ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
"מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה, הוֹמִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ, מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם, רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ, הַנָּס יֹאמַר הוֹ הוֹ וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ"
חידתו של בר קפרא מורכבת מציטוטים מתוך התנ"ך. המילים "מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה" מזכירות את המילים "ְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה,יב) שמשמעותן שהגזירות של המשפט יורדות מן השמים (רד"ק). המילה "הוֹמִיָּה" משמעותה השמעת קול שאינו ברור כמו "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב" (תהלים נט,ז), והמילים "בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ" מזכירות את המילים "וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת" (עמוס ו,י) שמתארות אדם שמסתתר בירכתי הבית כשהוא מפחד ממגיפה או מפחד שמא הבית יתמוטט עליו (מפרשים שם). החלק הראשון של החידה מתאר גזירה מפחידה שיורדת מן השמים, ואכן כך ממשיך בר קפרא בחידתו ואומר: "מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם". המלאכים מתוארים כבעלי כנפיים ומסתבר שהכוונה כאן גם לתלמידי החכמים המייצגים את התורה, שהם מכונים "מלאכים" וכפי שמצאנו "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו" (חגיגה דף טו,ב). כלומר,שהגזירה הזו מפחידה גם את תלמידי החכמים.
לאחר מכן מביא בר קפרא את הפסוק מאיוב - "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ" - שמתאר את המורא שהיה לאנשים כשראו את איוב בעת שעדין היה עשיר גדול (מפרשים). ובר קפרא מוסיף שמי שבורח מפחד הגזירה הזו משמיע קולות של צער "הוֹ הוֹ" בדומה למתואר בעמוס (ה,טז): "בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ". ואת החידה הזו מסיים בר קפרא במילים "וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ", מילים מספר יהושע הקשורות לעכן שחטא בתאוות ממון ונלכד בעוונו בחרם (יהושע ז,טו; יהושע כב,כ).
רבי הבין מייד שבן אלעשה לא שאל שאלה זו מעצמו, אלא שמישהו רצה להתל בו, ומסתבר שרבי הסיק כך משום שפתרון החידה לועג לבן אלעשה. רבי הניח שבר קפרא הוא זה שרצה להתל בבן אלעשה. ורבי הפך אז את פניו לעברו של בר קפרא שנכח שם, וראה שהוא מגחך, ואמר לבר קפרא: "איני מכיריך זקן". ובר קפרא הבין מכך, שרבי יהודה הנשיא מקפיד עליו והוא לא יסמוך אותו בתואר 'זקן' ולא ייתן לו אישור להתמנות לדיין.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
55 - רשב"י ואחיה השילוני
56 - חידת בר קפרא
57 - מדוע הרקיד בר קפרא את רבי
טען עוד
פשר החידה
הירושלמי מספר שרבי כיבד את בן אלעשה ואינו מפרט מדוע, ומן ההמשך מתברר שבן אלעשה לא היה חכם בתורה. ואם בכל זאת רבי כיבדו מתבקש שהיה עשיר, שכך מצאנו (עירובין דף פו,א): "רבי מכבד עשירים".
ונראה שבן אלעשה השיג את עושרו בזכות מאמציו המרובים להתעשר, ובר קפרא התנגד לדרך חיים שכזו, וכך יש להסיק מהמובא במסכת ברכות (דף סג,א): "דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה". הדרכה זו של בר קפרא לא היתה חידוש שלו, אלא שהוא הכריע כשיטתו של רבי מאיר המובאת במשנה במסכת קידושין (דף פב,א): "רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו".
לשיטת רבי מאיר, אדם צריך ללמוד אומנות נקיה וקלה כדי שיוכל להתפרנס בכוחות עצמו ולא מן הצדקה. והיתרון שבאומנות נקיה וקלה הוא שבסיום שעות העבודה הוא לא יהיה מטונף או עייף שהרי מדובר באומנות נקיה וקלה, וכך יוכל לעסוק בתורה בקלות בזמן הפנוי שלו. ופעמים שאף יוכל להגות בתורה תוך כדי עיסוקו באומנות הנקיה והקלה. ואמנם אדם נברא עם תאוות ממון ורצונם של רוב האנשים הוא להתעשר, אך לפי הדרכת רבי מאיר מאמצי האדם להתעשר צריכים להיות מרוכזים בתפילות, ולכן יתפלל לבורא העולם שהעושר והנכסים שלו שיעשיר גם אותו. תפילותיו האלו יגדילו את זכויותיו וממילא הוא יתעשר.
מסתבר שבן אלעשה לא נהג כהדרכת רבי מאיר ובר קפרא, אלא הוא התאמץ מאוד ופעל פעולות מעשיות מרובות כדי להתעשר, והוא אכן הצליח בהן והתעשר. כאשר רבי יהודה הנשיא כיבד את בן אלעשה לא היה בכך רק ענין אישי, מתן הכבוד הזה גרם לצעירים רבים להחליט להידמות לבן אלעשה ולהשתדל להתעשר בדרכים מעשיות, ולא להסתפק בתפילות כהדרכת רבי מאיר ובר קפרא. דבר זה היה לצנינים בעיני בר קפרא, ולכן הוא החליט להתל בבן אלעשה העשיר. והחידה ופתרונה הן ההיתול, וכדי לעמוד על סודן יש לעיין בדברי הרמב"ם.
