גביית בכור בראוי | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא בתרא

קטגוריה משנית

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מוסכם לדעת כולם שאין הבכור יורש פי שניים בראוי ולכן אינו נוטל פי שניים בשבח שהשביחו היתומים לאחר מות אביהם, אולם מובא בברייתא בדף קכד ע"א שנחלקו רבי וחכמים בשבח שנשבחו הנכסים מאליהם. לדעת חכמים גם בכך אינו זוכה פי שניים ואילו לדעת רבי זוכה. הגמרא מבארת את שורש המחלוקת, שחכמים דורשים מהפסוק "לתת לו פי שנים" – "מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה", ואילו רבי לומד מ"פי שנים" שהקישה התורה חלק בכורה לחלק פשוט של הבכור וכמו שבחלק פשוט זוכה גם בשבח כך גם בחלק בכורה. עוד מובא בברייתא שלדעת רבי אם ירשו שטר חוב הבכור נוטל בו פי שניים.
הראשונים נחלקו בביאור הטעם של חכמים וכן בביאור הטעם של רבי.

טעם חכמים
הברייתא הראשונה
לגבי הטעם של חכמים, הרשב"ם (ד"ה עד דמטיא) ורבנו יונה (ד"ה אמר קרא) מבארים את דברי הגמרא "עד דמטיא לידיה" לידו של הנותן, והדימוי למתנה הוא שכמו שבמתנה הנותן אינו יכול להקנות עד שבא לידו משום שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, כך כאן האב אינו יכול להוריש שבח שעדיין לא בא לעולם בשעת פטירתו. הרש"ש (על הרשב"ם כאן) מקשה מדוע מכל מקום לא יזכה הבכור משום שזכה בגוף הקרקע ואם כן הקרקע שלו היא זו שהושבחה. ובשיעורי רבי דוד (אות תלד) תירץ שלפי השיטה לקמן (קכו ע"א) שאין לבכור קודם חלוקה מובן, שהרי עדיין לא קיבל את חלקו, ואפילו לשיטה שם שיש לו קודם חלוקה מכל מקום דעת הרשב"ם שם שיש לו רק במקרה שמחה ודרש לקבל את חלקיו 1 .
אולם רבנו יונה מביא יש מפרשים , וכמותם סובר הריטב"א (ד"ה מה מתנה), שמפרשים "עד דמטיא לידיה" של המקבל, והדימוי הוא שבשונה מירושה רגילה בה זוכים מיד בעת הפטירה, חלק הבכורה דומה למתנה שלא זוכים בה עד שמגיעה לידי המקבל, ולכן כל שבח ששבחו הנכסים בינתיים אינו נחשב כשבח שהשביחו נכסי הבכור אלא של כולם.

