בית המדרש

  • מדורים
  • פתחי אמונה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
9 דק' קריאה
לימוד תורה עם גישה נכונה
הרצי"ה היה מרבה לדבר על הגישה הבסיסית לתורה מתוך קדושת הכלל. כשמדברים על גישה הכוונה היא לעמדה הנפשית איתה הלומד מגיע. לדוגמא נוכל לצייר שני אנשים נותנים צדקה בדיוק באותו אופן. אך אנו גם יודעים שהראשון נותן זאת מתוך רצון כנה לעזור והשני נותן זאת משום שמרחוק ישנה מצלמה שתעזור לו ביחסי ציבור... ב"למעשה" לא רואים באופן מיידי הבדלים אך ודאי שבפנים ישנה תהום חוצצת.
אף בלימוד תורה חשובה מאד הגישה אל הלימוד ולא רק ה"למעשה" וכפי שהיה מדגיש ש"כבוד תורה גדול מתורה" 1 .

'על שלא ברכו בתורה תחילה'
מקור חשוב ללימוד על הגישה הרצויה ללימוד תורה מופיעה במסכת נדרים (פא, א):

ומפני מה אין מצויין ת''ח לצאת ת''ח מבניהן...רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב''ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה.

חז"ל מצביעים על שתי עובדות מצערות שצמחו משורש אחד. הראשון הוא הניתוק בין האב התלמיד חכם לבנו. האמוראים מנסים להבין כיצד אדם שהשקיע רבות בלימוד תורה לא מצליח להנחיל את חשיבותה לבנו.
העובדה השניה, הלא היא חורבן הארץ. כבר ירמיהו הנביא מנסה לברר מהו החטא בעטיו קרה החורבן הנורא. וכאמור, אף לא אחד יכול היה לענות לו מלבד בוחן כליות ולב, שהביט אל תוכי האנשים וידע כיצד הם רואים את התורה.
הגמרא מלמדת אותנו שתפיסת היסוד של אותו הדור או של אותם החכמים הייתה פגומה ביסודה. מהו השורש עליו מצביעים חז"ל? שלא ברכו בתורה תחילה.
דבר זה תמוה, וכי זלזול בברכות הוא הגורם לחורבן?
אלא, ההסבר הוא שהברכה היא נותנת את החשיבות ללימוד. הברכה מגדירה לנו במה אנו עוסקים. כשם שלכל מצווה יש את הברכה המתאימה לה, וכל מין של מאכל יש את סוג השבח שמתאים לו, כך לתורה יש את השבח וההגדרה שלה.

תוכן ברכת התורה
בתוכן ברכת התורה אנו פוגשים שני נושאים:
הראשון, ברכה על הבחירה של עם ישראל והפיכתו לראוי לקבלת התורה – 'אשר בחר בנו מכל העמים'.
השני, ברכה על התורה האלוקית שנתן לנו הבורא. וממילא ההבנה שאנו עוסקים בדברי אלוקים חיים ולא בחכמה סתמית גרידא – 'ונתן לנו את תורתו'.
הרב צבי יהודה היה מדגיש את הסדר שבברכה, ראשית בחירה בעם ומתוך בחירה זו נתינת התורה. כך אנו רואים אף בתהליך של יציאת מצרים ראשית יצירת האומה הישראלית והוצאתה מעבדות מצרים ורק לאחר מכן באה התורה.
ההדגשה שבחירת העם קדמה לתורה מלמדת אותנו על מהותה של תורה. התורה ניתנה לעם אשר בחר ה' ולא ליחידים. היחיד שייך לתורה מכח שייכותו לאומה. גוי יחיד שירצה לקיים מצוות לא יחשב כישראל ואף אסור לו לקיים מצוות (סנהדרין נח, ב; רמב"ם מלכים י,ט) .
צריך הרבה לימוד מה המשמעות של ידיעה זו שהתורה ניתנה לכלל ולא ליחיד. הרב זצ"ל כתב ספר שלם בסוגיא זו של מהותו של עם ישראל שנקרא 'אורות ישראל'. שם הרב מרחיב לבאר את מהותו של העם סגולתו ומגמתו, דרכי התקשרות עימו, אהבת ישראל והיחס בין ישראל לעמים במובן הפנימי, תחיית העם וקדושתו.
הדברים הבאים יש בהם כדי לתת פתח מחשבתי למושגים הבסיסיים ואידך זיל גמור.