הרמב"ם וחידת היקום
בהקדמתו לפירוש המשנה כותב הרמב"ם שסיבת כל הנבראים שבעולם היא כדי להועיל לאדם בדרך כלשהי, או משום שהוא ניזון מהם או משום שהם מועילים בדרך אחרת כגון להפיק מהם תרופות וכדו'. וגם אם איננו יודעים עדיין מה התועלת שהיתה או שתהיה בנברא מסוים, התועלת שבו תתברר בעתיד. וכאשר חקרו חכמי ישראל בתכלית בריאת האדם הגיעו למסקנה שתכלית בריאתו היא כדי שישתמש במוחו כדי להגדיל את השכלתו, ושאר כל הפעולות שעושה האדם נועדו להמשיך את קיום המין האנושי אך אינן עיקר מהותו. והעיקר בהשגת ההשכלה היא ההשכלה בהשגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים (*כגון ההתבוננות בתורה).
בהמשך דבריו שואל הרמב"ם, שאם זו תכלית בריאת האדם מדוע רוב בני האדם אינם עוסקים בהשגת ההשכלה הזו אלא רודפים אחר מילוי תאוותיהם, והוא עונה: "כי אלו היו כל בני אדם למדנים מתפלספים היה העולם אבד, והיה האדם כלה ממנו בזמן קצר". והוא ממשיך:
"וכמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב'. ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן... כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גֹּומֶא, היש קלות דעת חמורה מזו?!"
הרמב"ם מכנה בשם שוטה את העשיר שקיבץ ממון רב ובונה לעצמו בנין פאר שיעמוד שנים רבות. ואמנם אין להכחיש שהיוזמה של העשיר סיפקה פרנסה לבנאים שבנו את בנין הפאר הזה. ובכסף שקיבלו הבנאים הם קנו מצרכים שונים וכדו', וכך הם הניעו את גלגלי המשק, ובסופו של דבר התפרנס מכך גם אחד שלמד אומנות נקיה וקלה והוא עמל בזמנו הפנוי בתורה, ואולי אפילו הוגה בה תוך כדי עשיית מלאכתו הנקייה והקלה. אך כפי שהקדים הרמב"ם, אלמלא השוטים שרצים אחר תאוות עושרם היה העולם חרב, ומי שהוא אדם חכם בורח מן השטות הזו ומחפש לעצמו אומנות נקיה וקלה. והרמב"ם מתיחס למצב המורכב הזה בהמשך דבריו:
"ושמא יאמר אדם והלא אנו רואים אדם טפש וכסיל יש לו נחת בעולם ואינו יגע בו, ואחרים משרתים אותו ועושים מלאכתו... אין הדבר כמו שדמה במחשבתו, כי סבת נחת אותו הכסיל מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצוה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות..."
הרמב"ם מסביר שתכלית הבריאה אכן כוללת את המציאות שהעשיר יבנה בנין גבוה ומפואר, ותכלית זו מתקיימת בפועל כאשר חסיד כלשהו ייהנה מצל הבנין. בכל אופן דברי הרמב"ם האלו הם פתרון החידה של בר קפרא, וכדלקמן.
וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ
בר קפרא הזכיר בחידתו גזירה מפחידה שנמלטים ממנה ומי שנלכד - נלכד בעוונו. פתרון החידה נמצא בעיקר בסיומה, שלקוח ממילים בספר יהושע המספרות על עכן בן זרח שלא התגבר על תאוות הממון שלו, ולקח מהשלל של יריחו, ובסופו של דבר הוא נלכד בעוונו בגורל שהטיל יהושע כדי לגלות מי נכשל בתאוות הממון. בן קפרא מרמז, שיש גזירה מלמעלה שיהיו בעולם 'שוטים' שרצים להתעשר כדי שהם יניעו את גלגלי המשק, וכך תגיע פרנסה גם לאנשים שעוסקים במלאכה נקייה וקלה והוגים בתורה. ומי שנלכד בגזירה זו הוא חוטא – "וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ". בר קפרא שלח את בן אלעשא לשאול את מרבי את פתרון חידה הזו, כדי שרבי יאמר לו את פתרונה, וכך יבין בן אלעשה ושאר הנוכחים שאין לכבד את העשירים. והמסר הזה יועבר גם לצעירים שראו שרבי מכבד את העשירים, ורצו לחקותו ולהשקיע את מאמציהם בהשגת העושר.
