ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שיעורים נוספים
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
כל עדה מכינה את החרוסת כמנהגה. יש שלוקחים חמשת המינים ועושים מזה חרוסת והיא סמיכה ובלילה מוסיפים על זה יין או חומץ והופכים אותה לנוזל.
ויש עדות שהחרוסת שלהם נוזלית, ועל זה מוסיפים שקדים ואגוזים טחונים ועושים אותה כמו טיט, כי כל ענין החרוסת הוא זכר לטיט.
ויש נ"מ בדבר, אלה שעושים את החרוסת סמיכה ואח"כ מוסיפים יין או חומץ - מותר להם לעשות כן ביו"ט ובשבת.
אבל אלה שהופכים את החרוסת הנוזלית למוצקה על ידי הוספת שקדים ואגוזים - יש בעיה לערבבם מכיון שזה כעין לש, ואסור לעשות כן ביו"ט שחל בשבת, ועל כן יעשה בשינוי וכדברי הרב בא"ח (ש"ש משפטים אות יט), וז"ל: "חרוסת שעושין בפסח שמניחים אגוזים שחוקים לתוך הדבש אם חל פסח בשבת ולא נתן האגוזים מקודם יתן בשבת ע"י שינוי שיתן אגוזים תחילה ואח"כ הדבש מפני כי דרכנו בחול ליתן הדבש תחילה ואילו אם עושה בלילה עבה מותר כיון שהוא לצורך מצוה כ"כ הרב שלחן עצי שטים. ומשמע מדבריו דאם אינו עושה לצורך טיבול אלא כדי לאכול וכן בשאר שבתות השנה צריך ליזהר שלא יעשה בלילה עבה וכן ראוי להורות לעשות בלילה רכה וע"י שינוי".
מצא חמץ ביו"ט אחרי ד' שעות
כתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות חמץ ומצה הל' ג'):
"ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט הראשון ומבערו".
וכן מובא גם בשו"ע.
וכתב מרן בעל הבא"ח, שהכלי שכופים על החמץ צריך שלא יהיה בו גובה של טפח כדי שלא יהיה בו שיעור אוהל, ובכלי נמוך לית לן בה. והוסיף, שלצורך מצוה מקילין בזה.
ואומרים התוספות, אם מצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, ולא צריך לבערו ביום טוב למרות שזו הבערה לצורך, כיון שכבר ביטל את החמץ בבדיקת חמץ וכבר לא עובר ב"בל יראה ובל ימצא", ואין טענה ועונש על מי שמחזיק חמץ באופן זה. ואמרו המפרשים, כיון שהוא שומע לדברי חכמים שאמרו שיש דין מוקצה, וכל מניעתו מלשרוף את החמץ נובעת מקיום דברי חכמים, על כן לא תהיה עליו כל טענה (עיין תוספות כתובות דף ז' ע"א, ועיין לשו"ע סי' תמ"ו ולחונים עליו).
זהירות מחמץ
ניקיון הכובע - בזמנם היו נוהגים בחתונות לזרוק חיטים על החתן והכלה, אבל כיום יש שזורקים חתיכות נייר.
ואני רגיל לספר, פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היה אחד האדמור"ים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמו"ר שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך הכובע שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל שלו מחמץ שמא נשארו בתוכו חיטים, אך הוא לא שמע לדברי. בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו', והנה נופלת חיטה אחת על השולחן, אמר אותו אדמו"ר זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. אני יושב בביתי, והנה באו חסידי אותו אדמו"ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי. אמרתי להם אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א והוא לימד אותי רק לברך ולא לקלל ואמר לי שאם אני לא אוהב מישהוא שלא אקלל אותו אלא אשתוק. ואמרתי להם שיגידו לאדמו"ר שלהם שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ כי יש לו בכובע עוד חמץ.
מכאן אנו לומדים שיש לבדוק היטב כל מקום שעלול להיות בו חמץ, ואפילו כובע שעל ראשו, וגם הוא בגדר חורין וסדקין שיש לבדוק.
ולא לחינם כתוב בהלכה ששלושים יום לפני פסח יש ללמוד הלכות פסח.
אנו הערב היינו צריכים ללמוד הלכות פסח, אבל כיון שפרשת ויקהל התחילה בענין שבת, לכן גם אנו התחלנו בענין זה. וברוך הנותן חיים - בעזרת ה' בשבוע הבא נמשיך בהלכות פסח.
פסח מצה ומרור
כשמברכים על המצות בליל פסח, מחלקים לכל אחד שתי כזיתות. ויש שנוהגים להכניס את שתי הכזיתות ביחד לפה ואוכלים.
אבל מה הם יעשו כשיבנה בית המקדש ונפסוק הלכה כהלל שאומר שצריך לאכול כזית מצה וכזית מרור וכזית בשר צלי - כיצד יאכלו בבת אחת?!
ואנו אומרים, כתוב "בערב תאכלו מצות" - דרך אכילה היא להחזיק ביד ואוכל מעט מעט. ועל כן בליל פסח לא יניח את המצה בצלחת ויקח חתיכה ויאכל וכן הלאה, אלא יחזיקנה בידו כי זה דרך אכילה.
ואנו עושים זכר כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת לקיים מה שנאמר (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו".
פרוזבול
בעל הבא"ח מביא מעשה באדם אחד שבנו היה עשיר גדול ונהג להלוות בריבית ליהודים. הגיע ליל פסח והתארח הבן אצל אביו וחילקו מצה ומרור ואמרו "זכר למקדש כהלל שהיה כורכן" וכו' ואמר האב לבנו: אל תשכח את הלל בערב ראש השנה. אמר לו בנו, מה בין הלל לר"ה ? אמר לו אביו בסוף הסעודה אני אגיד לך. ולבסוף אמר לו, אתה גובה כסף מהאנשים שלוו ממך ואם אתה עושה כן לאחר ראש השנה אסור לך לגבות כי השנה הבאה תהיה שנת שמיטה, ובשמיטה כל הכספים משמטים. אמר לו בנו והרי הרבה אנשים חייבים לי כסף. אמר לו אביו אם כן תעשה פרוזבול שתיקן הלל.
לדעת רוב הפוסקים הלל תיקן פרוזבול בזמן שאין בית המקדש קיים והשמיטה היא מדרבנן. אבל כשיבנה בית המקדש, אסור לאדם לתבוע את כספו מהלווה, ולא מועיל פרוזבול.
וכתב בעל הבא"ח, לאחר שאדם עשה פרוזבול ילוה כסף לחברו, ואחרי צום גדליה אם יבא חברו ויחזיר לו, יאמר לו 'משמט אני' כדי לקיים זכר לענין של השמיטה.
הציפיה שלנו היא לראות את הלל הזקן כיצד הוא אוכל פסח מצה ומרור בבת אחת.
ויהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו השנה לאכול פסח מצה ומרור מדאורייתא, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
