ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה".
הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר על חכם צדקה הזקן שהייתה לו חלקת שדה קטנה שהיה זורע בה חיטין כל שנה, והיה מקיים בה את המצוות התלויות בארץ. בחיטין שהיה קוצר משם היה טוחן ואופה מצות לפסח. השדה היה קטן מאוד, אולי חמישה על חמישה מטרים.
היה מהדר חכם צדקה הזקן לקיים את כל המצוות התלויות בארץ בשדה זה כתקנן. לקט שכחה ופאה. והיה מחפש לקיים מה שאפשר כגון כלאיים וערלה וכו'. ואיך היה מקיים חכם צדקה הזקן את מצוות שכחה? הרי כל השדה שלו היה כל כך קטן שלא היה יכול לשכוח בו כלום.
איך יקיים מצוות שכחה?
היה קורא החכם למרן הרב זצ"ל שיבוא לעזור לו לקצור את התבואה ולהכין את העומרים. אחרי שהכינו את העומרים תפס חכם צדקה הזקן את הרב זצ"ל והחל לעשות עמו סיבובים בשדה. לאחר כמה סיבובים עצר חכם צדקה הזקן ואמר לרב: נו, מהר מהר לאסוף את הכול ולבוא הביתה, מהר מהר. בתוך כך היה זוכה לפעמים לשכוח איזה עומר בשדה מתוך חיפזון.
היה מקפיד חכם צדקה לתת מעשר עני לעני קבוע אחד שהיה מקפיד בכל פעם לקחת את המעשר עני שלו מחכם צדקה הזקן.
פעם אחת לא הייתה בחלקת השדה של חכם צדקה מספיק תבואה לעשות מצות לליל הסדר. חלק גדול מהתבואה הייתה של העני שקיבל גם "פאה" וגם "לקט" וגם "שכחה" וגם "מעשר עני". סיפר הרב זצ"ל שחכם צדקה הזקן היה בצער שלא נשאר לו מספיק קמח לאפות ממנו מצות מצווה. מה עשה הרב זצ"ל? הלך לאותו עני וקנה ממנו את החיטים של ה"פאה", ה"לקט", ה"שכחה" וה"מעשר עני". בא לחכם צדקה הזקן ונתן לו את החיטים הללו שיאפה מהם את המצות שהוא כל כך חיבב אחרי שקיים בהם את כל המצוות התלויות בארץ.
שיר מזמור לבני קורח
למה מזכירים את קורח בתהילים?
11 פעם בספר תהילים מוזכרים הלוויים המנגנים בבית-המקדש, כשהם מיוחסים ללא אחר מאשר לקורח, כאילו היה אחד מהאבות הקדושים. ויש לשאול, מפני מה ייחסו אותם אליו? ובכלל, לוויים אלו לא היו באמת בניו, אלא צאצאים של בניו, שכן מקורח ועד לזמן בית-המקדש עברו כמה וכמה דורות!
השאלה מתחזקת במיוחד בגלל תפילתו של יעקב אבינו שביקש לא להיזכר עם שמו של קורח. שנאמר "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". והסביר שם רש"י שביקש יעקב "אל יתיחד עמהם שמי. שנאמר: 'קרח בן יצהר בן קהת בן לוי' ולא נאמר בן יעקב".
הכישרון של קורח – לקחת לבבות
צריך לומר כי המנגנים הללו שמוזכרים בספר תהילים השתמשו בכוחו של קורח. לקורח היה כשרון מיוחד. יכולת השפעה מיוחדת למשוך אחריו לבבות. הוא הצליח למשוך אחריו את כל ישראל מהקצה אל הקצה. הכוח הזה של קורח אינו בלעדי לו בלבד. זה כוח הקיים בעולם שיכול לשמש גם לחיוב ולא רק לשלילה. המשוררים הללו מצאצאיו השתמשו בכוח הזה בצורה חיובית. הראשון שהשתמש בכוח הזה לחיוב היה אלקנה, שכשראה שמשכן שילה חרב, הפעיל את הכישרון שהיה טמון בו – הוא כישרונו הרדום של קורח – והיה מסתובב מעיר לעיר ומבית לבית כדי לגרום לאנשים לעלות לשילה. כדרכו של אלקנה כן עשה בנו שמואל, שעליו נאמר "ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו", והסבירו על זה חכמנו, שרוב הזמן לא היה מצוי בביתו, אלא מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי לחזק את עם ישראל ולעורר אותם לאביהם שבשמים. כך הצליח שמואל לרכז את העם לקדושה ולהקים את מלכות בית דוד.