ספרי דבי רב
בהמשך מובא שרב נחמן ורמי בר חמא שנו בספרי דבי רב, דהיינו ברייתא בתורת כהנים, ושם לכאורה מובא טעם שונה. רב נחמן שנה את דעת רבי "בכל אשר ימצא – פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן", ורמי בר חמא שנה "בכל אשר ימצא – פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן". מכאן משמע שהמקור לעצם הדין שאינם יורשים שבח הוא מ"בכל אשר ימצא" ומכאן שאין הבכור יורש פי שניים בראוי אלא שנחלקו אם רק שבח שהשביחו היתומים מוגדר כראוי ואינו מצוי או שגם שבח ששבחו הנכסים מאליהם מוגדר כאינו מצוי.
ואכן מדברי רבנו יונה (ד"ה אמר רב פפא) לגבי דברי רב פפא שיובאו בהמשך משמע שאלו טעמים שונים והסוגיות חלוקות.
אולי לפי הסבר הריטב"א "עד דמטיא למקבל" אפשר לומר שההסברים משלימים. הריטב"א ביאר שחלק הבכורה דומה למתנה שלא זוכים בה עד שמגיעה לידי המקבל, ולכן כל שבח ששבחו הנכסים בינתיים אינו נחשב כשבח שהשביחו נכסי הבכור אלא של כולם. אך לכאורה יש לשאול לדעת חכמים מדוע אין הבכור זוכה, הרי אף אם התורה דימתה למתנה שאינו זוכה בה עד שמגיעה לידיו ולכן לא נחשב שהנכסים שלו השביחו, סוף סוף נחשב כנכסי האב או כנכסי תפוסת הבית שהשביחו, והרי הוא זכאי ליטול פי שניים בכל מה שיורשים מאביהם, ואם כן מדוע לא יטול גם בכך כמו שנוטל משאר הנכסים. וצריך לומר שהואיל ולא היה קיים בשעת הפטירה אין זה מצוי אלא ראוי, ואם כן יוצא שהלימוד של "לתת" נאמר על גבי הלימוד של "בכל אשר ימצא" ואינו עומד לבדו, ולדעת רבי שזוכה מיד ככל ירושה וממילא נחשב שקרקעיתו השביחה אין למעט שבח זה מ"בכל אשר ימצא". אך אפשר להשיב אחרת על שאלה זו, ולענות שאינו נוטל בשבח כמו שנוטל משאר הנכסים משום שזה כלל לא נחשב ממון של האב אלא של היתומים, שהרי לא היה קיים בזמן פטירת האב ושותפות כל היורשים ('תפוסת הבית') היא זו שהושבחה.
הרשב"ם הלך בדרכו של רבנו יונה "עד דמטיא לידיה דנותן" אולם לא ציין שהסוגיות חלוקות, וכן בביאורו לברייתא הראשונה דן בשטר חוב ומתבטא שלרבי נחשב מוחזק, ומשמע שכוונתו שהווי מצוי לאפוקי מראוי, וכן משמע מנימוקו שם שלא ניתן לכפור במלווה בשטר, ומכל אלו משמע שהברייתות אינן חלוקות אלא משלימות, אך צריך עיון כיצד הן משלימות ומדוע זקוקים לשתי הדרשות, ואולי הדרשה הבסיסית היא "אשר ימצא", והגדר של "לתת" בא להגדיר מה נחשב כמצוי ומלמדנו שאם האב יכול לתת בחייו נחשב כמצוי.

רב פפא
רב פפא מצמצם את מחלוקת התנאים ואומר שכולם מודים בדיקלא ואלים שזוכה הואיל ולא נשתנה, ולא נחלקו אלא בכגון "חפורה והוו שובלי", כלומר השאירו שדה שחת וצמחה התבואה ונעשתה שיבולים, שלדעת רבי הואיל והשבח בא ממילא זוכה בו ואילו לדעת חכמים הואיל ונשתנה אינו זוכה.
רבנו יונה מביא שיש שפירשו שלפי רב פפא המקור של חכמים הוא מהפסוק "בכל אשר ימצא" ונחלקו התנאים אם שבח הבא ממילא מוגדר כמצוי או לא, ובדיקלא ואלים שלא נשתנה הדבר כולם מודים שמוגדר כמצוי. וכותב רבנו יונה שלפי פירוש זה נמצא שרב פפא חלוק על הסוגיא למעלה שביארה ששורש מחלוקתם הוא בדרשה "לתת". נראה שלא רצו לפרש גם ברב פפא שהמקור הוא מ"לתת" כי הבינו שלפי זה אין סברא לחלק בין דיקלא ואלים לחפורה והוו שובלי וגם בדיקלא ואלים צריכים חכמים לסבור שאינו זוכה הואיל ולא מטיא לידיה ולא יכול היה להקנות את התוספת שצמחה באילן. רבנו יונה לא הזכיר שבהמשך רואים בפירוש שיש ברייתא שדרשה שהמקור לשיטת חכמים הוא מהדרשה של "בכל אשר ימצא", כפי שהבאנו למעלה, ומכל מקום מדבריו עולה שברייתא זו ודאי חלוקה על הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיא, ורב פפא סבר כמותה.
לפי הערתנו שם, לפי פירוש הריטב"א יתכן שכלל אין מחלוקת סוגיות, ואם אכן אין, נצטרך לבאר בדעתו שדיקלא ואלים לא ממועט מ"לתת" כי איננו רואים זאת כתוספת ולכן כאשר הבכור מקבל את הדקל הוא מקבל אותו כמו שהוא כעת למרות שהתוספת לא הושבחה ברשותו.
הרשב"ם (קכה ע"ב ד"ה א"ר פפא) כותב שמחלוקת התנאים בחפורה והוי שובלי היא משום הכתוב "לתת". עולה מדבריו שגם לפי טעם זה נאמר סייגו של רב פפא שכולם מודים בדיקלא ואלים שלא כדברי רבנו יונה, אך צריך להבין את טעמו. יש להשיב על פי הנאמר לעיל, שלפי הרשב"ם משמע ששני הטעמים משלימים זה את זה, ואם כן "לתת" רק בא לסייע בהגדרה מה נחשב מצוי, ולפי זה יש מקום לומר שבדיקלא ואלים הואיל ואין לדקל שם חדש איננו מתייחסים לכך כשבח העומד בפני עצמו וממילא ודאי שהוא מוגדר כמצוי ובכך איננו נזקקים שיעמוד גם בתנאי של "לתת".