מהו 'כלל' ?
מהות הכלל היא ישות רוחנית נבדלת שמתוכה נובעים כל הפרטים. כדוגמה ניתן להביא את האדם אשר אינו רואים את גופו כמכלול של אברים אלא כישות אחת שמתגלה בכל אברי הגוף. כנסת ישראל היא הנשמה הכללית המתגלה בגוף הלאומי הנקרא בשם עם ישראל (אורות ישראל א, א).
נשמת ישראל היא מהות הקדושה הקרובה ביותר לרבש"ע וממנה אנו יונקים את חיותנו. וכן נשמת ישראל היא זו המופיעה במהלך כל הדורות כולם ולא בדור מסוים. במסכת הוריות (ג, א) מובא דין חטאת הציבור ושם כתוב שאם הצבור חטא וכל הדור מת אזי לא נפטרו מהבאת הקרבן כיון שהציבור עדיין קיים. והרי לנו בפשיטות שאיננו דנים את הציבור כפרטים המסוימים שהרי האם כבר אינם בני החיים ואילו אלו החיים עתה לא חטאו, ומה להם להביא קרבן לשווא? אלא ודאי שהכלל הוא שמביא את הקרבן ועל כן אין הכרח לפרטים אלו או אחרים.

בהמשך לעניין חטאת הציבור נביא את הרמז בשם האר"י הקדוש שציבור הוא ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. הרב צבי יהודה למד מכאן רמז נוסף. הסדר הראוי לציבור הוא שצדיקים בראש האומה ומובילים אותה. במצבים לא טובים, חלילה, אזי הסדר הפוך רשעים בינונים וצדיקים שזה רמוז בפסוק 'רובץ תחת משאו'. כשרשעים בראש – עם ישראל במצב ירוד.

תפקידם של ישראל
הרמח"ל (דרך ה' חלק ב, ד) מבאר את ההבדל שבין ישראל לאומות העולם. מאז חטא אדם הראשון העולם ירד פלאים ממדרגתו העליונה. אמנם, רצה ה' שבעבודתנו נחזיר את העולם לקדמותו ועילויו. עילוי העולם אינו קידום העולם למקום חדש לחלוטין, אלא חזרה, לפחות בשלב הראשון, למדרגה בה כבר היינו. חזרה משמעה שייכות למקום הראשון ממנו התרחקתי. העוזב רוצה להתרחק והפכו הוא החוזר. זוהי משמעותה של התשובה – שיבה אל ה', שיבה אל המדרגה העליונה בה אמורה הנשמה להמצא.
ועל כן השאיר בעולם הירוד בחינה מהמדרגה העליונה. אילולי כן, לא היה לנו יכולת לחזור לשם. אברהם אבינו הופיע במעשיו את המדרגה העליונה וכחו זה נקבע בפנימיות נפשות צאצאיו. זהו בעצם עניינו של עם ישראל – החזרת המציאות כולה לקרבת ה'.
מתוך דברים אלו נוכל להבין את דברי חז"ל המתנים את קיום הבריאה במציאותם של ישראל (פסיקתא דרב כהנא יב, ו) :
אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדיי נאם ה' ואני אל (ישעיה מג יב)... ואתם עדיי נאם ה' ואני אל, תני ר' שמע' בן יוחי אם אתם עדי נאם ה' אני אל ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני אל.
עם ישראל מבטאים ומגלים בעצם קיומם את מלכותו וטובו של הקב"ה, ולכן הם קרואים 'עדי השם'. אילולי מציאותם, חלילה, אין יכולת כביכול לגלות את מלכות ה' בעולם, אין דרך להופיע ולספר על הטוב האלוקי. וממילא אין כח לקרב את הבריאה אל מקורה.

