ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר משלי
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז).
בשיעור הקודם עסקנו במשמעות הפסוק. הפשט, כפי שמסבירים הפרשנים במקום, הוא ששכרו של אדם שלומד תורה הוא נועם ושלום "שלא יבוא שום צד ומכשול בדבר קיום התורה" (מצודות), או "שינעמו ויערבו לו" (אבן עזרא). כך עולה גם מהקשר הפסוק לפסוקים שלפניו ושלאחריו (יג-יח):
(יג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה: (יד) כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ: (טו) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ: (טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: (יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם: (יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: (משלי ג, יג-יח).
על גבי פשט הפסוק, מעמיק ומרחיב הילקוט שמעוני במקום 1 את משמעותו:
דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום - בקש הקב"ה ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה, שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם, שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת שנאמר ויחן שם ישראל, ויחנו אין כתיב כאן, אמר הקב"ה התורה כלה שלום ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום, הוי וכל נתיבותיה שלום.
המדרש אומר שהסיבה שמתן תורה לא היה מיד ביציאת מצרים היתה המחלוקת והמריבה שרבו בני ישראל. הביטוי בו משתמש המדרש הוא 'נוסעים במריבה וחונים במריבה', דבר זה מבטא את הכח המניע. התורה היא הכח המניע של עם ישראל, ולא תיתכן מציאות שהמריבה היא הכח המניע של האומה, כי כשאדם רב עם חברו - כל מעשיו יונקים מאותה נקודת חיכוך. עוד נשים לב לכך, שהמדרש אינו אומר "נוסעים כשהם רבים" אלא "נוסעים במריבה" - מריבה היא מציאות מתמדת, וכשיש מציאות כזו אי אפשר להתחבר אל התורה. רק כשישראל באו לרפידים והיו מוכנים להגיע לשלום היתה אפשרות לקבל תורה.
החיבור בין הפשט לדרש
לפני דברי המדרש הבנו את הפסוק במשמעות של השכר האישי, ובא המדרש ומלמדנו שהדבר קשור לעניין הרבה יותר רחב, של שאיפת התורה ומגמתה. שתי משמעויות אלו קשורות כמובן זו לזו, ולהבנת הדבר נקדים שלעיקרון "דרכיה דרכי נועם" יש גם השלכה הלכתית - רשימת דברים שאמרו מפני דרכי שלום, המופיעים במשנה במסכת גיטין 2 :
ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום, מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום, מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר גזל גמור. עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום: משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, ומחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום:
באופן פשוט, ההנהגות הכתובות במשנה אינן בעלי תוקף הלכתי מחייב (אם כי יש אומרים שלחלקן יש תוקף הלכתי). בגמרא שם 3 מובא "אמר לו אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום דאורייתא היא? אמר לו דאורייתא, כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". נמצא ש'דרכיה דרכי נועם' הוא ביטוי למגמה כללית בתורה, שאנשים לא יהיו במחלוקת ביניהם. לאור דברי הגמרא ניתן לראות את החיבור שבין שני הצדדים בהבנת הפסוק 'דרכיה דרכי נועם': כיון שהמגמה הכללית היא מציאות של אחוה ושלום, אז גם האדם ההולך בדרכי התורה לא ינזק. אם יש מצב שבו התורה מביאה אנשים להיות במצב של עימות ומריבה, הרי זה מראה שהם לא מרגישים את השלמות שבתורה ולא קולטים אותה באופן נכון.
כמובן ש"דרכיה דרכי נועם" אין פירושו שאדם יעשה מה שנראה לו נעים וכיף, כי אז יוצא שהתורה אינה דרכי נועם אלא דוקא מה שמחוץ לתורה; פירוש הפסוק הוא שקיום התורה מביא את האדם לדרכי נועם, גם אם בתחילה הדבר קשה.
