ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
אָמַר לוֹ הִלֵּל לְשַׁמַּאי מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה . יְסוֹד הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בְּיִשְׂרָאֵל הוּא בְּעִקָּרוֹ בְּיַחַשׂ אֶל הַמִּקְדָּשׁ, כְּדִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בְּמוֹרֵה נְבוּכִים [פֶּרֶק מז] בַּשְּׁלִישִׁי, לְרוֹמֵם עֵרֶךְ הַמִּקְדָּשׁ וּלְהַשְׁרִישׁ בַּלְּבָבוֹת שֶׁהוּא מֶרְכַּז חַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט*. וְהִנֵּה הַחַיִּים נֶחְלָקִים בַּצַּד הַטּוֹב שֶׁלָּהֶם לְשִׂמְחָה וּלְתַעֲנוּג. הָאֶמְצָעִי שֶׁל הַשִּׂמְחָה בְּרֹב* הוּא הַיַּיִן "וְיַיִן יְשַׂמַּח". אֶמְצָעִי הַתַּעֲנוּג הוּא הַשֶּׁמֶן, סִיכָה כִּשְׁתִיָּה* "כַּשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו", סִיכָה שֶׁל תַּעֲנוּג וּמוֹעִיל גַּם כֵּן לְעַדֵּן וּלְפַנֵּק הַרְגָּשַׁת הָעֹנֶג בְּיוֹתֵר. עַל כֵּן הוּא מִטַּכְסִיסֵי* בָּתֵּי מְלָכִים "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר", בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד. וְהִנֵּה לֹא כָּל הָעָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתָם וְעִנּוּגָם כֻּלּוֹ בִּכְלִי טָהוֹר, לֹא לְצַד הַנְּטִיָּה הַשְּׁפֵלָה הַחָמְרִית כִּי אִם לְצַד הַמַּעֲלָה וְהַקְּדֻשָּׁה הַמִּתְיַחֶסֶת לַמִּקְדָּשׁ וְלַקֹּדֶשׁ.
ההבדל בין השמחה והתענוג
וְהִנֵּה לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים, רָאוּ חֲכָמֵינוּ הָאֱלֹהִיִּים זַ"ל לְהַשְׁרִישׁ יָפֶה בַּלְּבָבוֹת שֶׁהַשִּׂמְחָה רְאוּיָה בְּיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת רַק בִּמְקוֹם מִצְוָה. וְכֵן הוּא הַטֶּבַע הַמּוּסָרִי שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ, שֶׁלֹּא יִשָּׂאֵהוּ לְבָבוֹ לָצֵאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים רַק לְשֵׁם שִׂמְחָה שֶׁל רֵיקוּת בְּעָלְמָא* כְּדֶרֶךְ שְׁאַר גּוֹיֵי הָאָרֶץ. אָמְנָם הַתַּעֲנוּג, דָּבָר זֶה לֹא אֶפְשָׁר הוּא לְרוֹמֵם אֶת רוּחַ הָעָם בְּמַעֲלָה כָּזֹאת, עַד שֶׁלֹּא יֹאבֶה גַּם כֵּן לְהִתְעַנֵּג בַּהֲלִיכוֹת חַיָּיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמִשְׁתֵּהוּ כִּי אִם בִּמְקוֹם מִצְוָה וּקְדֻשָּׁה, וְזֹאת הִיא שְׁאֵלָה*, מַה בֵּין יְסוֹד הַשִּׂמְחָה לִיסוֹד הָעֹנֶג, שְׁנֵיהֶם הֵמָּה מִדַּרְכֵי הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, הַמְעִידָה שֶׁיְּסוֹד מְצִיאוּת הַיַּיִן הַמְשַׂמֵּחַ רָאוּי לִהְיוֹת בְּטָהֳרָה וּלְתַכְלִית מְעֻלָּה. וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה, הַשֶּׁמֶן הַמְעַנֵּג, אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג הַצִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. וּמִזֶּה הָיָה מָקוֹם אָז בְּהַתְחָלַת הַהַדְרָכָה לָדוּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין זֹאת מִדַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה לְהַכְבִּיד עַל הַחַיִּים הַהֲמוֹנִיִּים* יוֹתֵר מִכְּדֵי מַשָּׂאָם*, אוּלַי רָאוּי לְהַדְרִיךְ שֶׁגַּם הַבְּצִירָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה, וְהַשִּׂמְחָה הַהֲמוֹנִית גַּם כֵּן לֹא תִּהְיֶה בִּכְלָלָהּ נֶגֶד רוּחַ יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה גַּם כְּשֶׁתֵּלֵךְ בְּדַרְכָּהּ הַטִּבְעִי, מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ טֶבַע הָאָדָם הוּא לֶאֱהֹב שִׂמְחָה וּשְׁאוֹן עַלִּיזִים לְהַמְתִּיק חַיָּיו הָרֵיקִים כְּשֶׁהוּא אִישׁ הֲמוֹנִי אֲשֶׁר הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה לֹא יְשַׂמְּחוּ נַפְשׁוֹ.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק א, פִּסְקָה עו)
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
94 - לימוד שבועי באמונה א- ז תמוז תשע"ז
95 - שמחה ועצבות חלק ב'
96 - שמחה ועצבות חלק ג'
טען עוד
בְּרֹב – בדרך כלל. סִיכָה כִּשְׁתִיָּה – מושג הלכתי האומר שכיוון שסיכת שמן נבלעת בגוף – היא נחשבת כשתייה. מִטַּכְסִיסֵי – נימוסי. בְּעָלְמָא – סתמית. שְׁאֵלָה – השאלה הנ"ל של הלל לשמאי. הַחַיִּים הַהֲמוֹנִיִּים – חיי ההמון. יוֹתֵר מִכְּדֵי מַשָּׂאָם – יותר משיכול לסבול.
