ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
אם כך, צריך לבאר מדוע דוד לא בנה את בית המקדש? התשובה מצויה, לכאורה, בפסוקים הבאים:
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דהי"א כב, ז-ח).
עיון במדרש (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא ב - מזמור שיר חנוכת) מעורר את השאלה: האם הפסוקים בדברי הימים הובנו נכון? וזו לשון המדרש:
"דבר אחר 'מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת [הַבַּיִת לְדָוִד]'. בוא וראה, שלמה בונה את הבית והוא נקרא לשמו של דוד? – אלא דוד היה ראוי לבנותו, ובשביל דבר אחד לא בנה אותו, ואף על פי שחשב לבנותו בא נתן הנביא ואמר לו לא תבנה לי הבית. למה? 'כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי'. כיון ששמע דוד נתיירא. אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש ...אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות, שכן כתיב: 'כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי'. אמר ר"ש בן יוחאי: אין לפני אלא קרבנות, שנאמר: 'וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'' (ויקרא א, ה).
על פי המדרש, הדמים ששפך דוד שקולים כנגד דמי הקורבנות, ובוודאי שאין הם סיבה הפוסלת אותו מלבנות בית מקדש, שבו יקריבו קורבנות לרוב.
גם השכל הישר מחייב להפריד בין רצח של חפים מפשע, גם אם בשוגג, לבין שפיכת דם במלחמה כנגד אויבי ישראל, הקמים עליו להשמידו, והמחרפים שם שמיים במעשיהם ובפיהם. היעלה על הדעת שמי שפחד מגוליית והיה בבחינת 'הירא ורך הלבב', יהיה ראוי לבנות את בית המקדש, ומי שחירף נפשו למות למען הכלל, ייפסל? אתמהה!
נציע אפשרות אחרת בנוגע לאזכור הדמים ששפך דוד. דמי המלחמות וסיכון נפשו של דוד, הם הם הסיבה לכך שהקב"ה יבנה בית לדוד, שהיה ראוי לבנות את בית המקדש, כפי שנאמר במדרש וכפי שניבאה לו אביגיל: "...כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ" (שמו"א כה, כח). אם כך, "דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" מתייחסים לדמים אחרים, הדמים שנשפכו במלחמות אחים שהיו בימי דוד, בשתי תקופות. הראשונה, לאחר מות שאול. כל עוד שאול מָלַך, דוד נזהר מאוד שלא לפגוע, לא בשאול ולא בלוחמיו (כמתואר בשמו"א, פרקים כד ו-כו). עם מותו של שאול, הקים דוד את ממלכת יהודה, שבירתה בחברון.במשך כמה שנים נאבקו בדוד ובאנשיו חייליהם של אבנר ואיש בושת – מלחמת אחים. מלחמת האחים. השנייה, בימי דוד היתה במרד אבשלום, והיא מאוחרת לפסוקים אלה.
קושיה נוספת עולה מעיון נוסף בפסוק:
"וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי".
לכאורה, החצי השני של הפסוק, המשמש בסיס לדיון זה, איננו מוסיף דבר חדש על מה שמופיע בחציו הראשון, האם הוא מיותר? והרי ניתן לכתוב את הפסוק בדרך הבאה ואף פרט לא היה חסר: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי! לכן, נסביר את הפסוק בדרך שהצענו לעיל: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ (דם זה נחשב לפני כדם הקורבנות) וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ (לכן, מן הראוי שאתה תזכה בזכות הגדולה של בנין הבית, ובכל זאת) לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי (במלחמת האחים הקשה שפרצה עם מותו של שאול)".
(הדברים מבוארים באריכות, בליווי מקורות נוספים בספרי 'צפנת שמואל, מלכות דוד, ג' חלקים, שיצא, בע"ה בקרוב, בהוצאת 'ארץ חמדה' ומגיד).
לפיכך ברור כי ידי חיילי צה"ל, תלמידיו של דוד המלך נקיות וטהורות, עלינו להיזהר מכל משמר מפני ריב בין אחים וקל וחומר, ח"ו, ממלחמה בין אחים.
נסיים בברכת חודש כסלו, חודש של ניצחונות ומיגור הרשע. בתפילה לשלום הפצועים ולהחזרת החטופים,
ונשלח תנחומים מקרב לב למשפחות הנופלים. באחדותנו ננצח!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
