ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בעקבות הגירוש
- בירורי אמונה
- ספריה
- קומי אורי
- א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
הקב"ה לא שומע אותנו? כל כך הרבה תפילות טהורות, קדושות, מעומק הלב, בשמחה, באהבה, בתחינה, בזעקה, בחול ובשבת ובתשעה באב, ביום ובלילה, ביחיד ובציבור, בשעת ציפייה וברגע האמת הנורא - והנס לא קרה. עולם כמנהגו נוהג. כוחות הגירוש מתקדמים ופורצים וגוררים ועוקרים, עד האוטובוס ועד המחסום, החוצה, החוצה. הכל לפי התוכנית, כפי שהוכנה בידי בשר ודם, עד הפרט האחרון. וכל התפילות לא עזרו. איך להבין את זה? איך לעמוד בזה?
אמרה תורה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז). התוצאה המיידית של תפילה מעומק הלב היא קרבת אלוקים. התפילה היא ביטוי של אמונה, היא התקרבות אל ה', וככזאת ערכה הראשון והעיקרי הוא עצם ההתקרבות אל ה'. "ואני קרבת אלוקים לי טוב" - בלי קשר לתוצאות המעשיות.
כך אמר המתפלל הגדול:
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים. היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלוקיך" (תהילים מב, ב-ד).
אסור להשוות לשואה. שמענו. אבל גם אז התפללו. ועוד איך התפללו. ובשעה שהתפללו, ימים ולילות שבועות וחודשים, והיתה תחושה נוראה של "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי" (איכה ג, ח) - נולדה במסתרים הישועה. נולדה התקומה. נולדה הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל. שנים אחדות לאחר השואה הנוראה קמה מדינת ישראל, נפתחה תקופה חדשה. התפילות הועילו, התפילות עשו את שלהן. לא מיד, לא עכשיו, אבל הן לא הלכו לאיבוד. יש לקב"ה מאגר של תפילות, נאד של דמעות, "נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו, ט). הכול אצור שם, הכול שמור, וכשהמאגר מתמלא על גדותיו, ועת רצון מגיעה, נגלית התוצאה. נכון, לפעמים הפרט כבר לא רואה אותה. יש צדיק ורע לו, שהישועה בוששה להגיע עדיו, ואפילו משה רבנו לא ידע מפני מה. אבל כוחה העיקרי של התפילה הוא ברבים, "הן א-ל כביר ולא ימאס", מכאן שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. רוב תפילותינו נאמרות בלשון רבים, בלשון של כלל ישראל.
מי שראה ושמע את התפילות הזכות בעת חורבן גוש קטיף אינו יכול שלא להאמין שהתפילות האלה לא ישובו ריקם. התוצאה מוכרחה להתגלות. תהיה תפנית לטובה בחיי עם ישראל. נכון, המשפחה שביתה נהרס אולי לא תראה אותו עוד. החורבן הפרטי הוא קשה, וכל אדם חייב להתמודד עם הגורל שמועיד לו הקב"ה, אם טוב ואם רע. אבל עם ישראל יצא מחוזק. התפילות הכבירות של גוש-קטיף לא ישובו ריקם.
"מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלוקים, כי עוד אודנו ישועות פניו".
דווקא הם?
ריבונו של עולם, דווקא הם? דווקא האנשים האלה, הנאמנים, הצנועים, שומרי מצוותיך ועוסקי תורתך, דווקא הם מגורשים מבתיהם ומנחלתם? דווקא אלה שמסרו את נפשם לאורך שנים על יישוב ארצך, ניתנים היום למשיסה?
ניתן דעתנו לעובדה בסיסית: לא גויים ואויבים עושים את העוול הזה. לא מבחוץ באה אלינו הרעה הזאת. מתוכנו פנימה היא באה. "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" לעקור יהודים מבתיהם ולתת את נחלתם לזרים.
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר, והוו קא מצערו ליה טובא. הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו, מאי דעתך, משום דכתיב יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים, חטאים כתיב, ועוד שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ורשעים עוד אינם. בעי רחמי עלויהו והדרו בתשובה" (ברכות י ע"א).
[תרגום: היו בריונים בשכנותו של ר' מאיר, והיו מצערים אותו הרבה. התפלל ר' מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך, משום שכתוב "ייתמו חטאים"? וכי כתוב "חוטאים"? "חטאים" כתוב! ועוד, המשך לסוף הפסוק: "ורשעים עוד אינם", כיוון שייתמו חטאים - ורשעים עוד אינם. אלא, התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, ורשעים עוד אינם. התפלל עליהם, וחזרו בתשובה].
אם ר' מאיר התפלל שימותו, כנראה שמאוד מאוד הציקו לו. האם עולה על דעתנו להטיל דופי בר' מאיר, ולשאול: הא כיצד שהבריונים הציקו דווקא לר' מאיר? הבריונים הציקו כי הם בריונים, והם הציקו לר' מאיר כי הוא היה השכן שלהם, ושכנים רעים מציקים לשכניהם, גוזלים מהם מקום בחצר, מטילים שם שופכים, וכו' וכו'.
