ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מועדי חודש איר
הקטעים נערכו בסיוע כותבי העלון השבועי של מרכז מורשת הרמב"ם
ראינו שהרמב"ם סובר שרבי עקיבא ראה בבר כוכבא משיח, והיה שותף לו במלחמותיו, אף על פי שלא עשה כל מופת. מכאן הרמב"ם לומד שהמשיח אינו צריך לעשות מופתים.
הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב:
"והלא בן כוזיבא היה אומר: אנא מלכא משיחא. ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא, וכיון דלא עביד הכי קטלוה"
(השגות הראב"ד על הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ג)
הראב"ד מקשה על הרמב"ם מגמרא במסכת סנהדרין (צג עמוד ב) שאומרת שֶבַּחנוּ את בר כוכבא אם יש לו תכונה מיוחדת של המשיח. על המשיח נאמר "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" (ישעיה יא ג) – יכולת לזהות מי זכאי ומי חייב בדין לפי הריח. בר כוכבא לא הצליח במבחן.
אם כן כיצד הרמב"ם לומד מיחסו של רבי עקיבא על תכונותיו של המשיח, והרי החכמים חלקו על רבי עקיבא ודחו את דבריו?
עוד יש לשאול כיצד הרמב"ם כותב "ודִמה הוא וכל חכמי דורו", שמשמע שלא היה מי שחלק על רבי עקיבא, והלא חכמים אלו המובאים במסכת סנהדרין ודאי שחלקו עליו? וכן מובא בהמשך המדרש שלמדנו אתמול שרבי יוחנן בן תורתא חלק על רבי עקיבא בעניין זה.
הרדב"ז השיב על השגת הראב"ד כך:
"ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים. מקצתם לא האמינו שהוא משיח וקצתם האמינו, ורבי עקיבא מכללם. ואפילו אחר ששלחו חכמים אי מורח ודאין או לא – לא חזר בו רבי עקיבא, שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון על ידי הריחו".
(על הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ג)
הרדב"ז מסביר שרבי עקיבא לא חזר בו גם אחרי המבחן שעשו החכמים לבר כוכבא, משום שאין צריך לבחון את המשיח על ידי מופתים, כפי שכתב הרמב"ם, והמבחן איננו ראייה גמורה. כפי הנראה, רבי עקיבא גם לא חשש לדעתם של החולקים עליו, ולא החשיב אותם כלל כחכמים לעניין זה (כך ניתן לדייק מלשון הרמב"ם הלכות תעניות ה ג).
מניין הביטחון הגדול של רבי עקיבא במשיחיות של דמות כמו בר כוכבא?
נראה ששורש הדברים נעוץ בדברי הרמב"ם במורה נבוכים, המסבירים מהי המדרגה הנמוכה יותר של קבלת נבואה:
"הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע א-לוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים... והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול, זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים 'צלחה עליו רוח ה''... או 'נחה עליו רוח ה''... וכיוצא באלה הביטויים".
(מורה נבוכים ב, מה)
פעמים ה' מעורר את רוחו של אדם לפעול פעולות כלליות וגדולות. התעוררות זו, יש בה ניצנים של נבואה והיא נקראת "רוח ה'". רוח זו מתגלה גם במשיח, כמו שהרמב"ם מצטט מדברי ישעיה (יא ב) על אודות המשיח "ונחה עליו רוח ה'", כפי שקראנו בהפטרה ליום העצמאות.
מסתבר שאת הרוח הזו זיהה רבי עקיבא בבר כוכבא, שאף על פי שלא היה מגדולי הדור ומצדיקיו, מסר את נפשו למען הכלל ויצא לעשות פעולות גדולות וחשובות להצלת הציבור. לכן הוא ראה בו דמות משיחית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
