגו' כיצד הן קמו לתחיה בימי דוד?!
הספור הפלאי רוצה לקשור בין מאורעות שארעו בשתי תקופות שונות. בשנת הארבעים, מיד לאחר מות אהרון בהֹר הָהָר, הכנעני בא ותקף באזור הֹר הָהָר (במדבר כא,א-ג). הספור הפלאי מרמז שאירוע מלחמתי דומה ארע כבר בשנה הראשונה בסמוך לחטא העגל.
אהרון אכן מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב האויב ולכן הוא בא להילחם בישראל. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו כדי ליצור את הפחד הזה. – "נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל". סיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו אז צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר. והם לא ראו צורך ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה. אין אנו יודעים חשבונות של שמים, אך פעמים שקטרוג קל מצטרף שם להכרעת הדין. ובאותה השעה הקטרוג של בני ישראל על הזכויות של 'אלעזר' ושל 'התלמידים' מנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.
ואמנם בזמן שבני ישראל שהו במדבר הם עסקו באימונים צבאיים, וכן מבואר בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי (יהושע) [משה]". ואפשר היה להחשיב את המאמצים שהשקיעו שבטי ישראל באימונים הצבאיים ל'זכויות'. אלא שמצד שני 'אלעזר והתלמידים' לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של 'אנשי מלחמה', והקטרוג של 'אלעזר והתלמידים' על ה'זכויות' של בני ישראל הצטרף אז ח"ו להכרעת הדין, ומנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב. והכנעני בא אז להילחם בישראל.
הקטרוג ההדדי הוא זה שמנע את הפלת הפחד על האויב, וה'קטרוג ההדדי' מרומז בהריגה של 'שמונה' ושל 'ארבע', וכדלקמן.
'שמונה' ו'ארבע'
הכהן הגדול לובש בדרך כלל 'שמונה בגדים' המכונים 'בגדי זהב', ואמנם רק ארבעה מהם עשויים מזהב, אך הם מכונים באופן כללי 'בגדי זהב'. הכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן נעשות בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים אסור לו ללובשם, והוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. המספר 'שמונה' מיוחס לעבודות החיצוניות 'ארבעה' מיוחס לעבודות הפנימיות.
כל אחד מעם ישראל חש שהוא עושה את התפקיד הנצרך ביותר, והוא כביכול עושה את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהו. בני לוי שעסקו 'בתפקיד הפנימי' של לימוד התורה, חשבו שרק הם מחוברים לחיים, וכל בני ישראל צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לשאר השבטים שעסקו בתפקיד החיצוני של אימונים צבאיים, התפקיד שהמספר שמונה מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' מהם 'שמונה משפחות'.
מאידך, בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר, והם כביכול עושים את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לאלעזר והתלמידים משבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. אלא שהקטרוגים ההדדיים הזיקו לכלל ישראל, ומנעו (ח"ו) מהקב"ה להטיל מורא בלב האויב, והאויב בא להילחם בישראל.
כדי להבריח את האויב, היה צורך שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם באותו זמן, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ויש להתייחס אל חברי הקבוצה הנגדית באופן 'מכובד' ולהספיד אותם בתור 'קבורים בחייהם בתפקיד שלהם'.
ואז כאשר בני ישראל אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שנכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר. וזו המשמעות הפנימית של המעשה ש"הלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד". ורק לאחר שבני ישראל 'כבדו' את ה'תפקיד' הזה הם הצליחו לנצח במלחמתם את הכנעני.
הירושלמי מספר על בריחה מהֹר הָהָר למוֹסֵרָה כדי לקשור בין שני הספורים השונים שבתורה על מות אהרון, וכדי לרמז שמה שארע בשנת הארבעים לאחר שאהרון מת ממש, ארע כבר בשנה הראשונה סמוך לאחר חטא העגל. בני ישראל נסעו אז בסמוך למקומות של 'מים יפים', והם החליטו אז שחיים מחוברים לארציות הם ה'תפקיד' שיש בו 'חיים', והם התייחסו בבוז ל'תפקיד' של אהרון שכרוך בפרישות, ולמי שממלא אותו בתור 'הרוג'. ובאופן דומה הם התייחסו לתפקיד של 'התלמידים' (שבט לוי). כאמור אין אנו יודעים חשבונות שמים, אלא שגם אז השפיע הקטרוג וגרם לכך שהקב"ה לא קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אהרון וכן זכויות 'התלמידים' שהם שבט לוי, ולכן כבר אז בסמוך לחטא העגל רצה האויב לבוא ולהילחם. וכבר אז בני ישראל תיקנו את דרכם, והחליטו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון בתור תפקיד של 'מת מכובד'. ושיש לכבד אותו על כך שהוא מוכן להיות 'קבור בחייו' בתפקיד זה, וכן לכבד את 'אלעזר' בנו שעתיד בבוא העת להיות 'קבור חיים' בתפקיד זה. וכבר אז החליטו שכדאי לכבד גם את 'התלמידים' (שבט לוי). ולפירוש זה מרמזים גם רס"ג וספורנו שם.
