ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- הלכות ערב פסח
- מדורים
- רביבים
זמן בדיקת חמץ וביעור חמץ בכל שנה הוא בי"ד בניסן. וכאשר י"ד בניסן חל בשבת מקדימים לבדוק חמץ בברכה בליל י"ג בניסן, ואחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא נמצא בבדיקה כמו בכל השנים. ולמחרת ביום שישי שורפים את החמץ שנמצא בבדיקה. וטוב לשרפו עד שעה שישית, כפי ששורפים בשנים רגילות, כדי שלא תשתרש בלב הרואים טעות, ויבואו לשרוף את החמץ גם בשנים אחרות בשעה מאוחרת (שו"ע תמד, א-ב).
תענית בכורות
בכל השנים תענית בכורות בי"ד ניסן. וכאשר י"ד חל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, שהוא י"ב בניסן (שו"ע ורמ"א תע, ב).
כיום, כמעט כל הבכורים נוהגים להשתתף בסיום מסכת, וכיוון שישנה מצווה לאכול דבר מה ואוכלים - מתבטל חיוב הצום. ואף שלגבי שאר הצומות אין שום היתר לאכול על ידי סיום מסכת, בתענית בכורות הסיום מועיל לכל המשתתפים מפני שהוא צום קל. שהצומות האחרים נתקנו על ידי חכמים, ואילו צום בכורות הוא מנהג שנהגו הבכורים, אבל לא ניתקן כצום מחייב, ולכן אפשר לשבור אותו על ידי שמחה של מצווה כמו השתתפות בסיום מסכת.
בעיית סעודות שבת בערב פסח שחל בשבת
בכל השנים, אחר שריפת חמץ אין יותר חמץ בבית. אולם בשנה זו עלינו לקיים את מצוות שלוש סעודות שבת, שבשתיים הראשונות מביניהן חובה לאכול פת ולבצוע על לחם משנה.
ואילו היה מותר לאכול בערב פסח מצות, היינו אוכלים מצות בסעודות השבת כדי שלא להיכנס לבעיות חמץ. אבל חכמים קבעו איסור שלא לאכול מצות בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו בשעת מצוותה. לפיכך עלינו למצוא את הדרך איך לקיים את מצוות סעודות השבת, ומאידך לשמור שלא יגיעו פירורי חמץ לכלי הפסח ומאכלי הפסח.
שלושה פתרונות
שלושה פתרונות עיקריים ישנם: א. לאכול בזהירות חמץ בשתי הסעודות הראשונות ולאחר מכן לנקות את החמץ. ב. לצאת ידי מצוות לחם של סעודת שבת במצה מבושלת, ואין בזה חשש חמץ. ג. לצאת ידי הלחם במצה עשירה, ולאכול ממנה כמות של כנפח ארבע ביצים בכל סעודה.
המנהג הרווח לאכול חמץ וכיצד נוהגים בתבשילים
המנהג הרווח הוא להשאיר לחם חמץ לשתי סעודות ראשונות, ולנקות אחריו. ויש שאוכלים בשבת זו פיתות, שהן פחות מתפוררות. אבל לתבשילים מכינים מאכלים כשרים לפסח בכלי פסח. ואם רוצים לאכול את תבשילי הפסח עם החמץ, יש לצקת בזהירות מרובה את התבשילים מסירי הפסח לכלים חד פעמיים, וכך אפשר לאכול את התבשילים יחד עם לחם חמץ. ורבים נוהגים לפצל את הסעודה לשני מקומות. את תחילה הסעודה עם החמץ מקיימים במקום אחר, ואת ההמשך במקום המיועד לאכילה בפסח.
וכך עושים: את הקידוש של ליל שבת ויום השבת עושים באחד מחדרי הבית או במרפסת, ושם גם בוצעים על החלות או הפיתות. אוכלים את הפת עם סלטים או ממרחים לכבוד שבת, ושמים לב שהפירורים לא יתפזרו. לאחר שסיימו לאכול מהפת, מנערים את הבגדים מפירורים, שוטפים את הפה, ועוברים לאכול על שולחן האוכל הכשר לפסח. שם אוכלים תבשילים כשרים לפסח בכלי פסח, ושם מברכים בסיום הסעודה את ברכת המזון.