משמעות הקישור לכלל ישראל
לבירור סוגיא זו כמה חשיבויות. הראשונה, לדעת את המציאות כפי מה שהיא. להבין שכל הקדושה והקשר שלנו עם ה' הוא דרך צינור הכלל. בשונה מהגויים אצלם יש קשר יחידאי לכל אחד, לנו יש קשר אישי שנובע מתוך שייכותנו לכנסת ישראל. הרב חרל"פ מבאר ביחס לימים נוראים (מי מרום ז, ב) שבמציאות הרוחנית ההשפעה האלוקית היא כפי יכולת המקבל, ויכולת המקבל היא כפי גודל ועומק הבנתו את המושגים. כמו כן, השפעת מעשה הקדושה בעולם בכלל פועלת ביחס למדרגת הפועל אותה.
יהודי שמבין היטב את מהות התורה, אזי היא נקלטת בקרבו בצורה נכונה יותר ומעדנת ומקרבת אותו לה יתברך. משמעות הביטוי 'קליטה של תורה' אינה מסתכמת בידיעת הפרטים המרובים והמורכבים אלא בעיקר בממד הנפשי של הלומד. עד כמה המחשבות של האדם עסוקות בדבר ה'? מידותיו, כמה הותאמו לדרך ה'? באיזו מידה משמחת את האדם ידיעה על תוספת תורה וקדושה? ואף להיפך. האם כואב לאדם על חילול ה' שנעשה, חלילה?
הרבה אנשים יש בעולם שמכירים את "חכמת ישראל", "מדע התלמוד" אך אינם יודעים תורה מה היא.
יהודי שמנסה לעבוד את ה' ללא קשר לעם ישראל אזי הוא מתנתק אף מרבש"ע כי כל החיבור הוא דרך הכלל ובלשון הרמב"ם (תשובה ג, יא):
"הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".
ניתן לומר שיהודי שרחוק בתודעתו מהכלל, מזלזל ומחשיב רק את דרכו הרי הוא בעצם מתנתק מהמגמה של רבש"ע והיא הופעת עם קדוש. החושב שניתן לעבוד את ה' רק כיחידי מגדיר באופן מוטעה את עבודת ה' ועל כן עונשו חמור.
איננו יכולים לצייר דברים אלו אך לצורך הבנה נמשיל מצינורות הדם. מהלב זורם הדם ויוצא אל הגוף, הוא עובר דרך עורק ראשי ומשם מתפרט להרבה נימים קטנים. כך יש שפע ורצון אלוקי היורד אל עולמנו והעורק הראשי אליו יוצא הוא המושג שנקרא כ נ ס ת ישראל. משם בהרבה השתלשלויות מתגלם בעולם בדמות ע ם ישראל ומשם מופיע אצל כל יחיד ויחיד (אורות ישראל א, א).
כשם שבכדי שהתורה תפעל ותזכך אותנו באופן השלם צריך ללמוד מתוך קישור לה' כך ממש צריך ללמוד מתוך קישור לכלל ישראל. אומר הזוהר הקדוש "דְּתָנֵינָן תְּלַת דַּרְגִּין אִינּוּן מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹרַיְיתָא, וְיִשְׂרָאֵל". ומסביר הנפש החיים 2 ששלושתם הם אחד. דהיינו חיבור לישראל הוא חיבור לה' ולתורה. בלעדי זה החיבור הוא חסר.
כשם הלומד תורה כחכמה גרידא מוריד אותה מערכה האלוקי. כך הלומד תורה כפרטית מוריד אותה מערכה האלוקי הכולל והמקיף את כל ההויה. שכן המציאות יכולה להתרומם בכללותה דוקא ע"י שאומה שלימה תספר תהילות ה', אילולא כך דבר ה' מקבל צביון אישי בלבד. כל גדולי הדורות ידעו וחיו ענין זה ואין זה דבר לאומי נמוך אלא הלאומיות של ישראל היא הקדושה העליונה ביותר במציאות והיא ענין אחד עם התורה.
עניינה של התורה הוא לגלות את שם ה' בעולם 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום'. קידוש ה' מופיע ע"י עשיית רצונו וההתדבקות בו. החידוש הגדול של התורה היא בדבקות של הציבור כלשון המהר"ל (גור אריה בראשית יב, אות ד):
אין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי רק על אומה שלימה.
הרב באורות (למהלך האידאות בישראל) מסביר שבאומות העולם יש חסידים וצדיקים כדברי אליהו הנביא (תד"א פרק ט), אך קדושת הציבור קיימת רק בישראל. שיא רוממות שם ה' היא ע"י שכל מערכות החיים כולם דבקות בתורה. ורק ע"י מציאות של כלל ניתן להגיע לכך.

כוחות היחיד מתוך מה שגנוז בכלל:
הגמרא סנהדרין (צג, א) אומרת ביחס למסירות הנפש של חנניה, מישאל ועזריה:
מאי דכתיב אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו, אמרתי אעלה בתמר, אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחד, של חנניה מישאל ועזריה.
דרשה זו מופיעה גם בדברי המדרש (שה"ש רבה ז, ט) בשינוי לשון קצת:
אמרתי אעלה בתמר, אמרתי שאני מתעלה בכל האומה כולה ולא נתעליתי אלא בכם, אוחזה בסנסניו
רש"י בסנהדרין מבאר שהקב"ה רוצה שיהיו בהם הרבה צדיקים אך למעשה 'לא עלתה בידי'. וצריך לבאר מה פירוש לא עלתה בידי? וכי יש מעצור מלפני ה'?!
אלא ודאי שבשורש, הכוח של כל היחידים נובע מהיותם שייכים אל האומה המיוחדת שעניינה 'להעלות' את שם ה', אלא שבפועל במציאות העולם הזה שנתונים אנו בהתמודדויות רבות לא כולם מגלמים את הטמון בהם בפועל. אלא יש יחידים שמתרוממים למדרגה זו בבחינת 'אין בפרט אלא מה שבכלל'. כל הכשרונות הרוחניים שיש ליחיד נמצאים אצלו רק מכח שייכותו לעם ישראל. וככל שדבק יותר במקורו, כך שיונק יותר 3 .
ועוד, אדם הניגש ללמוד צריך להבין שהוא צריך לחפש את רצון ה', איך שמו יתגדל וכאשר לומד בתור גילוי של חלק מהכלל, כשליח, אזי יש משמעות הרבה יותר עמוקה ללימודו. הוא אינו לומד רק בכדי שהוא את עולם הבא שלו יקבל. הלומד מתוך גישה פרטית שם את עצמו במרכז ולא את רבש"ע.

