^ 1.כפי שכתוב בספר שמות (פרק יח פסוקים טו- טז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו ".
^ 2.עד שנת תשי"א מערכת הערעור נקראת בית דין לערעורים , הרב הראשי היה מצרף אליו שניים מחברי מועצת הרבנות הראשית, והם היו הרכב הערעור. בשנת תשי"א הגרי"א הרצוג הקים את מערכת הדין לערעורים כמערכת עצמאית, שמו של בית הדין שונה וכעת נקרא בית דין הגדול לערעורים . דייני הערעור אינם חברים במועצת הרבנות הראשית, (למעט הרבנים הראשיים).
^ 3.בשנים בהם כיהן הגאון הרב בן ציון חי עוזיאל כרב הראשי ליפו, הוא התנגד להקמת מערכת ערעור ללא קבלת הסכמה מבית דין קמא, אך עם הקמת הרבנות הראשית, הרב כתב מאמרים ארוכים לבסס את ההיתר להקמת בית דין לערעורים.
הג"ר יוסף צבי הלוי, אב"ד בתל אביב (היה חתנו של הג"ר נפתלי הרץ הלוי, הרב הראשי ליפו) בספרו אמירה נעימה (מאמר יג) כתב: " ודאי שאף פעם לא היה מנהג בישראל כזה ליסד ב"ד לערעור, שבזה פוגעים בכבוד ב"ד הפוסקים. והמנהג הזה לא היה אלא בערכאות שלהם, והמנהג הזה באה בארץ רק מתוך לחץ ממשלת המנדט , אבל בב"ד של ישראל - לא שייך זה, דאמרינן בר"ה (כה) אמר לו: אם באין אנו לדון אחר ב"ד של ר"ג - צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל - הרי הוא כבית דינו של משה עכ"ל. לכן אף פעם לא היה מנהג כזה בישראל, כי אנחנו לא כאומות העולם, שאין להם דעת תורה ומשפטים בל ידעום, מה שאין כאן לנו שלחן ערוך ומסודר, פוסקים מגדולי הראשונים ואחרונים, והעסק בהם מחכים, כמו שאמרו חז"ל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות. והעוסק בחוקי משפטי האומות, שהמקור שלהם מה שבדו אנשים פשוטים מלבם האטום - טפשות נתווספת עליהם".
^ 4.החתם סופר הוסיף: "היוצא מדברינו, הגאון מו"ה ישראל ובד"צ שדנו בלי כפיה, וגם אין מקום בפס"ד לחשוד אותו, רק מה שראשי כוללי וואלין חשבו בנפשם, שיוציא לאור צדקתם. ולא ראו חובה לנפשם. וטעו בדין מעיקר'. ובד"צ ירדו לעומק, ושפטו משפט צדק. א"כ כל המלגלג, ומכ"ש הקורע פס"ד - עזתים המה, ובני נידוי. וה' הטוב יכפר בעדם. כי משיחם וכעסם עשו. יתחרטו וישובו, ירחם ה' צבאות".
^ 5.כך נאמר בחוק הבוררות בסעיף 23: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".
^ 6.כך גם מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג וחבריו (סימן תעה): "אבל לטעון לב"ד הגדול קאזילנא, דהיינו גדול הדור אם היה יודע מי הוא, בהא ודאי מודינא דתרוייהו מצי לטעון". כך הסביר הרשב"א (חלק ז סימן תקכ"ו) את דברי התוס': "לבית דין הגדול קא אזלי, ובית דין הגדול היינו גדול הדור . אבל לבית הועד - היינו קהלה שיש מקל ורצועה ".
^ 7.הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ז) כתב: גם נגזל או ניזק או קונה - יכולים לדרוש לדון את המזיק או את הגזלן או את המוכר בעיר אחרת, (וכ"פ הרא"ש בסימן מא). נחלקו האחרונים לגבי תביעת שכירות או בשותפים, האם יכול התובע לכוף את הנתבע לדון בעיר אחרת?
הסמ"ע בס"ק ו כתב שאין זו תביעה ברורה, ואין חילוק בין השוכר ובין המכיר או בין שני שותפים, לכן אין התובע יכול לכוף את המלווה לדון בעיר אחרת, אבל הנתיבות בסק"א כתב שתביעת שכירות או שותפים, דינה כתביעת גזלן ונגזל, ויכול התובע לדון בעיר אחרת.
^ 8.כך כתב הסמ"ע בסימן יד ס"ק א, הש"ך בס"ק ב, האורים בס"ק א והנתיבות (חידושים) בס"ק א.
^ 9.המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשז) כתב: "ועוד השיב ר"מ ז"ל, כך ראיתי בתקנת הקהלות, שאם אחד מבעלי דינין טוען לשלח למרחקים, ויש חכם סמוך להם, ורואין הדיינין שהוא מתכוין להפסיד חבירו בשכירות השליח - אין שומעין לו, לפי שהדברים ניכרין שהוא מתכוין לדחייה ולהפסידו... אם יש ב"ד בקי סמוך לעירם וכ"ש בתוך עירם , דלא שבקת חיי לכל בריה, שאם התביעה מה' דינרים - אין נכון שישלח למרחוק וישכיר שליח בעשרה דינרים, אף על פי שאותו חכם הרחוק חכם יותר מן החכם שבסמוך ".
^ 10.כך כתב הר"ן (חידושים על מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב): "דוקא אי הך פירכא בטועה בדבר משנה , הא בשקול הדעת - הא קי"ל קם דינא ואינו חוזר"
^ 11.הר"ן עוד כתב: "חייב תלמיד לכבודו של רבו שלא יסתור את דבריו באותו דין עצמו, אף על גב דמדינא חוזר, ומיהו דוקא בההוא פסקא דדינא גופיה, (שלא יקרע את פסק הדין במקרה הספציפי בו הרב פסק), אבל אם בא מעשה אחר לידו, אף על פי שהוא שוה לו ממש - יכול הוא לדון כמו שנראה בעיניו, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
^ 12.וכן כתב החפץ חיים (לשון הרע, כלל ו, הערה לאחר סעיף ח): "כשאחד יוצא מבית דין חייב, והוא מספר לחבירו ומסדר דברי זכותו לפניו לאמר, ראה בעצמך איך שהדין עמי, ובית דין פסקו מהיפך להיפך, ואם היה בא דין שלי לפני רב פלוני ופלוני שהוא מפורסם לחכם, בודאי היה מבין האמת עם מי, ולא היה פוסק פסק מהופך ומקולקל כזה, ומדבר עוד על הבית דין עבור זה דברי חרופין וגדופין אשר אין להעלות על הכתב. ואם חבירו משיבו אינני מאמין שיפסקו כן, יאמר לו ראה את הפסק וקרא אותו היטב, ותראה בעצמך אשר לא בדעת ובהשכל נעשה, והוא מראה את הפסק וקורא אותו פעם אחרי פעם, ובכל פעם הוא מתפלא יותר, ומוצא גם - כן בהפסק דברים אשר לא נראו לו לפי דעתו (כידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה), עד שנחלט בעיני שניהם שהרב או הבית - דין שבעיר הזאת אין להם שיקול הדעת לידע איך לפסוק דין על בוריו. ועתה נבוא לענינינו, ראה איך בשאט נפש עבר על לאו דלא תשא שמע שוא, ועל עשה דבצדק תשפוט את עמיתך, ועוד שארי לאווין המבוארין לעיל בפתיחה, ואלו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא אחד לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מוטל עליו אם יכול להוציא אף מלב הבעל דין שלא יהיה לו תרעומות על הבית דין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות שעל הבית דין אין שום עולה חס ושלום, שהם פוסקין כפי המבואר בתורה הקדושה על פי הטענות, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי יש כמה פעמים שאף שהאמת עם אחד אף - על - פי - כן נסבב מן השמים להשני שיזכה בדין ... כל שכן בזה שהכף זכות מכריע הרבה יותר, כי ידוע הוא לכל יודעי דת ודין שפעמים הרבה הדין משתנה מפני טענה אחת או מפני סברא אחת, ואפילו אם הוא חכם גדול בתורה ורואה הוא לפי דברי הבעל דין שהוא מספר לו את טענותיו שהדין עמו, עם כל זה יש לו לחשוב עליו פן לא טען כך בעת מעשה, ורק עתה אחר שיצא חייב מבית דין נתיישב בדעתו שהיה לו לטעון כך וכך . הכלל בענין זה יש הרבה והרבה מעניני זכות שנוטה יותר מלכף חובה, ואפילו אם הפך על כל צדדי הענין ואין לו על הבית דין שום זכות, עם כל זה מן התורה אסור להחליט עליהם ולאמר שאינם יודעים האיך לפסוק דיני התורה, אלא יש לילך אל הרב או אל הבית דין ולדרוש מאתם הטעם , וכמאמרם באבות אל תדין את חברך וכו' אולי יראה לו שהמעשה לא היה, או יראה לו את טעם דבריו מאיזה מקום הוציא את הפסק שלו, או יודה לו ויאמר טעיתי, כי אפילו באמוראים הראשונים מצינו שטעו בפסקי הדינים ואחר - כך חזרו בהן (וכמאמרם בנדה {דף ס"ח} הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו וכו') וכמו שנאמר בתורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
^ 13.בפרויקט השו"ת הביאו את הערת הבית יוסף הנ"ל בסוגריים: "במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגר כהגהה בצד העמוד".
^ 14. הגדרת טעות בדבר משנה - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא, שטעות בדבר משנה כוללת גם טעות בברייתות, וכוללת גם טעות בדברי האמוראים: "אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? (אם הדיין טעה בברייתות, האם נחשב כדין ברור ודמי לטעות בדבר משנה שחוזר)? אמר ליה: אין. (רבינא שאל את רב אשי): אפילו בדרב ושמואל? (דיין שטעה בדברי האמוראים הראשונים, האם נחשב כטעות בדבר משנה)? אמר ליה: אין. אפילו בדידי ודידך? (רבינא שאל את רב אשי: דיין שטעה בדברי האמוראים האחרונים, כגון בפסקי הלכה שלנו, האם נחשב כטועה בדבר משנה ומחזירים את הדין)? אמר ליה: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן"?! (איננו בטלנים חותכי קנים באגם, אלא גם דיין הטועה בהלכות פסוקות שלנו, נחשב לטועה בדבר משנה, וכך נחשב כל הטועה בהלכה ברורה, ומחזירים את הדין).
הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו) הוסיף: "ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים , אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם - לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם, וכששמע דבריהם - ישרו בעיניו, והודה שטעה - טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא - אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים...
אבל הדיין ההוא, פשיטא שיש לחלוק על דבריהם, דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים, ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר, כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות, ועמדו על עיקרו של דבר. וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות".
הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם החוות יאיר (השמטות סי' קסה): כל הלכה שהשולחן ערוך פסק, ולא נחלקו עליו הפוסקים הבאים אחריו, הטועה בדין זה, נחשב לטועה בדבר משנה. ובמקום שהרמ"א חלק על השולחן ערוך, נחשב לטעות בדבר משנה באותם מקומות בהם פוסקים כרמ"א.
עוד כתב החוות יאיר: כאשר יש מחלוקת בין הסמ"ע והש"ך - יש לפסוק לפי דברי הש"ך, ואם פסק כדברי הסמ"ע - נחשב כטועה בדבר משנה. הוסיף החוות יאיר וכתב: "אף כי שמעתי שקשה מאד לפסוק להוציא נגד הסמ"ע, והיה לנו לומר דעכ"פ לא הו"ל הפוסק כסמ"ע כטועה בדבר משנה, ומכל מקום נ"ל כמו שכתבתי".
הש"ך בסימן כה ס"ק ט כתב: "אם אין מחלוקת בדבר מסוים, אלא שנהגו לפסוק בצורה מסוימת, או שרוב הדיינים פוסקים בצורה מסוימת , והדיין טעה ופסק בניגוד למנהג או בניגוד לפסק הרווח אצל רוב הדיינים - נקרא טועה בדבר משנה.
השולחן ערוך בסימן כה סעיף א הגדיר מהי טעות בדבר משנה: "אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים - חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".
^ 15. הסמ"ע בס"ק ז כתב: טעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין - פטור מלשלם, גם אם נשא ונתן ביד. אבל הבית יוסף והש"ך בס"ק ה כתבו: דיין שטעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין, רק אם לא נשא ונתן - פטור, שאז אנו יכולים להיות בטוחים שהוא לא התכוון להזיק, ומכיוון דלאו מידי עבד, הרי שזהו גרמא בעלמא, ופטור מלשלם. אבל אם נשא ונתן ביד, הרי הוא מזיק בידיים, וחייב לשלם.
אומנם הש"ך סייג (שם אות ב): כ"ז אמור רק לגבי דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון ולא קבלוהו, או הדיוט שקיבלוהו, שאז אם טעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד, וא"א להחזיר את הדין - חייב לשלם. אבל דיין מומחה שקיבל רשות לדון או שקיבלוהו עליהם, וטעה בדבר משנה, וא"א להחזיר - למרות שנשא ונתן ביד - פטור מלשלם. הש"ך הוכיח זאת מהמעשה של ר"ט, לפי הסבר הש"ך ר"ט עשה מעשה בידו, שהוא זה שהשליך לכלבים, (בניגוד לדברי התוס'), ובכ"ז מכיוון שהוא דיין מומחה שקיבלוהו עליהם, לכן בטעות בדבר משנה, וא"א להחזיר את הדין, גם אם נשא ונתן - פטור מלשלם.
^ 16. הגדרת טעות בשיקול הדעת - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא: "היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, (הדיין שטעה במקרה פסק כאחת השיטות, למרות שרוב הדיינים פוסקים כשיטה השנייה), וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך - היינו שיקול הדעת".
רש"י ביאר: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת, בכ"ז רוב הדיינים פוסקים כפי השיטה השנייה. הרי"ף (מס' שבועות דף כג.) ביאר כך: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת - יש גמ' במקום אחר הדנה באותו נושא, ושם משמע שהסוגיא נוטה לדברי השיטה השנייה. הבית יוסף כתב: שני הפירושים נכונים להסבר טעות בשיקול דעת.
ספק במחלוקת הפוסקים - הש"ך בס"ק ז כתב: מחלוקת שנחלקו הפוסקים ולא נפסקה הלכה כאחת מהשיטות, כאשר רוב הרבנים פוסקים כשיטה אחת והוא פסק כשיטה אחרת - נחשב לטעות בשיקול הדעת.
הש"ך בס"ק ט כתב: טעות בשיקול הדעת נחשבת רק כאשר יש מחלוקת ללא הכרעה, והדיין טעה והכריע בניגוד להכרעת רוב הדיינים. אבל אם אין מחלוקת , והדין אינו כתוב במפורש, כך שהדיין היה צריך לדמות ממקום אחר, אך רוב הדיינים דימו את הדין בצורה שונה מדימויו של אותו דיין - נחשב לטעות בדבר משנה. "דלא מיקרי טועה בשיקול הדעת - אלא כשיש מחלוקת בדבר, והיה הדבר שקול להכריע, והוא טעה בשיקול הדעת, אבל עתה כשאין מחלוקת ונתברר עתה הפכו - הרי הוא כטועה בדבר משנה".
כך הגדיר ערוך השולחן (סימן כה סעיף ב) טעות בשיקול הדעת: "אבל אם היה הטעות בשיקול הדעת, דהיינו בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולא נתבררה ההלכה להדיא כחד מינייהו, אלא שהמנהג נתפשט במדינה כדיעה אחת, והדיין פסק להיפך מהמנהג, וזהו נקרא שיקול הדעת, והוא לא ידע מהמחלוקת כלל, או שידע רק שפסק בלי טעם והכרעה כחד מינייהו היפך מהמנהג".
^ 17.בטעות בשיקול הדעת - יש לחלק כך: כאשר הדיין הוא מומחה וקיבל רשות מהריש גלותא לדון, או שהוא דיין מומחה שלא קיבל רשות, אבל בעלי הדין קיבלוהו עליהם - הדיין פטור מלשלם גם אם נשא ונתן ביד, ובכדי שהבעל דין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אך אם מדובר על דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון, וכן הוא דן בכפייה , שבעלי הדין לא קבלוהו עליהם, או שמדובר בדיין הדיוט שהצדדים קיבלוהו עליהם - יש לחלק בין אם נשא ונתן שאז חייב לשלם, ובין אם לא נשא ונתן שפטור מלשלם, ובכדי שבעל הדין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אומנם אם מדובר על דיין הדיוט שדן בכפייה , שהצדדים לא קבלוהו - אין דינו דין כלל, ואפ' אם לא טעה - דינו לא תקף, כך שתמיד מחזירים את הדין שידון אותם דיין כשר.
דיין מומחה שלא קיבל רשות ולא קבלוהו, או דיין הדיוט שקיבלוהו, שאם טעו בשיקול הדעת ולא נשאו ונתנו - הדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - לדעת הרמב"ם (שם) הדיין חייב לשלם, וכ"פ השולחן ערוך, אבל לדעת הרי"ף (דפים י:-יב:) דיינים אלו פטורים מלשלם כאשר לא ניתן להחזיר את הדין.
אבל לדעת הרא"ש (סימן ה) והרמ"א (שם), יש לחייב דיין שטעה בשיקול דעת גם כאשר לא נשא ונתן ביד. בטעות בדבר משנה - חוזר, כי כלל אין כאן דין, ואם דיין מומחה שלא קבלוהו ולא קיבל רשות, או דיין הדיוט שקיבלוהו, טעה בשיקול הדעת - חייבים לשלם הגם שלא נשאו ונתנו ביד, אומנם אם יש דיין הגדול ממנו בחוכמה - יכול להחזיר את הדין. הרא"ש עוד פסק: במקרים בהם נפסק שהדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - יש לחייב את הדיין מדינא דגרמי.
^ 18.צריך לציין, שהחקרי לב (סימן פו) הביא, שנחלקו בכך הפוסקים. כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כה בס"ק כו) עוד כתב: "דאע"ג דבפרט אחד (הדיין) טעה בדבר משנה, אם בעיקר הדין טעה בשיקול הדעת - טועה בשקול הדעת מקרי, וקם דינא היכא שהדין נותן שטעה בשקול הדעת קם דינא".