התיקון לקלקול שעשה קורח
כדרכם של שמואל ושל אלקנה, עושים גם אותם בני בניו של קורח. דוד המלך מזהה את כישרונם המיוחד ומגייסם לשורות בית-המקדש, וכך הם היו משתמשים בכישרונם הסוחף כדי לכתוב שירים המסוגלים לעורר יהודים בתשובה, להתעוררות רוח הקודש, לפתוח שערים בלבבות וליצור התעוררות עצומה בקהל ישראל העולים לירושלים.
כדרך שעשה קורח אבי אביהם לשלילה, משתמשים בני קורח אלה באותו כישרון של כוח לקודש הקודשים, לחיוב. תיקון לקלקול שעשה קורח אבי אביהם. דווקא דוד המלך, שזכה למלוך על ישראל בזכות אותו כישרון שהיה גלום בשמואל, הוא זה שמזהה את כישרונם המיוחד בניגון ובשירה וביכולת לנבא בני-אדם באמצעות שירי קודש אלו.
תרומה על ידי מחשבה
"וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (יח, כז)
אומרים חז"ל: מכאן שאפשר להפריש תרומות ומעשרות במחשבה, וזהו שכתוב "ונחשב" לכם. אך לכתחילה יש לעשר כדין ולומר את נוסח ההפרשה (עיין בסידור 'קול אליהו' מעמוד 908 – 911).
ואם נמצא בדרך או שאינו מוצא את נוסח ההפרשה וכדומה, הוא יכול לומר שכל הפרשות תרו"מ וחילולי מעשר שני ורבעי יחולו כדת כמו שכתוב בנוסח שבסידור, או אם יש לו נוסח תלוי על הקיר יאמר שיחול כמו הנוסח שכתוב בדף שתלוי על הקיר.
על לבישת טלית קטן וטלית רשת
בסופה של הפרשה הקודמת נכתבה פרשת ציצית, ובתחילת פרשתנו למדים אנו שקורח הלביש את ר"ן האנשים טליתות של תכלת. (ראה רש"י פסוק ראשון). אודות מצוות ציצית באופן עקרוני נכתב בשולחן ערוך (או"ח כ"ד, ס"ו): "ולפיכך, נכון שמצוות ציצית היא חובת מנא ולא חובת גברא, ואין חיוב ללבשה אלא אם כן לובש בגד של ארבע כנפות שאז צריך ליתן ציציות בכנפותיו. מכל מקום לגודל מצוות ציצית ומעלתה שנרמזו בה תרי"ג מצוות ובזכותה זוכה ורואה פני שכינה נהגו כל ישראל היום ללבוש טלית קטן מלבד הטלית שבתפילת השחר. בנוגע לבגד עצמו ישנה מחלוקת הפוסקים האם מדאורייתא החיוב הוא בטלית של צמר או פשתים, ומדרבנן אף בשאר בגדים, או האם גר שאר הבגדים חייבים מדאורייתא. (שו"ע או"ח, ט', ס"א).
ואף על פי כן ראוי גם לדעה השניה להשתדל ללבוש בגד צמר. אך לכל הדעות הבגד צריך להיות ארוג ולפיכך בגד עור, או יריעת ניילון, אי אפשר לקיים בהם מצוות ציצית.
בגדים העשויים מחוטי כותנה או מחוטי נילון או שניהם יחד ואפילו אם עשויים כמעשה רשת כיון שהם ארוגים חייבים בציצית. ואלו ציציות יטילו בבגדים אלו? יש אומרים ממינם, אך אי אפשר להשיג חוטים טווים לשמה מאותו המין. ולפיכך יניחו בהן חוטי צמר שפוטרים כל סוגי הבגדים. הנקב של הבגד צריך להיות לא למעלה מג' אצבעות (6 מ"מ) ולא למטה משיעור קשר גדול (3.5 ס"מ).
מזוזה אינה קמיע
לדעת הרמב"ם אסור לאדם לקחת מזוזה ולהתייחס אליה כקמיע, וז"ל (בפ"ה מהלכות תפילין הלכה ד'): "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
מזוזה מביאה לידי יראת שמים
ועוד כתב הרמב"ם (שם בפרק ו' הלכה י"ג): "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'". ואין שתי ההלכות הנ"ל סותרות אחת את השניה, אלא האדם צריך לקיים את המצוה כי כך ציוה ה', ואם היא ממילא שומרת עליו, אין בזה חסרון.