המעשה משתמש ברמזים ומקצר ומספר רק על המספד שערכו ל'תפקיד של אהרון', אך מסתבר שהיה גם הספד נגדי, וכדלקמן.
המספד על משיח בן יוסף
בזכריה מתוארת מלחמה של כל הגויים על ירושלים, וכיצד ירושלים תיוושע (זכריה יב, ט-יא):
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ , וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר: בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן..."
מפשט הנבואה עולה שהמספד המוזכר שם הוא זה שיביא את התשועה, והוא יבריח וישמיד אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם, וצריך לברר את טעם הדבר. במסכת סוכה (דף נב, א) מובאת מסורת שהספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג. ולפי מה שהתבאר לעיל על המלחמה הפנימית בין הצדדים השונים שבעם ישראל הדבר מבוארים ביתר עומק, וכדלקמן.
'יושב ירושלים' ו'בית דויד' מסמלים בנבואה זו את אלו שעוסקים בעבודה הפנימית של עמל התורה והתפילה, והם נציגיו של משיח בן יהודה. חבריהם שנמצאים בחוץ עוסקים במלחמות בגויים ומגינים עליהם, והם נציגיו של משיח בן יוסף. אך נציגיו של משיח בן יהודה התייחסו בבוז לחבריהם שעסקו במלחמות, והם דקרו אותם בהבל פיהם והתייחסו אליהם כ'הרוגים בזויים'. התייחסות שכזו מקטרגת על הזכויות של 'אנשי המלחמה', ולכן הם לא מצליחים לנצח את האויב לגמרי ('לְהַשְׁמִיד'). וכדי לשנות את המצב ולהצליח, אנשי 'משיח בן יהודה' מקבלים על עצמם להתייחס לתפקיד של 'משיח בן יוסף' באופן שונה. הם מתקשים בשלב זה לעשות מהפך מחשבתי מלא ולהתייחס לתפקיד זה כ'תפקיד חי'. והם נוקטים מהלך ביניים ומתייחסים לתפקיד זה כמו ל'מת מכובד' - שיש להספידו. 'הספד' זה שמהווה הכרה ומתן כבוד לתפקיד של אחיהם, מאפשר להכיר במעשי אחיהם כ'זכויות', והקב"ה מקבל את זכויותיהם ומבריח את האויב.
המעשה שמספר הירושלמי על 'ההספד' על 'אהרון', שהוא למעשה ההספד על התפקיד של 'אלעזר והתלמידים' (התפקיד של 'משיח בן יהודה'), משלים את נבואת זכריה על 'ההספד הנגדי' על תפקיד 'משיח בן יוסף'. ואם כן יתכן מאוד שכבר במדבר סיני נערך 'הספד' על ה'תפקיד' של משיח בן יוסף, ובני ישראל הצליחו אז להבריח את האויב, הן משום שאנשי המלחמה 'הספידו' ו'כיבדו' את התפקיד של 'אלעזר והתלמידים', והן משום ש'אלעזר והתלמידים' 'הספידו' ו'כיבדו' את תפקיד 'אנשי המלחמה' - התפקיד של 'משיח בן יוסף'.
בני ישראל אנשי הצבא הפסיקו להתייחס ל'לומדי התורה' שקשורים למספר 'ארבע' (ארבע משפחות מבני לוי) בתור 'הרוגים' בזויים, ומאידך 'לומדי התורה' הפסיקו להתייחס ל'אנשי הצבא' שקשורים למספר 'שמונה' (שמונה משפחות מישראל) בתור 'הרוגים' בזויים.
הסיבות לכשלון מרד בר כוכבא
לכשלון מרד בר כוכבא היו סבות טבעיות, אך הסיבה האמיתית היא העוונות, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ג): "...שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות,כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
הרמב"ם לא כותב שבר כוכבא נהרג "בעוונו" והיינו בגלל עוון שלו, אלא "בעוונות" והיינו שבר כוכבא נהרג ב'עוונות הדור'.
דברי הרמב"ם שבר כוכבא נהרג בעוונות הדור, אינם סותרים בהכרח את הספור שהיו מהחכמים שבדקו את בר כוכבא וראו שאין לו רוח הקודש ו'הרגוהו', או את הספור שבר כוכבא 'בעט' ו'הרג' את רבי אלעזר המודעי שהיה מתפלל לנצחונו, ולכן נצחו הגויים. לדעת הרמב"ם מדובר בספורים סמליים שמרמזים, שבכל צד היו אנשים שלא העריכו את ה'תפקיד' של אנשי הקבוצה השניה, והתייחסו ל'תפקיד' של השני כאל 'הרוג' שאין צורך לכבדו. ואולי 'קטרוגים' אלו הם ה'עוונות' שהביאו ח"ו לחורבן.
גם בזמן רבי עקיבא היו תלמידים שיצאו מבית המדרש לעבודת המלכות ולהיות אנשי מלחמה בצבא בר כוכבא, וחבריהם שנשארו בבית המדרש ראו בהם אנשים 'הרוגים', ומאידך, התלמידים שהפכו לאנשי מלחמה ראו בחבריהם שנשארו בבית המדרש אנשים 'הרוגים'. וקטרוגים אלו הביאו לכשלון המרד ולשמד הגדול שהתלווה אליו.