'דרכיה דרכי נועם' וארבעת המינים
מעתה נבין את הקשר של המשך דברי הילקוט שמעוני, שמביא את הגמרא במסכת סוכה 4 :
שנו רבותינו: וענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו הוי אומר זה הדס, ואימא הירדוף, אמר אביי כתיב דרכיה דרכי נועם. רבא אמר מהכא והאמת והשלום אהבו, אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים לולב אימא כופרא? אמר אביי דרכיה דרכי נועם:
מבואר מכאן ש"דרכיה דרכי נועם" הוא המקור ממנו אנו יודעים, שענף עץ עבות הוא הדס ולא הרדוף. יש פרשנים שמבארים שהרדוף הוא סם המוות, ואכן שתית תה עם הרדוף עלולה לגרום לבעיות בלב. כיון שמגמת התורה היא מגמה של שלום, לא תיתכן בה מציאות של נזק ופגיעה באדם. מסיבה זו אנו גם יודעים שכפות תמרים הוא לולב ולא 'כופרא', משום שכתוב 'דרכיה דרכי נועם'. עלי הלולב הם סגורים, ולכן אפשר ליטול אותו בלי להינזק, ואילו עלי ה'כופרא' הם פתוחים ואי אפשר ליטול אותם בלי להישרט. יש כאן מדרגה נוספת, לא רק שהמצוות לא יכולות להיות סם המוות אלא גם שהאדם לא צריך להיפגע מקיום המצוות.
מדוע צריכים המושלים ביצרם לעשות חשבון?
דברי המדרש מלמדים אותנו יסוד חשוב - רק כאשר המציאות היא מציאות של דרכי נועם אז יכולה התורה להינתן. בהקשר לכך נלמד את דברי הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר', על הפסוק "על כן יאמרו
המושלים בואו חשבון" 5 . על פסוק זה אמרו חז"ל 6 "המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". שואל הנצי"ב, אם מדובר על אנשים שמושלים ביצרם לשם מה הם צריכים לחשב את הפסד המצוה ושכר העבירה? הרי הם מושלים ביצרם גם ללא חשבונות! ועוד, מה שייך לחשב את הנאת העבירה הגשמית כנגד עונש העולם הבא הרוחני? באופן פשוט, ההנהגות הכתובות במשנה אינן בעלי תוקף הלכתי מחייב (אם כי יש אומרים שלחלקן יש תוקף הלכתי). בגמרא שם 3 מובא "אמר לו אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום דאורייתא היא? אמר לו דאורייתא, כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". נמצא ש'דרכיה דרכי נועם' הוא ביטוי למגמה כללית בתורה, שאנשים לא יהיו במחלוקת ביניהם. לאור דברי הגמרא ניתן לראות את החיבור שבין שני הצדדים בהבנת הפסוק 'דרכיה דרכי נועם': כיון שהמגמה הכללית היא מציאות של אחוה ושלום, אז גם האדם ההולך בדרכי התורה לא ינזק. אם יש מצב שבו התורה מביאה אנשים להיות במצב של עימות ומריבה, הרי זה מראה שהם לא מרגישים את השלמות שבתורה ולא קולטים אותה באופן נכון.
כמובן ש"דרכיה דרכי נועם" אין פירושו שאדם יעשה מה שנראה לו נעים וכיף, כי אז יוצא שהתורה אינה דרכי נועם אלא דוקא מה שמחוץ לתורה; פירוש הפסוק הוא שקיום התורה מביא את האדם לדרכי נועם, גם אם בתחילה הדבר קשה.
'דרכיה דרכי נועם' וארבעת המינים
מעתה נבין את הקשר של המשך דברי הילקוט שמעוני, שמביא את הגמרא במסכת סוכה 4 :
שנו רבותינו: וענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו הוי אומר זה הדס, ואימא הירדוף, אמר אביי כתיב דרכיה דרכי נועם. רבא אמר מהכא והאמת והשלום אהבו, אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים לולב אימא כופרא? אמר אביי דרכיה דרכי נועם:
מבואר מכאן ש"דרכיה דרכי נועם" הוא המקור ממנו אנו יודעים, שענף עץ עבות הוא הדס ולא הרדוף. יש פרשנים שמבארים שהרדוף הוא סם המוות, ואכן שתית תה עם הרדוף עלולה לגרום לבעיות בלב. כיון שמגמת התורה היא מגמה של שלום, לא תיתכן בה מציאות של נזק ופגיעה באדם. מסיבה זו אנו גם יודעים שכפות תמרים הוא לולב ולא 'כופרא', משום שכתוב 'דרכיה דרכי נועם'. עלי הלולב הם סגורים, ולכן אפשר ליטול אותו בלי להינזק, ואילו עלי ה'כופרא' הם פתוחים ואי אפשר ליטול אותם בלי להישרט. יש כאן מדרגה נוספת, לא רק שהמצוות לא יכולות להיות סם המוות אלא גם שהאדם לא צריך להיפגע מקיום המצוות.