מלווה
הברייתא הראשונה כתבה בדעת רבי שזוכה בפי שניים אף במלווה, ומשמע שלדעת חכמים אינו זוכה. אולם בהמשך הסוגיא מובאת בכך מחלוקת. שמואל אכן סובר בדעתם שאינו זוכה אולם "שלחו מתם" שזוכה במלווה אך לא בריבית. אם כן לדעת חכמי ארץ ישראל אף חכמים סוברים שגובה. הגמרא בתחילה תמהה כיצד ניתן לומר כך, הרי לדעת חכמים אפילו בשבח שברשותו אינו זוכה כל שכן במלווה, ותירצה שסברו שמלווה כמאן דגביא דמיא.
רבנו יונה (ד"ה אמר קרא) התקשה מדוע הדין של מלווה תלוי במחלוקת רבי וחכמים, ודן בכך לאור שני הפירושים שהביא בהסבר חכמים. לפי הפירוש שנקט כמותו ש"עד דמטיא לידיה" פירושו ליד הנותן, שהטעם שאין הבכור זוכה בשבח הוא שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, גם שטרי חוב לא ניתן להקנות מן התורה לפי שיטת הרי"ף . לפי דבריו יוצא שמלווה אינו דומה ממש לשבח אלא שבשניהם קיימת אותה בעיה שלא ניתן להקנותם, שבח משום שלא בא לעולם, ומלווה הואיל ולא ניתן להקנות מלווה.
אולם על שיטת היש מפרשים שפירשו עד דמטיא לידיה של המקבל הקשה שאף אם לא גבו עדיין את החוב בפועל מכל מקום עצם החוב והשיעבוד הוא זכות ממשית והוא בדיוק כמו שאר הנכסים שכבר קיימים וכן זוכה בהם. והסיק שלשיטתם חייבים לומר שאכן זוהי מחלוקת סוגיות, ומי שתלה במחלוקתם את דין מלווה אינו סובר שהמקור הוא מ"לתת" אלא מ"בכל אשר ימצא". יש להעיר על דבריו, שהרי הסוגיא שהביאה את הלימוד של "לתת" מוסבת על הברייתא הראשונה שבה עצמה נכתב שלדעת רבי גובה חוב ומשמע שלחכמים לא, ואולי הבין שכתבה כן לדעת כולם. בהמשך (ד"ה אמר רב פפא) העלה אפשרות זאת (שזוהי מחלוקת סוגיות) כתירוץ נוסף גם לשיטתו שדורשים עד דמטיא לידיה דנותן.
הרשב"ם כאמור דרש עד דמטיא לידיה של הנותן ולכאורה ניתן לתרצו כרבנו יונה, אולם מדבריו (ד"ה ירשו) משמע שמלווה נחשב בדיוק כמו שבח דממילא ולכן דין זה תלוי במחלוקת רבי וחכמים. כמו כן לא ניתן לתרצו שזוהי מחלוקת סוגיות, משום שלא הזכיר לכל אורך הסוגיא שיש כאן מחלוקת סוגיות, ויתירה מזו, דבריו מוסבים על הברייתא הראשונה, ועליה הביאה הגמרא את הנימוק של "לתת" ובכל זאת כתב שדין מלווה תלוי בשיטותיהם. וצריך לומר שהרשב"ם הבין שזכות השיעבוד אינה נחשבת כזכות ממשית שקיימת כעת 2 .