אולם רבי לא הסכים עם פתרון חידה זו, והיה סבור שאין להתייחס באופן כוללני לרדיפה אחר העושר בתור חטא. לשיטת רבי, יש כאלו שהם מוכשרים מאוד בהשגת כתר העושר יותר מאשר השגת כתר התורה, והתועלת שהם יביאו לעם ישראל תהיה מרובה יותר כאשר יתאמצו בהשגת העושר מאשר אם יתאמצו בהשגת כתר התורה. סיוע להבנה כזו מצאנו בדברי רבי במקום אחר (סנהדרין דף כב,ב): "תניא, רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול". ולמדים ממקור זה, שבן אלעשה היה עשיר גדול והוא פיזר ממון רב כדי שיספרו את ראשו באותה התספורת שמסתפר הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו. וענין זה יורחב לקמן.
רבי יהודה הנשיא והתייחסותו ל'כהן הגדול' הכלכלי
בהצדקת המעשה רצה רבי לומר, שיש שני סוגים של כהנים גדולים. הכהן הגדול הרגיל שאליו התייחסה התורה, שאמור להיות חכם גדול בתורה עד כדי כך שהוראה שלו בשגגה מחייבת אותו קרבן מיוחד שנקרא 'פר העלם דבר של כהן משיח'. כהן גדול זה - 'הכהן המשיח' - נחשב כמו 'שר התורה' וצריך להיראות נאה ולהסתפר בתספורת מיוחדת: "ואינו מספר בתער אלא בזוג (מִסְפָּרַיִים), ראש שערה זו בעיקר זו, עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת" (רמב"ם הלכות כלי המקדש ה,ו). וכשהיה כהן גדול זה נכנס פעם בשנה לקודש הקדשים היה מתפלל על פרנסתם של ישראל (יומא דף נג,ב). בן אלעשה חש שבתחום הכלכלה הוא נחשב כמו 'הכהן הגדול', שהרי היוזמות הכלכליות שלו מביאות פרנסה לכלל ישראל, ולכן עליו להיראות כמו הכהן הגדול, והוא בזבז ממון רב כדי להסתפר כמו הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו.
סיוע להבנה שכזו יש בתוספתא (יבמות פ"א ה"ב) ובדומה בתלמוד ( יבמות דף טו,ב) שם מעיד רבי יהושע על "משפחת בית עלובאי מבית צבאים ועל משפחת בית קופאי מבית מקושש, שהן בני צרות, ומהם כהנים גדולים". במאמר הקודם "רבי יהושע והכהנים הגדולים" התבארו הקשיים שיש בהבנת התוספתא היא כפשוטה. והתבאר שהשם 'בית עלובאי מבית צבאים' מרמז לאנשים ששורש נשמתם מנשמת משיח בן דויד והם עוסקים בתורה, ואילו השם 'בית קופאי מבית מקושש' מרמז לאנשים ששורש נשמתם הוא ממשיח בן יוסף והם עוסקים במלאכות ובהשגת העושר. ורבי יהושע מעיד שהאנשים המוצלחים ממשפחות אלו נחשבים בשמים כמו 'כהנים גדולים'.
רבי יהודה הנשיא אימץ את השקפת עולמו של רבי יהושע, ולכן הוא כיבד את בן אלעשה והתייחס אליו כמו 'כהן גדול לענייני כלכלה'. ולכן הוא אף הצדיק את בן אלעשה שביזבז את ממונו כדי להסתפר כמו כהן גדול.
ההתנגדות של בר קפרא
כזכור, בר קפרא התנגד להשקפת עולם שכזו, שמחשיבה את מי שרודף אחר הגשמיות ואחר העושר ל'כהן גדול'. ולשיטתו אדם צריך לעשות השתדלות מועטת בפרנסה כגון ללמוד אומנות נקיה וקלה, ואת ההשתדלות בהשגת העושר הוא צריך לעשות באמצעות תפילות. ולכן רצה בר קפרא להתל בבן אלעשה, והוא רצה שרבי יגלה לבן אלעשה את פתרון החידה ולפיה הרודף אחר העושר נלכד בעוונו, ולפי דברי הרמב"ם הוא נחשב לאחד מן השוטים שאלמלא הם העולם לא היה מתקיים. אך רבי לא חזר בו משיטתו, והוא היה סבור שבר קפרא הוא זה שאוחז בשיטה מוטעית. רבי היה סבור שדיין שנושא משרה ציבורית צריך שדבריו יתקבלו על ידי הצבור, ושהצבור יהיה מחובר אליו, וכיוון ששיטתו של בר קפרא היא שיטה שמתנשאת על פני חלק מן הצבור, הוא אינו ראוי להיות דיין, ולכן הודיע לו שהוא לא מתכונן למנות אותו לדיין.
אמנם לפי סוגיות אחרות רבי יהודה הנשיא חזר בו וקיבל את שיטת בר קפרא, ונראה שעל אותן סוגיות התבסס הרמב"ם כאשר מנה את בר קפרא בין הדיינים שהיו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא 1 , ובכך נרחיב בעז"ה במאמרים הבאים.
^ 1."ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבלו ממנו. שמעון וגמליאל בניו. ורבי אפס. ור' חנינא בן חמא. ור' חייא ורב ורבי ינאי ובר קפרא..." (הקדמה ליד החזקה לרמב"ם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