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"
בדרך כלל בעל גאוה הוא בעל תאווה המבקש לשלוט בכל ולקחת מכל אשר לזולתו. והנה, הם מאשימים את משה בשררה, זהו משה העניו הממאן לקבל שררה על עם ישראל ואומר "שלח נא ביד תשלח", אומר משה "לא חמור אחד מהם נשאתי", לא הזקתי לאיש באופן אישי ולא השתררתי על בני ישראל. והוא מדגיש "לא חמור", היינו בענותנותו לא לקח משלו אפילו לא סוס או פרד אלא חמור. והחמור הוא סימן למשא שעליו בבחינת "יששכר חמור גרם", והסימן המובהק לענותנותו של משה שלא נטל מאומה משל אחרים.
"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"
הקב"ה אמר למשה ולאהרון "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע". ומשה מפיל תחינה שהקב"ה לא יקצוף על כל העדה ועל כך קיבל תשובה: "אמר הקדוש ברוך הוא, יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא".
האם משה רבנו חשב שהקב"ה ביקש לכלות את כל עם ישראל? והאם הקב"ה חזר בו? ברור שלא! אלא, אחרי קורח הלכו שני סוגי אנשים, חלק שהיו ממש כמותו ובדעתו "קורח ועדתו", וחלק שנגררו ולא האמינו בשיטתו בכל נפשם. אמר משה, רבונו של עולם, גם את אלו שנגררו ולא האמינו בו תכלה?! אמר לו הקב"ה, מן הדין היה צריך לכלות גם אותם, אבל כיון ש"יפה אמרת", לכן אני מודיע מי חטא בדעה צלולה, וזהו שכתב רש"י "יודע מחשבות", הם היו בפועל עם קורח, אבל שונים במחשבותם.
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן"
כתב רש"י: "ויצא פרח – כמשמעו". אך יש להבין, כשבאו בבוקר מה ראו? אם ראו שקדים, לא יכלו לראות הנץ ופריחה שהרי הם קדמו לכך! (וראה ברשב"ם). אלא משמע מהגמרא שבבוקר מצאו את הפרח, הציץ והשקד שלשתם על העץ גם יחד.
ובגמרא ביומא (נב:) אמרו חז"ל "משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרון ושקדיה ופרחיה".
והדבר בא לרמוז שמשה ואהרן פעלו תמיד לאחד את עם ישראל, וכפי שהמנורה היתה מקשה אחת.
ותפקיד הכהונה הוא לקשר בין הצעירים פרחי הכהונה, בין הבינוניים והגדולים השוקדים בתורה ובמצוות.
הדרכה לבני הישיבות
שח לי מרן הגאון הראשון לציון הגר"מ אליהו שליט"א, פעם הוזמנתי לישיבה לומר דברי תורה. הבאתי את דברי הגמרא ביומא שמקלו של אהרון נגנז עם שקדיה ופרחיה והרמז הגדול שלמדונו חז"ל בדרך לימוד התורה. הצעירים צריכים ללמדו עם המבוגרים והמבוגרים עם צעירים. הצעירים צריכים ללמוד מרבנים הנותנים שיעור ושוקדים עמם בלימוד כל היום. יראו הפרחים את המבוגרים השקדים וילמדו מהם.
ובאותו מעמד היה הרה"ג שלמה זלמן אויבאך זצ"ל, ששמע את הדברים ואמר למרן: אשריך שיכולת לומר דברי מוסר כאלו בישיבה!
לאור הנר וקרח בלילה
סיפרו אחי הרב, שבקטנותו היה מקבץ הרב שאריות שעווה מנרות שכבו בבתי הכנסת, ובאישון לילה מדליקם בפחית מתחת השולחן בבית, על מנת שיוכל לעסוק ברינה של תורה בלילה, וכך הלך וגדל.
הרב אף קימץ לעצמו פרוטות על מנת לקנות בלוק קרח לצנן את רגליו בלילה, כדי שלא יירדם, וימשיך לעסוק בתורה לאור הנר לראש אשמורות.
בת ק' כבת כ'
בהביאו שלום בין אדם לחברו ובין רב לרב, סיפר הרב שפעם אחת בשנות צעירותו, רב אחד כתב תשובה הלכתית ורב אחר כתב עליו שהוא "מקרקר" ודבריו הבל. הרב רצה לעשות שלום, הלך לרב הנפגע, ונסה לפייסו ולהסביר את מה שאמר עליו הרב השני, שפירושו "מכרכר" כנאמר על דוד המלך ע"ה, "ודוד מכרכר בכל עוז". לא השתכנע הרב הנפגע, ואמר לרב שזה מכרכר באות כ' אבל עליו אמרו מקרקר באות ק'. ענה לו הרב: ומה אכפת לך, הרי אמרו חז"ל על שרה אמנו בת כ' כבת ק'.
שבת שלום וחודש טוב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