טעם רבי
בטעם רבי כתבה הברייתא הראשונה שמקיש מ"פי שנים" חלק בכורה לחלק פשוט, ובספרי דבי רב לא הוזכר פסוק זה ומשמע בפשטות שפשוט דורש מהפסוק "בכל אשר ימצא" למעט רק שבח ששבחו יתומים ואילו שבח שבא ממילא מוגדר לדעתו כמצוי. כפי שנכתב למעלה בדעת חכמים, גם כאן נראה שלדעת רבנו יונה הברייתות חלוקות ואילו לדעת הריטב"א הן משלימות.

מלווה
לדעת כולם, לשיטת רבי גובה אף במלווה וכפי שמפורש גם בברייתא הראשונה.
הרשב"ם שם (ד"ה ירשו) מנמק זאת שהשטר נחשב לגוף וכאשר החוב נפרע נחשב הפירעון כשבח של השטר, ולכן לדעת רבי שגובה שבח דממילא גובה אף את החוב ואילו לדעת חכמים שאינו גובה שום שבח גם כאן אינו גובה. ומסייג הרשב"ם שמדובר דווקא על מלווה בשטר אך מלווה על פה אינו גובה כיוון שאין צריך לפרוע בעדים ויכול הלווה להתחמק ולטעון פרעתי ולכן "אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמם". נראה פירושו, שהואיל והרווח אינו מובטח כי אין הכרח שהחוב ייפרע אלא הוא תלוי ברצונו הטוב של הלווה, לכן אי אפשר להגדיר זאת כשבח הבא ממילא. הקצות (רעח ס"ק ו) מקשה שלפי נימוק הרשב"ם שהשטר נחשב לגוף לא ברור מדוע נזקק להסבר זה, הרי יכול היה לכתוב בפשטות שהואיל והשטר נחשב לגוף, ממילא בחוב על פה שאין גוף אין לפנינו שבח דממילא אלא זהו שבח חדש שבא לכאן. ומתרץ שאכן כתב זאת רק לרווחא דמילתא אך עיקר טעמו הוא שהואיל ואין שטר אין כאן גוף ואינו מוחזק.
רבנו יונה (ד"ה ירשו) חולק וסובר שגובה לדעת רבי אף במלווה על פה. כפי שהובא למעלה, הוא הקשה (ד"ה אמר קרא) על שיטת היש מפרשים הסוברים כריטב"א מדוע נחשב שלא בא ליד המקבל ולכן לחכמים אינו זוכה במלווה, הרי זכות זו של החוב היא בדיוק כמו שאר הנכסים שכן זוכה בהם. משמע שלדעתו החוב עצמו נחשב כזכות שכבר קיימת, ולפי זה ודאי נימק כך את שיטת רבי. לאור זאת יובן היטב מדוע חולק על הרשב"ם וסובר שאף במלווה על פה זוכה ונוטל פי שניים.
התוס' (ד"ה אין) מקשים על טעמו של הרשב"ם, אם השטר נחשב כגוף מדוע חכמים חולקים, הרי יש לחלוק את הגוף וממילא יזכה אחר כך בשבח. נבאר יותר את דבריו. אמנם לדעת חכמים לא נוטלים אפילו בשבח שבא ממילא למרות שזוכה בגוף, אך גם הם מודים שלאחר שיחלקו בפועל שוב יזכה במה שחלקו ישביח, והרי כאן יגבה בפועל את החוב רק בעתיד, ואם כן אם יחלקו כעת את השטרות והבכור יקבל פי שניים בשטרות, ממילא לאחר זמן כשיגבה חוב זה יהא השבח שלו. מכך מסיק התוס' שאין להגדיר את השטר כגוף אלא הואיל ואינו אלא ראיה אין כאן מוחזקות בשום גוף, וכל השבח שיבוא בהמשך הוא שבח חדש, וממילא אין משמעות לחלוקת שטרות כעת וכלל לא מחלקים אותם. התוס' אמנם מקשים על הסבר הרשב"ם ברבי אך לא פירשו מהו לדעתם ההסבר בדעתו, ואולי סברו כרבנו יונה, אך משמע שהם חולקים רק על טעם הרשב"ם ולא על גוף הדין שלדעתו לפי רבי גובה רק במלווה בשטר, ואולי חולקים גם על הדין וזה כלול בכוונתם.
הקצות (רעח ס"ק ו) מיישב את הרשב"ם מקושיית התוס', שאולי סבר כדברי שו"ת הרשב"א (הובא בבית יוסף קעו אות כד בד"ה כתב הרשב"א) שכלל לא חולקים שטרות משום שאין גופם ממון. יתכן שהתוס' לא רצו לומר כן משום שהואיל ולרשב"ם השטר משמעותי ונחשב כגוף והפירעון כשבח של הגוף, לא מסתבר שלדעתו אין לחלוק את השטרות, אך הרשב"ם עצמו כנראה הבין שלשטר עצמו אין שום ערך והוא רק כ'מכונה' שיכולה לייצר שבח, והואיל ואין לה ערך עצמי אלא היא רק אמצעי להשגת הפירעון, אין לה מעמד בפני עצמו ויש לדונה כראוי כדין הפירעון.