נראה שגם רב שרירא גאון מרמז לכך באיגרתו. בסוגיה במסכת יבמות (דף סב, ב) נאמר שתלמידי רבי עקיבא מתו במיתה רעה שהיא מחלת אסכרה. אולם כאשר רב שרירא גאון מזכיר סוגיה זו הוא מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרת לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. רב שרירא מרמז לנו שהסוגיה הזכירה את ה'אסכרה' בתור הסיבה שהביאה לשמד בידי הגויים. וכעין דברי הפרי חדש (או"ח סימן תצג): "ואפשר שמה שלא היו נוהגים כבוד זה לזה היה מחמת איזה לשון הרע שהיה ביניהם, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת לג, א], סימן ללשון הרע אסכרה". פי התלמידים 'קטרג' על חבריהם, ולכן הצליחו אז ח"ו הגויים במלחמתם בישראל.
בחלק הבא נבאר בעז"ה כיצד מנהגי האבלות שבין פסח לעצרת נועדו לתיקון העוון של הקטרוג ההדדי.
חלק שלישי: תלמיד של רבי עקיבא שנפטר בין פסח לעצרת
במסכת מנחות (דף סח, ב) מסופר שתלמיד בשם יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון דין הלכתי הבנוי על הנחה שעל התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", ורבי טרפון לא יכול היה לדחות את דבריו. יהודה בן נחמיה נהנה מכך, ורבי עקיבא אמר לו: "תמהני אם תאריך ימים". ומספר רבי יהודה ברבי אלעאי: "אותו הפרק פסח 4 היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו". וודאי ש'נפטר' כפשוטו אינו יכול ל'הלך לו' לאחר שמת, אלא שהסוגיה מרמזת שהוא 'נפטר' מחבריו בתקופה שבין פסח לעצרת ו'הלך לו' מבית המדרש כדי לעסוק בדברים אחרים.
יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון שבעניני התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", והוא קיים בעצמו את המשמעות הסמלית המתלווה ליסוד זה, והוא 'התיר' לעצמו לעזוב את ה'כלל' שהם אלו שנותרו בבית המדרש ויצא לעמול במלאכות. הימים שבין פסח לעצרת הם ימי קציר השעורים, ולפי פשטות התורה תקופה זו מותרת בעבודה ונקראת "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט). מי שחפץ להתפרנס יכול למצוא מלאכה בתקופת הקציר, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב) שרבא הדריך את תלמידיו שלא יבואו אליו בעונת החריש ובעונת הקציר, משום שאז יוכלו להשיג את פרנסתם בקלות ולא יהיו טרודים כל השנה ברדיפה אחר פרנסות דחוקות. אך רבי יהודה בר אלעאי מגלה שרבי עקיבא אמר ליהודה בן נחמיה "תמהני אם תאריך ימים?!", ולשון זו נועדה להזכיר את האמור בקהלת (ח, יג): "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע , וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים ...".
רבי יהודה ברבי אלעאי מרמז שמבחינת תלמידי רבי עקיבא שנותרו בבית המדרש, ה'תלמיד' שפרש מהם שקול כ'מת'. והוא מתאר שהוא שאל תלמידי רבי עקיבא מה ארע לו, והם ענו לו: "נפטר והלך לו". כזכור, 'נפטר' כפשוטו אינו יכול ל'הלך לו' לאחר ש'נפטר'. אלא שהתלמידים התייחסו לחברם שפרש מהם בתקופה שבין פסח לעצרת בתור 'מת'.
אגרת רב שרירא בענין תלמידי רבי עקיבא
כפי שהתבאר בתחילת המאמר בסוגיה במסכת יבמות (דף סב, ב) מסופר על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה שבין פסח לעצרת מ'אסכרה', אך רב שרירא גאון מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. כמו כן, בסוגיה משמע שרבי עקיבא עצמו לימד את ה'תלמידים שניים' שהם התנאים המוזכרים שם, אך מדברי רב שרירא גאון משמע שתנא שמכונה 'רבותינו שבדרום' שנה להם את התורה השניה של רבי עקיבא.
מטרת האגדה במסכת יבמות היא לחלוק על המסר הרעיוני המובע בספור על יהודה בן נחמיה תלמיד רבי עקיבא שמת בין פסח לעצרת. המספר "שנים עשר אלף זוגות תלמידים" - שכולם "מתו" מרמז ל'שנים עשר' 'זוגות' תלמידים שכל אחד מתייחס לחברו שבצד השני כאילו הוא 'מת'. סמל זה לקוח מהתנ"ך שם הוא מופיע בהריגה הדדית של צדדים שונים בעם ישראל, שמי שיכול להרוויח ממנה הם אויבי ישראל (וראו בהערת השולים 5 ).
והאגדה מרמזת שהמסר המובע במעשה על תלמיד רבי עקיבא ש'נפטר' בין פסח לעצרת, אינו התורה האחרונה של רבי עקיבא. זו תורה ראשונית, שגרמה למחלוקת בין התלמידים, שבה כל צד קטרג על חבירו. התלמידים שנשארו בבית המדרש קטרגו על חבריהם שיצאו משם והתייחסו אליהם כמו ל'מתים', ומאידך התלמידים שיצאו מבית המדרש התייחסו לחבריהם שנשארו לעמול בתורה בתור 'מתים'. והקטרוג ההדדי הביא לכך שמרד בר כוכבא נכשל, והגויים ערכו שמד בעם ישראל, וכפי שמתאר זאת רב שרירא גאון.
הצורך בשילוב שבין חיי תורה לבין חיבור לארציות ידוע כשיטת התנא רבי ישמעאל, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב): "לפי שנאמר: 'לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל". כאשר רב שרירא גאון רמז שתנא בשם 'רבותינו שבדרום' הוא זה ששנה ל'תלמידים שניים' של רבי עקיבא את התורה האחרונה של רבי עקיבא. הוא רמז שרבי ישמעאל שגר בדרום, היה תלמידו של רבי עקיבא, והוא השכיל לרדת לעומק דברי רבי עקיבא רבו, וידע שרבו הסכים עמו למעשה. וה'תלמידים שניים' של רבי עקיבא היו שונים מהתלמידים הראשונים. והם כיבדו את 'תפקיד' החבר השונה מהם.
לשיטת רב שרירא גאון המסר המובע בסיום האגדה במסכת יבמות בא לחלוק על המסר שבמעשה בתלמיד שנפטר והלך לו בין פסח לעצרת. והמסר הוא הצורך לתקן את הקטרוג ההדדי שבין הצדדים השונים שבעם ישראל. מסר זה בא לידי ביטוי מעשי במנהגים שהונהגו בעקבות 'מות' תלמידי רבי עקיבא, וכדלקמן.
מנהג איסור מלאכה בלילות שבין פסח לעצרת
כזכור, בתורה מרומז שהתיקון למחלוקת שבין הצדדים היתה כאשר החלו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון הכהן, שהוא התפקיד של 'אלעזר', ביתר כבוד. וכמו למי ש'קבור חיים' בתפקיד נצרך. תיקון זה הונהג גם ביחס לתלמידי רבי עקיבא ש'מתו' בתקופה זו שבין פסח לעצרת. תיקון זה הוא מנהג עתיק, שכבר אינו נוהג היום, והוא המנהג שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת מהשקיעה. המנהג מוזכר בטור (או"ח תצג), ומוזכר גם ברבנו ירוחם (תא"ו ה, ד), וז"ל:
"לעשות מלאכה באותן הימים של ספירת העומר אחר שקיעת החמה נהגו שלא לעשותה. ונהגו כן משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלם באסכרה בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה לזה, ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכתם. ועוד דכתיב 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה' 'שַׁבָּתוֹת' לשון שבות ושמטה, כדכתיב 'שַׁבְּתֹת שָׁנִים' מה שמטה אסור במלאכת קרקע אף כאן אחר שקיעת החמה סופרין ושובתין ממלאכתן. כך כתב רבינו האיי בתשובה".
כאמור לעיל, הימים שבין פסח לעצרת הם ימי קציר השעורים, ולפי פשטות התורה תקופה זו מותרת בעבודה ונקראת "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". ומי שחפץ להתפרנס יכול למצוא מלאכה בתקופת הקציר, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב) שרבא הדריך את תלמידיו שלא יבואו אליו בעונה זו כדי שיוכלו להשיג את פרנסתם בקלות. מאידך הדרשה (" 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה' 'שַׁבָּתוֹת' לשון שבות ושמטה") משווה בין מצוות העומר למצוות השמיטה, ולפיה הקב"ה רוצה שהתקופה שבין פסח לעצרת תהיה דומה לשמיטה והאנשים ישתדלו להימנע ממלאכה, וינצלו את הזמן הפנוי לעמל התורה.
מסתבר שמי ששורש נשמתו הוא ממשיח בן דוד היה נענה לדרשה שיש לייחד תקופה זו לעמל התורה, והיה נשאר בבית המדרש. ומאידך מי ששורש נשמתו הוא ממשיח בן יוסף היה נענה להזדמנות להשיג פרנסה בקלות והיה יוצא אל הקוצרים למלאכות. ומסתבר שפעמים רבות שכל צד היה בטוח שרק בדרכו שלו יש 'חיים', והיה מתייחס אל השני בבוז וכאלו הוא 'הרוג'.
קטרוגים כאלו יש בהם סיכון, ויש למצוא דרך לבטלם. תקון למלחמת דעות זו הוא במתן יחס של כבוד, ובהתייחסות לשני לפחות כאלו הוא 'הרוג מכובד' – שהסכים 'להיקבר חיים' בתפקיד נצרך. שלב הקבורה מלווה ב'ביטול מלאכה' - כמבואר במועד קטן (דף כז, ב) "מת בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה". ולכן תוקן המנהג שבתקופת ספירת העומר אין עושים מלאכה מהשקיעה עד הבוקר.
מנהג איסור הנישואים
מנהג נוסף מוזכר בתשובות הגאונים (שערי תשובה, רעח), וז"ל:
"וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו [כבוד] זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן."