מדוע צריכים המושלים ביצרם לעשות חשבון?
דברי המדרש מלמדים אותנו יסוד חשוב - רק כאשר המציאות היא מציאות של דרכי נועם אז יכולה התורה להינתן. בהקשר לכך נלמד את דברי הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר', על הפסוק "על כן יאמרו
על כן מבאר הנצי"ב, שהנושא בפסוק הוא מאוד מסוים - אנשים שעושים מחלוקות לשם מצוה. לפעמים רואים אנשים מצב מקולקל שקיים בעולם, מציאות של עבירה וחילול ה', וכדי לתקן את אותו קלקול הם רוצים לעשות מחלוקת. למרות שיש איסור לאדם לרדוף את חבירו או את הציבור, מכל מקום כיון שמגמתם היא לשם שמים הם אומרים שזוהי עבירה לשמה, וממילא לא רק שהם לא יקבלו עונש אלא אף יקבלו שכר. לא מדובר כאן על מי שאינו מכוון לשם שמים ומתכוון להנאת עצמו, שהוא ודאי ישא עונש, אלא מדובר על מי שמכוון לשם שמים ואין לו שום נגיעה אישית, וגם הוא צריך לעשות חשבון האם ההפסד שיגרם על ידי המחלוקת גדול מהתועלת שתגיע ממנה - ביטול אותה מציאות מקולקלת. נמצא שכדי לעשות מחלוקת לא די בכך שהאדם עושה לשם שמים, אלא עליו גם לחשוב מה תהיה התועלת של המחלוקת ביחס למציאות של הרע. אם המחלוקת תגרום קלקול יותר גדול מאשר ביעור הרע, האדם הזה יענש.
מגמת השלום הינה כה עקרונית בתורה עד שהמצוות עצמן מתחשבות ביסוד הזה, ולכן יש צורך בזהירות גדולה בכל ענין המחלוקת. היסוד הזה חוזר פעמים רבות בדברי הנצי"ב, ולכן היה הרב צבי יהודה מחנך תמיד לחזור על הקדמת הנצי"ב לספר בראשית.
מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים
יש להדגיש שאין כוונת הנצי"ב שאף פעם אין לעשות מחלוקת – ודאי שלעתים צריך לעשות מחלוקת, כי לפעמים התועלת הבאה לעולם כתוצאה מבירורים של מחלוקות היא גדולה מאוד. אולם, בכל מקרה המגמה צריכה להיות תמיד מגמה של שלום. ובאמת לנצי"ב עצמו היה פעם דין תורה עם ר' יוסף בער על ישיבת וולוזי'ן, דין תורה שהשתתפו בו גדולי עולם. ודאי שיש מקום לבירורים, ומחלוקת לשם שמים סופה להתקיים 7 , אולם אין מקום למצב שבו אדם רודף את חברו ומדבר נגדו.
^ 1 רמז תתקלד.
^ 2 סוף פרק ה.
^ 3 דף נט ע"ב.
^ 4 לב ע"ב.
^ 5 במדבר כא, כז.
^ 6 בבא בתרא עח ע"ב.
^ 7 אבות ה, יז.
^ 2 סוף פרק ה.
^ 3 דף נט ע"ב.
^ 4 לב ע"ב.
^ 5 במדבר כא, כז.
^ 6 בבא בתרא עח ע"ב.
^ 7 אבות ה, יז.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