^ 1.הרי"ף (נד ע"א בדפי הרי"ף) מקשה מהשיטה שיש לבכור קודם חלוקה ומשיב שיש לו חלק רק בגוף ולא בשבח. צריך לומר לשיטתו שגם גוף האילן לפירותיו משוייר מן הנתינה ולא ניתן לו עדיין ולכן הפירות שצומחים אינם שלו.
^ 2.אף שלדעתו מדובר בשטר והגדיר את השטר כגוף שהפירעון נחשב לפירותיו, ואם כן לכאורה מסתבר שנחשב כזכות ממשית, זוהי בעצם שאלת התוס' (ד"ה אין) שתובא בהמשך, וכפי שיתבאר שם, הרשב"ם הבין שאמנם השטר נחשב לגוף אך אין לו ערך בפני עצמו לפי שאינו אלא אמצעי לגביית הפירעון.

בבא בתרא

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

5 דק'
שיחות ליום העצמאות
"לפיכך אנחנו חייבים להודות לך"
ג' אייר תשפ"ה
בבא מציעא
רכוב ומנהיג – האם קניינים מבטלים זה את זה?
בבא מציעא דף ח
שבט תשע"ה
41 דק'
העצמת הבית
התחדשות בקשר
סדרה - העצמת הבית (שיעור ו)
ח' אדר תשע"ג
19 דק'
הושענא רבה
סוכות והושענא רבה - יום דין או שמחה?!
כ"א תשרי התשע"ה

בבא בתרא

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
מפלניא זבינתה
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
תליוהו וזבין
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
36 דק'
בבא בתרא
מסכת בבא בתרא דף מ"ה - וידאו
באדיבות ערוץ אורות
הרב אביחי קצין | י' אדר תשע"ז
22 דק'
בבא בתרא
מסכת בבא בתרא דף ע"ג - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | ט' ניסן תשע"ז

בבא בתרא

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

לך לך
מדוע נבחר אברהם?
הרב יוסף צבי רימון | חשון תשע"ו
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
36 דק'
יסודות הש"ס
ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
הרב דוד ניסים זאגא | י' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יהושע שפירא
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב יוסף צבי רימון
הרב שלמה שושן
הרב דוד דודקביץ'
הרב משה ברלינר
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב שמעון קליין
הרב אורי שרקי

40 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' חשוון תשפ"ז
36 דק'
יסודות הש"ס
ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
הרב דוד ניסים זאגא | י' חשוון תשפ"ז
48 דק'
אור התנ"ך
מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
הרב נפתלי בר-און | י"א חשוון תשפ"ז
28 דק'
לך לך
הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
הרב חיים בן שושן | י"ב חשוון תשפ"ז
45 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
הרב הראל כהן | ד' חשוון תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – לך לך
עלון מספר 623
עלון מספר 623
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
27 דק'
שם משמואל על הפרשה
היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
30 דק'
שם משמואל על הפרשה
יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז