ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- נח
- מדורים
- רביבים
תשובה: אמרו חכמים שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן היה העולם צריך לעבור עשרים ושישה דורות קודם שניתנה התורה (תנא דבי אליהו א; ויקרא רבה ט, ג). וזאת משום שלא ניתן להבין את התורה כראוי בלא שמושגי 'דרך ארץ' ברורים. מורשתו של נח היא המורשת של 'דרך ארץ'.
לפיכך, כל מה שאדם הגון חייב לעשות על פי כללי דרך ארץ, חייבים גם הילדים לעשות כלפי הוריהם כחלק ממצוות כיבוד הורים. והחידוש שהוסיפה התורה הוא שגם לאחר שאדם כבר הקים משפחה והוא טרוד בפרנסתו ובגידול ילדיו, אם הוריו סיעודיים וצריכים עזרה, אזי למרות הקושי הגדול, נוסף על עיסוקו בפרנסתו ובמשפחתו, חובה עליו גם לעזור ולסייע להוריו בכל מה שיצטרכו.
כיוצא בזה, אם היית מסכימה לארח נערים זרים למשך מספר חודשים בביתך, ברור מאליו שמצד כללי המוסר הם היו צריכים להשתתף עימך בעבודות הבית. קל וחומר כאשר מדובר בילדייך, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לשאת איתך בנטל. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לשאת בעול הטיפול בבית, כפי המקובל לפי כללי דרך ארץ, והילדים מסרבים - הרי הם מבטלים מצווה מהתורה של כיבוד הורים. כי כל מה שחייבים מצד דרך ארץ כלול בחובת מצוות כיבוד הורים. רק במקרים קיצוניים, דוגמת מקרה שההורים משתמטים מעבודות הבית ומטילים על הילדים עבודות רבות מדי, יש מקום לומר שאין על הילדים חובה לבטל את עיסוקיהם ולעבוד בביתם.
עיקר המצווה מכוונת למצב של הורים בעייתיים
כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת חיים לפרשת תולדות), שעיקר מצוות כיבוד הורים מופנית כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות. אבל אם האב או האם הם אנשים רגילים, לכאורה אין צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שהילדים צריכים לכבד את הוריהם. עיקר החידוש שבמצווה הוא שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם.
יחס בן מאומץ להוריו המאמצים
דוגמה נוספת למקום החשוב של 'דרך ארץ' בהלכה הוא ביחסו של בן מאומץ להוריו המאמצים. אומנם מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על הוריו הביולוגיים ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א), אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
יתרה מזו, חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר, שכן טבע העולם שהורים מטפלים בילדיהם ומגדלים אותם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב "עושה צדקות בכל עת" (תהילים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמות רבה מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.
אם כן, ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפי הוריו המאמצים במורא ובכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו הביולוגיים, ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם - מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כה).
אם הילד המאומץ הוא רופא או אח, ואחד מהוריו המאמצים יזדקק לזריקה או ניתוח, יוכל לסייע להם בכך בלא לחוש שמא בעת הטיפול יוציא מהם דם. אך לבן שאינו עוסק ברפואה הדבר אסור, שכל המכה הוריו ומוציא מהם טיפת דם חייב מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "ומכה אביו ואמו מות יומת", ולכן אסרו חכמים לבן לבצע באביו טיפול רפואי שעלול להוציא ממנו דם (סנהדרין פד, ב), ורק בלית ברירה יהיה הדבר מותר לו (פנה"ל שם א, כד, 13). לעומת זאת, לבן מאומץ, שחובת כיבוד הורים שלו היא מצד המוסר ודרך ארץ ולא מצד החובה המשפטית, אין הגבלה כזו.
יחס גר להוריו
כיוצא בזה ביחסו של גר להוריו. ככלל, גר שמתגייר נחשב כנולד מחדש, ולפיכך, מהצד המשפטי של מצוות כיבוד הורים הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל כיוון שכללי דרך ארץ קודמים ומחייבים, הרי גם אם הוריו יתנכרו אליו אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם. שכן לא ייתכן שבעודו נוכרי היה מחויב לכבדם, ועכשיו שהתגייר ונעשה יהודי יהיה פטור מחובת הכבוד כלפיהם (שו"ע יו"ד רמא, ט). כיוצא בזה, חובה עליו לכבדם ולסייע להם במה שיצטרכו כפי שכללי דרך ארץ חייבו אותו בעודו נוכרי. לפיכך, בעת שיהיו חולים יהיה עליו לסייע להם כמקובל, ולאחר פטירתם ראוי שיאמר עליהם קדיש יתום לעילוי נשמתם.
אומנם לעיתים ישנה בעיה: מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך צריך הגר למצוא את קו האמצע, כגון שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא ייחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכול מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם כאשר הדבר מתבקש ויש לו אפשרות, ראוי לבקרם, כגון כשאחד מהוריו מבקש לראות לפני מותו את נכדיו (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כז). וכן מותר לגר לעזור להוריו הביולוגיים בכך שיבצע בהם טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם.
דרך ארץ בהלכות ברכות
ישנם שני סוגים של ברכות על האוכל: לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל היא נטילת רשות ליהנות מעולמו של ה'. והסברה מחייבת זאת, עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א) שלא הוצרכה התורה לצוות על זה: "סברא הוא: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה". אולם הברכה שמברכים לאחר האוכל היא החידוש שחידשה התורה.
לכאורה יש לשאול, מדוע שלא תצווה התורה לברך לפני האוכל ובכך תחזק את המצווה? אלא שדבר שצריך ללמוד אותו מסברה עלול להיחלש כאשר לומדים אותו מפסוק. כאילו צריך לחדש לאדם שעליו להכיר טובה על כל הטוב שה' העניק לו.
זו הסיבה שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו, שכן אדם צריך לעזור לחבריו מתוך ליבו הטוב, ואם לפני שיעזור לו יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שציוונו לעזור לחבר", הרצון הטבעי הטוב עלול להיחלש. כביכול יאמר לחברו: "אתה עצמך לא מעניין אותי, אלא שהואיל וה' ציווה לעזור לך, אני עוזר".
החידוש במצוות התורה שנברך גם לאחר שנאכל ונשבע, כדי שנתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לנו ולכל ישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". כלומר, זיכה אותנו ה' במצווה לברך אותו לאחר המזון, כדי שעל ידי הברכה נזכה לרומם את האוכל שכבר אכלנו, ונקבל כוח לעשות מעשים טובים, ליישב את הארץ ולהיות שותפים עם ה' בהוספת ברכה לעולם.
בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה ויש בעולם חסרונות, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בכך שמילא את חפצו ולשכוח את ה' ואת האידיאלים שניצבים לפניו ואת החסרונות שיש בעולם. לפיכך נצטווינו לברך את ברכת המזון ולהתגדל על ידי כך באמונה, ולהתחזק בשליחות שלנו לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה'.
אמירת ברכה בקול רם ודרך ארץ
צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית אמן. והעונה אמן בכוונה, מעלתו גדולה, ופותחים לו שערי גן עדן (שבת קיט, ב), ו"גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). והמתרשל בעניית אמן, גם חייו נעשים מרושלים (ראו ברכות מז, א).
לפיכך, כאשר מגישים כיבוד ראוי לברך בקול, כדי שהנוכחים ישמעו ויוכלו לענות אמן. אבל חובה שהדבר ייעשה בדרך ארץ, ולכן לאחר שהתחילו בשיחה, המברך בקול בלא שיודע בבירור שהדבר רצוי לכל הנאספים, מפריע לשיחה ואולי אף מזלזל בזה שדיבר ומנתק את חוט מחשבתו, ויש לחשוש שאין בידו מצווה אלא עבירה.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