מנהג זה יש בו סממן של צער והוא מקביל ל'הספד'. ולפי מה שהתבאר עד כאן, מנהג הצער שבין פסח לעצרת על מות תלמידי רבי עקיבא, הוא מעין 'הספד סמלי' על תפקידו של 'האחר'. והמנהג שלא לעשות מלאכה בלילות אלו הוא מעין 'קבורה סמלית' ל'תפקיד' של האחר. שורש מנהגים אלו הוא בירושלמי במסכת יומא (הובא לעיל בחלק ב) המרמז ל'הספד וקבורה סמליים' ל'תפקיד' של אהרון ככהן גדול. ומטרת מנהגים אלו היא לבטל את הקטרוגים ההדדיים של הקבוצות השונות בישראל זו על זו.
אולם יש שיטה חולקת ולפי מנהגי האבלות מפסיקים בל"ג בעומר, ועל כך נרחיב בחלק הבא.
חלק רביעי: תלמידי רבי עקיבא והקשת
למרות שבסוגית התלמוד (יבמות סב,ב) מובא שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח עד עצרת, המאירי מביא מסורת החולקת על כך, וז"ל:
"ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת, וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן:"
המאירי מתעלם מהמנהג שלא לעשות מלאכה מהשקיעה, וכנראה שבמקומו לא נהגו כלל במנהג זה. למסורת של המאירי על היות ל"ג בעומר יום שמחה יש חיזוק במחזור ויטרי (סימן רסא):
"וביום פורים הוא ל"ג בעומר. וזכר לדבר שם האחד פל"ג: פורים. ל"ג בעומר:".
לפי מסורת זו ביום בשבוע שחל פורים יחול גם ל"ג בעומר, ויש קשר בין ימי שמחה אלו. אלא שכנגד מסורת זו של"ג בעומר הוא יום שמחה, קיימות מסורות עתיקות מארץ ישראל שבהן מוזכר י"ח באייר (ל"ג בעומר) כיום עצוב וכיום צום על מות יהושע בן נון. כך מבואר בפיוט של אלעזר הקליר (בהערת השולים 6 ), וכן בקידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן (בהערת השולים 7 ), ובמקורות נוספים.
ואם כן מה פשר המסורת הסותרת לגבי ל"ג בעומר, ואם צודקת קבלת המאירי שמל"ג ועומר חדלו תלמידי רבי עקיבא מלמות, מדוע כתוב בתלמוד הבבלי דבר שסותר קבלה זו. נראה שמדובר במחלוקת קדומה ששורשה במחלוקת סוגיות בירושלמי.
הירושלמי בסוטה – ומות אהרון
הירושלמי בסוטה (פ"א ה"י) קושר את המעשה במות אהרון והמלחמה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים - לקינת דויד על שאול ויהונתן, וז"ל הירושלמי בתוספת ביאור קל:
"כתיב [שמואל ב א,יז-יח] 'וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת [עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ:] וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת [הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר:]'. לא מסתברא דלא ללמד בני יהודה (מי היה) [נִהְיָה 8 ]? (וכי לא מסתבר שלא ללמד את בני יהודה אלא רק נִהְיָה (=קינה) מנין למד דויד שצריך ללמדם קשת?) אלא אמר דוד כיון שהצדיקים מסתלקין השונאין באין ומתגרין בישראל. 'הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר' (התורה). תרין אמורין (שני אמוראים נחלקו היכן כתובה). חד אמר זה ספר בראשית. וחרנה (והאחר) אמר זה חומש הפיקודים (ספר במדבר). מאן דאמר זה ספר בראשית ניחא (משם למד דויד שצריך ללמד את בני יהודה קשת, שכתוב שם [מט,ח] 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' - וכשאוחז בידו האחת בקשת ידו השניה שאוחזת בחץ סמוכה לעורף וכך פוגע באויב). ומאן דאמר זה חומש פיקודים מה מלחמה היתה שם?! (שכתוב) [דברים י,ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסירות מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת. הדא היא דכתיב [במדבר לג,לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר... וַיָּמָת שָׁם' (והרי סתירה היכן מת אהרון). אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל הדא היא דכתיב [במדבר כא,א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן שהיה תר להן את הדרך. (ואמר) בואו ונתגרה בהן, וביקשו ישראל לחזור למצרים..."
סיום המעשה בירושלמי בסוטה הוא כמו סיום המעשה בירושלמי במסכת יומא שהובא לעיל. אלא שלשיטת הירושלמי בסוטה - דויד למד מהמעשה ב'קבורת אהרון' שצריך ללמד את בני יהודה קשת!
'הספד' וגם 'תחיה'
הירושלמי בסוטה מרמז שדויד למד מפרשיות התורה בענין קבורת אהרון למה שארע בזמנו שלו בתבוסת שאול וצבאו. דויד הסיק שכפי הנראה קבוצת לומדי התורה שבזמנו קטרגה על התפקיד של שאול ויהונתן ושל אנשי המלחמה, ולכן צבא ישראל הובס ושאול ויהונתן מתו. התיקון הראשון שדויד תיקן היה חיבור קינה על שאול ויהונתן שסיומה מתייחד ב'הספד' על ה'תפקיד' שלהם (שמואל ב א, כז): "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה". הספד זה מכיר בצורך שיהיו בעם ישראל אנשים שהם 'כלי מלחמה', וממילא בצורך שימצאו אנשים שיחליפו את שאול ויהונתן במילוי 'תפקיד' זה.
אולם דויד הניח שהפתרון שניתן במדבר סיני, פתרון ה'הספד' לתפקיד של האחר היה פתרון ביניים. בני ישראל בחרו בו משום שהם התקשו ללמד זכות בלב שלם ולראות בתפקיד של בני הקבוצה האחרת 'תפקיד חי' כמו שלהם. אלא שבני ישראל יכלו להרשות אז לעצמם 'פתרון ביניים' משום שבאירועי המלחמה שבמדבר לא היה מדובר במפלה גדולה של צבא ישראל, אלא בפחד מפני האויב. אך מות שאול מלך ישראל ויהונתן בנו וכן רבים מישראל במלחמה היה אסון גדול לישראל. וכדי להפוך את המצב על פניו היה צורך ללמד זכות בלב שלם. דויד רצה באותה השעה שלומדי התורה יתייחסו לתפקיד 'כלי מלחמה' כמו ל'תפקיד חי', כשם שהם מתייחסים לתפקיד שהם עצמם ממלאים. לשם כך החליט דויד ללמד את 'בני יהודה' קשת. ולשון 'בני יהודה' מרמזת לכך, וכדלקמן.
'בני יהודה' בספר שמואל.
לכל ספר בתנ"ך יש את סגנונו. בספר שמואל כאשר מתייחסים לכלל שבט יהודה, קוראים לו 'יהודה', או 'איש יהודה' או 'אנשי יהודה' או 'בית יהודה'. לשון 'בני יהודה' בקינה על שאול היא חד-פעמית ויוצאת דופן בסגנון ספר שמואל, ואומרת דרשני!
לשון 'בני יהודה' מתייחסת כאן לצעירים של שבט יהודה שאינם מבוגרים דיים כדי להלחם, ואינם נכללים בתואר 'איש יהודה' או 'אנשי יהודה'. צעירים אלו למדו תורה אצל אבותיהם, או אצל בני לוי שהיו מתגוררים בקרבם וזמנם היה פנוי, או בבתי המדרש של "זִקְנֵי יְהוּדָה" שדויד היה תומך בהם ומחלק להם מהשלל 9 . דויד החליט שיש ללמד תלמידים של בית רבן אלו לאחוז בחץ וקשת ולירות בהם.
ואכן הירושלמי תמה על כך והקשה וכי לא מסתבר שעדיף ללמדם את הקינה בלבד, ושלא יבטלו מתורתם וימשיכו לעמול בה ולהגן בזכויותיהם על עם ישראל. אלא שדויד לא רצה לבטל אותם לגמרי מתורתם שהרי גם הוא החשיב את תפקידם הרוחני, אך הוא רצה שהם ילמדו לירות בקשת. העובדה שהם עצמם יבטלו מזמנם ויעסקו זמן מה בתפקיד של יהונתן שהיה 'כלי מלחמה' של 'אוחז בקשת', תעניק לתפקיד הזה חשיבות של 'תפקיד חי'. טבע האדם שהוא מעניק משמעות של 'חיים' לדברים שהוא עוסק בהם, וכשם שהם מעניקים חשיבות של 'חיים' לעיסוק שלהם בתורה, כך הם יעניקו חשיבות של 'חיים' גם לעיסוק שלהם בירי בקשת. וגם כשתגמר תקופת לימוד האחיזה בקשת והם יחזרו לעמול בתורה בלבד, הם ימשיכו להתייחס לתפקיד זה כ'תפקיד חי', וילמדו סנגוריה בלב שלם על מי שעוסק ב'תפקיד' זה בכל העת, וכן על אלו שעוסקים כל העת בשאר תפקידי אנשי המלחמה.
אמנם ההחלטה של דויד להעניק משמעות של 'חיים' לתפקיד של 'איש מלחמה' אינה החלטה פשוטה, ויש חולקים עליה, והירושלמי במסכת יומא מתעלם ממנה. ומחלוקת סוגיות זו היא מחלוקת קדומה והיא יכולה להסביר גם את היחס הסותר לל"ג בעומר האם זהו יום צום על 'מות' יהושע, או יום שמחה, וכדלקמן.
ה'הספד' על 'יהושע'
כידוע, שבע 'ספירות' התחתונות מסודרות בהתאם לימי ספירת העומר, וספירת 'הוד שבהוד' מתאימה ליום י"ח באייר שהוא ל"ג בעומר. ספירת 'הוד שבהוד' מתאימה בפשטות למשה רבנו מוסר התורה, ולכל עמלי התורה שממשיכים בדרכו. זמן זה מתאים גם להתבוננות בדמותו של יהושע תלמידו. יהושע היה אמנם משרתו של משה ולא מש מהאהל, אלא שבסופו של דבר הוא נבחר על ידו כדי להילחם בעמלק, ובהמשך הוא נבחר ע"י הקב"ה כדי לפקד על צבא ישראל שכבש את ארץ ישראל. מדובר אמנם בכיבוש ניסי שהקב"ה סייע בידו אך הוא התבצע בפועל בחרב גשמית.
קבוצה גדולה של עוסקי תורה תפסה לעיקר את שיטת הירושלמי במסכת יומא, שהתיקון לכשלון במלחמה דיו ב'הספד' לתפקיד של האחר. ובעקבות כשלון מרד בר כוכבא הם ייחדו את יום ספירת 'הוד שבהוד' להספד על 'יהושע' 'איש המלחמה' שהיה 'משיח בן יוסף' הראשון. זהו למעשה 'הספד' לממשיכי דרכו שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד 'אנשי המלחמה', ולאבד את ה'הוד שבהוד' שיש בתורה.
השמחה שבל"ג בעומר
אולם היו שתפסו לעיקר את שיטת הירושלמי במסכת סוטה, שדויד המלך למד שני תיקונים מעשיים מה'הספד' על אהרון, ולא תיקון אחד בלבד. תיקון אחד היה ה'קינה' על שאול ויהונתן שהיא בעצם 'הספד' על 'תפקיד איש המלחמה'. ותיקון נוסף בא בכיוון הפוך של הענקת 'חיים' ל'תפקיד' זה, והוא ההחלטה ללמד את 'בני יהודה' - קשת.
מסתבר שבארץ ישראל היו גם קבוצות שנהגו לפי הירושלמי בסוטה, ואת שני התיקונים שהנהיג דויד בעקבות מות שאול ויהונתן הנהיגו אותן קבוצות גם בעקבות כשלון מרד בר כוכבא. בתחילת ימי ספירת העומר הם נהגו באיסור הנישואים כאבלות על תלמידי רבי עקיבא שעזבו את בית המדרש, ויצאו ל'תפקיד' של אנשי מלחמה. אין מדובר דווקא בתפקיד 'אנשי מלחמה' אלא גם בתפקיד 'אנשי המעשה' שיוצאים אל הקציר. ולכן מציין התנ"ך שהמתת צאצאי שאול על ידי הגבעונים ארעה בתחילת ספירת העומר. "וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל ב כא,ט). הקטרוג של הגבעונים לא היה מועיל לולי שהצטרף אליהם הקטרוג של לומדי התורה על אלו שיוצאים לקציר, וקטרוג זה סייע לעצירת הגשמים. דבר זה מרומז בדברי ד' אל דויד: "אֶל־שָׁאוּל - שלא נספד כהלכה" (יבמות דף עח, ב). והכוונה היא שלומדי התורה 'לא הספידו כראוי' את מי שיצאו ל'תפקיד של שאול', לתפקיד של 'משיח בן יוסף' שדואג לצד הכלכלי של עם ישראל, וה'קטרוג' שלהם הצטרף ל'קטרוג' של הגבעונים והביא לעצירת הגשמים.
אך בל"ג בעומר הם העניקו משמעות של 'חיים' לתפקיד של 'משיח בן יוסף', והם הנהיגו שתלמידים של בית רבן יבטלו מלימודם ויצאו עם רבותיהם לשדה וילמדו לירות בחץ וקשת כמו יהונתן בן שאול. מעשה כזה נתן חשיבות של חיים לתפקיד 'איש מלחמה', והראה שיש בו חיים כמו 'תפקיד' של 'עוסק בתורה'. קבוצה זו גם לא נהגה ב'איסור מלאכה' בימים שנאסרו בנישואים, משום שאיסור המלאכה הונהג בתור מתן כבוד של 'קבורה' לתפקיד של האחר. אך אם ה'תפקיד' של משיח בן יוסף זוכה לבסוף לחשיבות של 'חיים' – אין צורך להנהיג מנהג שעניינו 'קבורה'.
מעשה זה של אימון צבאי בקשת שנעשה בספירת 'הוד שבהוד' גילה שלאמתו של דבר גם ליהושע היה 'הוד', וכן מבואר בתורה (במדבר כז, יח-כ): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ויום זה שמשמעותו היא 'תחיית משיח בן יוסף', כלומר תחיית ה'תפקיד' של 'משיח בן יוסף', נחשב ליום שמחה שאסור להתענות בו. וביום זה חדלו להשקיף על 'עוסקי תורה' (תלמידי רבי עקיבא) שיוצאים לתפקיד 'איש מלחמה' בתור 'אנשים מתים בחייהם', והחלו לראות בהם 'אנשים חיים'. ה'הוד שבהוד' הוא כה גדול עד שהוא נמצא גם אצל אלו שחורשים בשדה ואוחזים בקשת. מקור ה'הוד' הוא אמנם במשה אך הוא נמצא גם אצל יהושע שנמצא בחוץ.
ולכך מרמזת המסורת של המאירי – "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה". ואמנם המאירי אינו מזכיר את המנהג שתלמידים של בית רבן למדו ביום זה לירות בחץ וקשת, משום שאינו קשור באופן ישיר לסוגיית הבבלי ביבמות, אך מנהג זה הוא מנהג קדום והוא מוזכר במקומות רבים 10 .
המנהג הנוסף שנהגו באשכנז באבלות על תלמידי רבי עקיבא
ברמ"א (או"ח תצג) ובמשנה ברורה (שם) מובא מנהג אחר שהיה נפוץ באשכנז, ולפיו עד ראש חודש אייר נהגו היתר בנישואין ותספורת, אלא שבשאר הימים שבין פסח לעצרת נהגו איסור (באופן עקרוני) במשך 33 ימים, ובאופן מעשי במשך 32 ימים. משום שיום ל"ג לעומר עצמו (שנמנה בכלל הימים האסורים) נהגו בו היתר.
מנהג זה מעורר קושיות אחרות. אם תלמידי רבי עקיבא החלו למות לאחר ראש חדש אייר ואילך, מדוע התלמוד מציין שהם מתו מן הפסח? וכמו כן, מדוע יום ל"ג בעומר נמנה בחשבון הימים שהם מתו בהם, אם בפועל הוא יום שמחה משום שלא מתו בו כלל?
אולם לפי מה שהתבאר, תלמידי רבי עקיבא מתו יחד עם רבים אחרים מישראל במלחמות ובשמד שהיה בזמן מרד בר כוכבא, ומסתבר שמספר גדול ביותר מתו בחודש אב בזמן נפילת ביתר. אלא שסיבת כשלון המרד היתה הקטרוגים ההדדיים של הקבוצות השונות בישראל. וכדי לתקן זאת נתקנו שני מנהגים על סמך הירושלמי בסוטה. מנהג אחד הוא אבלות עליהם בתחילת ימי ספירת העומר, זכר לאמור על צאצאי שאול "וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". אבלות זו בתקופה שבין פסח לעצרת היא מעין 'הספד' ומתן כבוד ל'תפקיד' של מי שעוסק בעניינים הגשמיים של עם ישראל כ'איש מלחמה' או כ'איש כלכלה'. ומנהג נוסף הוא מהפך מחשבתי וראייה של 'חיים' בתפקיד הזה שמשמעותו המעשית היא 'הפסקת האבלות'. וכן יום שמחה מיוחד בל"ג בעומר על כך שמצליחים לראות גוונים של 'הוד שבהוד' גם באלו שאוחזים בקשת, וכן יציאת תלמידים של בית רבן עם רבותיהם לשדות לירות בחץ וקשת. ומכיוון שלא מדובר בימים מסוימים ש'תלמידי רבי עקיבא' מתו בהם יותר מבשאר הימים, ניתן לבחור את הימים שבהם נוהגים 'להתאבל' עליהם, ואת הימים שבהם נוהגים 'שלא להתאבל' עליהם. ומאחר שאין מתאבלים בחודש ניסן, וכן בראש חדש, בחרו את הימים שנוהגים 'להתאבל' עליהם לאחר ראש חדש אייר 11 . ומאידך ל"ג בעומר (שהוא מכלל 'ימי האבלות') נחשב ליום שמחה על כך שלאמתו של דבר הם אינם נחשבים ל'מתים'.
^ 1.נמצא בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא.
^ 2.נוסחה כעין זו ראה החיד"א בסדר תנאים ואמוראים שמובא בספר הפליאה שבספר הקנה, והקשה שבמסכת יבמות (דף סב,ב) משמע שהיו תלמידיו ממש של ר' עקיבא, ולכן כתב שתלמיד טועה הוא שכתב שלא ראו את רבי עקיבא. אולם המגיה לפרוש מחזור ויטרי כתב שקשה לומר שדברי תלמיד טועה נכתבו בסגנון דומה בכמה מקומות. נוסחה כעין זו מובאת במקומות נוספים כגון בנוסחת שד"ל ובנוסחת גראסברג. וראו גם במהדורת מצגר.
^ 3.כעין כך מבואר ברש"י במסכת עירובין (דף נג, ב בביאורו ל'הנגיב למפיבושת').
^ 4."פסח היה" כך הוא הנוסח בגרסאות כת"י בדקדוקי סופרים, וכן הוא הנוסח גם בספרי (במדבר פינחס קמח).
^ 5.וז"ל הכתוב (שמואל ב ב, טו-כו): "וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד: וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:... וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!...".
^ 6."וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי, בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי, וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי, בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי". (אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים).
^ 7."פָּסוֹחַ וְגָנוֹן טְמֵאִים בְּיַשְּׁבוֹ, צוֹם יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ, אִיָּיר/קֵרְבָם וְצִיוָּם מִלִּשְׁבּוֹר עֶצֶם בּוֹ, רִבְּקָם מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְרֺאשׁוֹ וְקִרְבּוֹ" (קידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן, חודש אייר).
^ 8.גרסת כתב יד רומי. על משקל הכתוב (מיכה ב, ד): "...וְנָהָה נְהִי נִהְיָה אָמַר שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ...". (עלי תמר).
^ 9."וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'" (שמואל א ל,כו).
^ 10."מנהג ישראל אשר התלמידים בני בי רב יורו בקשת ביום הזה (בני יששכר מאמרי חדש אייר, מאמר ד). וכן במקומות נוספים.
^ 11.וכעין המבואר בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרפז).
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
בריאת העולם בפרשת לך לך
ללמוד להתייחס
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שופר
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך ללמוד אמונה?