ביאורים
השמחה היא התפרצות של רגשות עזים, מעבר לרגשות החיים הרגילים, כגון: שמחת חג, שמחת חתונה וכדומה. התענוג, לעומת זאת, הוא שמחה מועטה יותר, מפני שהוא שמחה המתרחשת בתוך שגרת החיים הרגילים: אוכל טעים, ביגוד נאה וכדומה. דווקא היין מבטא את השמחה, משום שהוא משכר ומשנה לגמרי את מצב רוחו של האדם, ולכן דווקא אודותיו נאמר: "ויין ישמח לבב אנוש" [תהלים קד, טו]. השמן, לעומתו, אמנם מהנה גם הוא לאדם – ולכן אמרו חז"ל ש"סיכה כשתיה" [יומא עו:] – מבטא שמחה נמוכה יותר, שהיא בתוך שגרת החיים הרגילה, ובעצם היא נקראת תענוג.
ישנם יחידי סגולה, בעלי דרגות גבוהות, שאצלם העונג והשמחה שייכים רק לקשר עם ה'. הם שמחים רק במצוות ובמעשים טובים. אך אנשים רגילים נוטים לשמוח גם מדברי חול רגילים ואנושיים. חז"ל לימדו אותנו להבחין בין "שמחה" שהיא יותר מגדר הרגיל, שאותה אנו משייכים רק לדברים שבקדושה, לבין "עונג", שאותו רוב האנשים מקיימים גם בדברי החול האנושיים.
לעומת ההדרכה הברורה לגבי השמחה, שתהיה דווקא בדברים רוחניים, באשר לתענוג לא מצינו הדגשה בהדרכה זו שיהיה מקושר אל דברי הקודש, כי דרגה זו אף קשה יותר להשגה. וכך אפשר לבאר את שאלת הלל: "מפני מה בוצרין בטהרה" – כלומר הכנת היין, שהוא מקור השמחה, "ואין מוסקין בטהרה?" – כלומר לקיטת השמן, שהוא מקור התענוג.
הרחבות
לב הכלל ולב היחיד
לְרוֹמֵם עֵרֶךְ הַמִּקְדָּשׁ וּלְהַשְׁרִישׁ בַּלְּבָבוֹת שֶׁהוּא מֶרְכַּז חַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט. הרב קוק מבאר שחז"ל חיזקו את מרכזיותו של המקדש בישראל באופן כללי אצל העם, ובאופן פרטי אצל כל אחד. אפשר להעמיק בנושא באמצעות עיון בביאור של הרב קוק לתפילה:
"' ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו '. כשהיה בית המקדש קיים, וקדושת האומה בכללה עומדת בכל תֹקף גילויה – אז, הופעת האורה של העבודה וסגולתה הופיעה על כללות הכהונה – 'כהנים בעבודתם', קדושת הרגש והשירה על כללות הלויים – 'לויים בדוכנם', קדושת קבלת השפעה רוחנית עליונה זו הופיעה על כללות האומה ע"י שלוחיה – 'ישראל במעמדם'. אבל בעונותינו, בחורבן הבית, ואורות הקדש נסתמה דרכם, אזי אין די שאין הקדושה הכללית בהמון מתגלה, אלא אפילו אלה יחידי -הסגולה שיש בהם דעה, שהם כאילו נבנה בית המקדש בימיהם [ברכות לג.], אינם יכולים כלל להוציא אל הפעל את הכוח הקדוש הגנוז בהם. כי חורבן הבית בפעל הלא מעכב הוא, שאין לנו אפילו כהן יחידי , מיוחד בקדושתו, בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו" [עולת ראיה א, עמ' קסא].
הרב קוק מסביר שבזמן שבית המקדש היה קיים – כל אחד מסוגי הקדושה שלו בא לידי ביטוי באמצעות חלק אחר בעם: העבודה על ידי הכהנים, הרגש על ידי הלוויים והקדושה והשפע על ידי אנשי המעמד (– שליחי ישראל שהיו ליד הקרבת קרבן התמיד). אבל מאז שחרב בית המקדש, פסקה הקדושה בשני המישורים: גם הקדושה הכללית של כלל העם, וגם הקדושה שאצל הצדיקים הבודדים שיש בעם, שאינה יכולה להתבטא במלואה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