הבריונים הממלכתיים - ראש הממשלה ועוזריו משמאל - מציקים כי הם בריונים, והם מציקים לצדיקי גוש-קטיף כי גוש-קטיף הוא "השכן" שעל חשבונו הם הוזים את הזיות השלום שלהם, מוותרים ויתורים כואבים (לאחרים), ומשחקים בפוליטיקה.
מה אומרת חכמת נשים של ברוריה? הלא המציקים לך אינם גויים ואויבים. אחיך בני ישראל הם. אם הם פושעים, זה מפני שמצבם הרוחני ירוד, זה מפני שהחברה שלנו במצב קשה. בוא נעשה מאמץ רוחני לתקן אותה. נתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, נבנה מחדש את החברה שלנו. ייתמו חטאים, וממילא לא יהיו עוד חוטאים.
בנידון דידן ברור שמדובר בתופעה שצמחה על רקע של תחלואי החברה: התפרקות מערכים, אובדן דרך לאומי, אינדיבידואליזם, רכושנות ונהנתנות, מוסר מזויף של שמירה על זכויות האויבים ותומכיהם ("חפים מפשע"), אליטות השומרות זו על זו, תקשורת עוינת ומזוהמת.
אם אין אנו בדרגה רוחנית להתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה, לפחות נשנס מותנינו וננסה להציל את העם מידיהם. העם, רבבות עמך בית ישראל, פתוח לשמוע, רוצה תיקון. ותיקון אחרים מתחיל, כידוע, מתיקון עצמי.
להכשיר בני נביאים
יופי, ניצחתם. בגדתם בנאמנים שבבניכם, מתיישבי חבל קטיף, המייצגים את כל הטוב והנעלה שבארץ הזאת: את התורה, את הערבות ההדדית, את החלוציות, את עבודת האדמה, את הכשרונות האגרונומיים והטכנולוגיים, את ניקיון הכפיים, את מסירות הנפש. הבאתם עליהם את כל צה"ל ואת כל משטרת ישראל. הרסתם עד היסוד את בתיהם ואת מפעל חייהם. "צריך לגמור את זה מהר", אמרתם, פוליטיקאים מרושעים. למחות מהר את עקבות הפשע, כדי שמצפונכם לא ייסר אתכם. אם עוד יש לכם שרידי מצפון - שייסרו אתכם. אנחנו לא נבוא לכנסים של "היום שאחרי" שתכנסו. לא נעזור לכם "לאחות את הקרעים". אנחנו מזדהים לחלוטין עם הכתובת שנשא נוער גוש קטיף במצעד האבל והגאון בחוצות ירושלים: "לא נשכח ולא נסלח".
נקם? לא. פשוט, עם "מנהיגי העם" האלה, הריקים מכל תוכן ערכי, גמרנו. עם ישראל ראוי למנהיגות אחרת, מאמינה, ערכית, בכל תחומי החיים הציבוריים. הציונות הדתית צריכה להתנער ולקום כארי. הנוער הנפלא והאמיץ שלנו חייב להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הפוטנציאל האדיר שלו, להסתער על תחומי החיים השונים ולהגיע בהם למצוינות ולעמדת מנהיגות. העם צמא לשמוע דברי אמת ולראות אנשי אמת, אנשי אמונה, ערכים ומידות טובות. נמאס לו מהמושחתים והקטנוניים.
בכוונה אינני נכנס להיערכות הפוליטית הדרושה. הפתרונות הגדולים למצב האומה לא יימצאו מהיום למחר. כדי להביא לשינוי משמעותי דרושה השקעה לטווח הארוך. דרוש להכין דור של מנהיגים עתידיים בכל תחומי החיים.
אך לא די בהשתלבות במערכות המדינה. בעלי הכשרון הרוחני שבתוכנו צריכים להתחיל לחשוב ברצינות על השלב הבא של גאולת ישראל, השלב של סנהדרין, נבואה, מקדש. איך אנחנו מקדמים את הופעתם? איני מתכוון לקידום טכני. בשביל להקים סנהדרין לא מספיק להקים מנגנון. צריך לעמול, לטפס ולעלות מחדש אל דרך הלימוד של מעתיקי השמועה (ואין כאן המקום להאריך בזה). בשביל להכשיר בני נביאים צריך להעמיק ברוח טהרה, גבורה וקדושה, לפתוח ולפתח את כל כוחות הנפש, ולכוונם אל הקודש. בשביל לבנות את בית המקדש צריך הרבה לימוד ותפילה והתקרבות סבלנית ואיטית למטרה. כל הדברים הגדולים הללו תלויים כמובן באתערותא דלעילא, אך זו, מקובלים אנו, מתגברת על-ידי אתערותא דלתתא. הגיעה השעה לעלות מדרגה בשתי הרמות: ברמת המנהיגות במדינה, וברמת ההתכוננות וההיערכות לשלב הבא בגאולה. לא נישאר לנצח ב"ראשית צמיחת גאולתנו".
אם תרצו, אין זו אגדה.
--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