השייכות לכלל ישראל בכל אופן שהוא מקשרת את היחיד מישראל אל ה' ואל התורה יותר. כלומר, החיבה לארץ, לשפת הקודש, לכל חלקי העם, להיסטוריה ובעיקר לעתיד ולשאיפות הגדולות של האומה הוא המחבר וקושר אותנו אל הי"ת. כיון שזהו הצינור שבו מקבלים את התורה.

מערכות החיים השונות
תורה לאומית היא תורה המחוברת לחיים. כל אדם חי בסביבה ומערכת חיים שלמה, הכוללת חיי רוח וחיי חומר. התעסקות עם חומר יכולה להיות ירידה אך יכולה להיות עליה. כמאמר הלל הזקן אני רוחץ איקונין של מלך. ואם התורה לא פונה לרומם גם צדדים אלו יוצא שחלקים רבים ומשמעותיים ביותר בחייו הם נטולי ממד אלוקי.
בתהליך ארוך, מה שהביא להיווצרות העבודה-זרה הנוצרית הוא הניתוק מהחיים הכלליים וממילא ביטול הבחירה בעם ישראל והפיכת התורה לקוסמופוליטית-אישית. אצל הצדוקים אי ההבנה במהות הכלל הביאה לכפירה בתורה שבע"פ. כי האדם לעצמו הוא בטל כלפי קוב"ה ואינו כלום. אך לאומה ה' נתן כח להיות שותפה ביצירת התורה.

אין בכל דברינו להפחית בכהו זה מהאחריות האישית של כל יחיד לקיום דבר ה' אלא רק לרומם את ההבנה לאמונה גדולה ועמוקה. הכלל מופיע בפרטים ולכן כל מצוות התורה פונות אל היחיד, אך המגמה היא שכל יחיד בישראל יקיים רצון ה' ומתוך הכוונה השלימה יוסיף כח כללי באומה וזהו רצון ה' העליון וע"כ יש הנוהגים לומר לפני עשיית המצוות לשם יחוד וכו' בשם כל ישראל.
נקודה נוספת מאד חשובה. ההבנה שהתורה ניתנה לכלל ולא לפרטים מלמדת שיש יסוד שווה בכל יהודי, ומכח יסוד זה אף הוא שייך אל התורה. היחס אל האדם מישראל אינו נקבע אך ורק על פי מעשיו, אלא אף עפ"י או¬¬תו יסוד פנימי שאנו מכנים בשם 'סגולת ישראל' 4 . התורה היא לאומית ולכן קשה מאד 'לצאת מהכלל'.

ראש הישיבה אומר שכל לומד בבית מדרש צריך להבין ולהרגיש שאינו לומד לעצמו בלבד, אלא הוא חלק מקבוצה ששמה לה למטרה את קידוש שמו יתברך בעולם. כשם שחייל בצבא לא רואה את עצמו כחייל בודד אלא כחלק ממערכה שלימה שיש לה מגמה, כך הלומד תורה יודע שעיקר עבודתנו בעולם היא לקדש את שמו יתברך ובכך נמלא יעודינו. עיקר קידוש ה' מופיע דווקא בציבוריות 5 .




^ 1.עיין מאמר 'כבוד תורה – היחס הראוי לדברי תורה'.
^ 2.עיין לדוגמא בשער ד פרק יא.
^ 3.ויתכן שזה תוכן תשובת הכוזרי לשאלת המין החמישי, שם מביא כדוגמא את משה רבינו. ולכ' קשה, הרי הוא יחיד שאין ולא יהיה כדוגמתו עוד? אלא שגם כוחו של משה נבע רק מתוך היותו חלק מעם ישראל, הוא בצדקותו ביטא את מדרגת השיא של ישראל.
^ 4. ובזמנים מסוימים בעיקר, עיין אגרת תקנה.
^ 5.ע"ע במהר"ל דרך חיים על המשנה 'עשה רצונך כרצונו'(אבות ב, ד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il