שחיתות פרטית וציבורית - האם זכות הציבור לדעת? | רבנים שונים | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
עיתונות

קטגוריה משנית

מדורים
בימה תורנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

3 דק' קריאה

אני עומד להתפוצץ. כבר שבוע שאיני נרדם בלילות, הסוד שבליבי מעיק עלי. מאז ששמעתי שהוא מועמד למשרה הרמה, ואולי בעוד כחודש יהפוך לאחד האנשים המשפיעים במדינה, אני שרוי בהתלבטות קשה. הרי אם אדליף למערכות העיתונים את מה שאני יודע עליו, דרכו הציבורית תחסם, ונינצל מפגיעתו הרעה. אבל מצד שני, אולי לשון הרע המוני איננו הדרך הנכונה לטפל בבעיות כאלו?

-----------

הרב זכריה בן שלמה שליט"א ראש הכולל במודיעין
"נצור לשונך מרע"
את סיסמת בתי הספר לתקשורת - "זכות הציבור לדעת", צריך להחליף בסיסמא היהודית - "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". אלא שעם זאת יש לדעת, כי פעמים שלא זו בלבד שאין איסור אלא אף מצווה לומר ולספר, כמובן בתנאים והגבלה. כדי לדעת את המצבים בהם מותר ומצווה לספר, עלינו ללמוד הלכות אלו (בספר החשוב 'חפץ חיים') ולזכור את הכלל החשוב - "ויהיו כל מעשינו לשם שמים". במסגרת זו לא נוכל לכתוב את כל הפרטים כי רבים הם, אולם נציין נקודות ספורות:

יש להבחין בין אדם פרטי לאדם ציבורי, מפני שהיקף האנשים העלולים להינזק מאיש ציבור שאינו ראוי ואינו מתאים ומזיק ומקלקל הוא גדול לאין ערוך מאיש פרטי, משום תפקידו ומעמדו והשפעתו על הציבור. ולכן:
א. חברי וועדות, נציגים ומנהיגי ציבור אשר קבלו החלטה לאחר דיון, שהיו בו גישות ומחלוקות שונות - צריכים להיזהר מאוד, שלא לספר לאחר מכן את דעתם או דעת חבריהם בדיון המקדים, כגון לספר שהם היו מקילים על פלוני אך הרוב קבע אחרת. דבר זה הוא איסור גמור אף אם לא היתה החלטה שלא לגלות, ואף אם השומע אינו מתכוון לגלות. איסור זה קיים גם כשמופעל עליו "לחץ" כבד עד כדי דברי חירופים וגידופים על עצם הפסק (ח"ח כלל ב סעיף יא)

ב. אם אדם רואה באחר מידה מגונה, כגון גאווה, כעס, בטלנות מדברי תורה וכו', נכון לו לספר דבר זה לבניו או לתלמידיו, ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על האמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו פשוט דמותר ואף מצוה יש בזה. אך באופן זה וכיו"ב, נראה שמצווה שהמספר יסביר לשומעים, מדוע הוא מספר בגנותו של חברו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא עצמו מספר לשון הרע (ח"ח כלל ד סעיף י)

הנורמות הציבוריות הנמוכות לערכי המוסר וההנהגה, מחיבות אותנו להגביר את התפילות לגאולה במהרה, תוך כדי מאמצים והשתדלות לתיקון הדור בשדה החינוך.

-----------

הרב צבי גולדפישר שליט"א ראש הכולל בישיבת אלון מורה
התקשורת כשופטת ומענישה
לשון הרע, אפילו בדבר אמת, היא עבירה חמורה מאד השקולה לשלוש העבירות החמורות שבתורה. כדי להתירה, יש צורך בשיקול דעת טהור ואמיתי ובקיום התנאים המפורטים בהלכה.

פרסום דבר רע ברבים, חמור לאין ערוך - "המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא". עצם הפרסום מבייש ומהווה עונש גדול לאדם. כשהדברים מפורסמים בכלי התקשורת, יש בכך תוספת חומרה, כיון שהדברים נקבַּעים בתודעה. בתורה לא מצינו ש"זכות הציבור לדעת". אמנם יש מצווה להוכיח, והיתר לספר דבר רע כשזה לתועלת, אך התורה שומרת גם על כבודו וזכויותיו של עושה הרע. לכן תוכחה צריכה להיעשות בצנעה ובלשון רכה, ובאם אינה מתקבלת, נעשית בקושי. ניתן לפרסם מעשה רע, במידה ויועיל או ימנע נזק ישיר לשומע, אולם רק בתנאים המפורטים בהלכה. פרסום מעבר לכך אסור, וראוי שאדם הבקי בהלכה יקבע בעניין.

מותר לפרסם מעשה רע שעשה אדם לכלל הציבור, רק בעבירות שנאמר בעונשם "וכל ישראל ישמעו ויראו", ובדברים בין אדם למקום לאחר שהוכח ולא שמע (ובעוד מספר מקרים). יש איסור חמור לפרסם ללא התנאים הנ"ל גם אם זה לתועלת, ונראה שאפילו אם מדובר באישיות ציבורית. כך מצאנו אצל ירבעם, שהוכיח את שלמה המלך על התנהגות לא ראויה וזכה משום כך למלכות, אך נענש על שהוכיחו ברבים. אביה מלך יהודה צדק כשהוכיח קשות את ירבעם שחטא והחטיא את ישראל, אך נענש על שהוכיחו ברבים. דוד המלך שהואשם בפני הציבור בכך שבא על אשת איש, הודה שזו עבירה חמורה שחייבת סקילה, אך אמר שלעובר עליה יש חלק לעולם הבא, ואילו למלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא.

כיום, בשם 'זכות הציבור לדעת' מנסים להתיר איסור חמור שכרוך בו אהבת הרוע, ועל כך אמר דוד המלך "הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה. אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה. אהבת כל דברי בלע, לשון מרמה." מן הראוי היה שהתקשורת תחרות על דגלה את הכלל ש"מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים".

----------
מתוך המדור "בימה תורנית".

בימה תורנית

עיתונות