באמצע סעודת שחרית מבערים את החמץ
בסעודת שחרית, שוב מקדשים ואוכלים פת במקום שאינו מיועד לאכילה בפסח. ולאחר שמסיימים לאכול את מה שרצו מהפת, מנערים את הבגדים מהפירורים, שוטפים את הפה משיירי חמץ, אוספים את כל הפירורים והמאכלים שהיו עם החמץ וזורקים אותם לשירותים, מורידים את המים, ובזה אנו מבערים אותם מהעולם.
אם אכלו בכלים חד פעמיים, אוספים את הכלים לשקית וזורקים אותה לפח האשפה שברחוב. אם אכלו בכלים רגילים, שוטפים אותם, ומטמינים אותם יחד עם כלי החמץ.
כדי להקל על ביעור החמץ, נוהגים לתכנן היטב את מאכלי השבת, כך שיהיה קל לאסוף את שיירי החמץ שלהם ולבערם. אולם אין לחסוך כל כך בכמות הפת שמשאירים, כי בכל מקרה את הנותר אפשר לזרוק בשירותים ולבער, או אפילו לזרוק למקום הפקר כמו פח אשפה שנמצא ברחוב. ואין בזה איסור "בל תשחית", כי כך המצווה - לבער את החמץ.
לאחר ביעור כל שיירי החמץ אומרים את נוסח ביטול חמץ, ובזה גומרים לבער את החמץ מהעולם. לאחר מכן עוברים לאכול על שולחן האוכל הכשר לפסח, ואוכלים תבשילים כשרים לפסח בכלי פסח, ושם מברכים בסיום הסעודה את ברכת המזון.
סוף זמן סעודה שנייה
מהתורה אסור לאכול חמץ משעת חצות של יום י"ד בניסן. וכדי להרחיק את האדם מהעבירה, אסרו חכמים את אכילת החמץ עוד שעתיים קודם לכן. נמצא שמותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית של היום.
כידוע יש שתי דעות מאימתי מחשבים שעות אלו. לדעת תרומת הדשן (זמן 'מגן אברהם') מחשבים את השעות מעמוד השחר, היינו מהאור הראשון שבמזרח. ולדעת הגר"א ורוב הפוסקים מחשבים את השעות מזריחת החמה.
לגבי סוף זמן אכילת חמץ ביום י"ד, שאיסורה מדברי חכמים, הלכה כמיקל. לפיכך בשנה זו סוף זמן אכילת חמץ הוא בשעה 10.25. והרוצים להחמיר כשיטת תרומת הדשן, יסיימו לאכול בשעה 9.56 או 9.59.
עצה שנייה - מצה מבושלת
לבשל לפני שבת מצות שלמות במרק, שעל ידי הטעם שנכנס במצה שוב אין היא כשרה למצוות אכילת מצה, ולדעת הרבה ראשונים כבר אין עליה איסור אכילת מצה בערב פסח. וכיוון שהמצה נותרה כשיעור כזית, נותר עליה שם לחם ומברכים עליה 'המוציא', ולכן אפשר לקיים בה את מצוות סעודות שבת.
היתרון שבמנהג זה הוא שאין כאן חשש חמץ, ואפשר לאכול את כל הסעודה במקום אחד. והחיסרון, שיש אומרים שגם מצה כזו אסור לאכול בערב פסח, וכך דעת הגר"א. ועוד, שלנוהגים להחשיב מצה שרויה כחמץ, הרי שגם מצה זו תחשב חמץ. בנוסף לכך, גם בזה יש טורח - לבשל את המצות ולשומרן כשהן רטובות, וכך להגישם.
עצה שלישית - מצה עשירה
לאכול כלחם מצה עשירה, היינו קמח שנילוש במי פירות, כגון: יין, חלב, דבש, מיץ תפוחים וכיוצא בו, שלדעת רוב רובם של הפוסקים אין חשש חימוץ במצה עשירה (פניני הלכה פסח ח, א).
היתרון בזה, שאפשר לאכול את כל הסעודה במקום אחד בלא חשש חמץ. והחיסרון, שיש אומרים שצריך להקפיד לאכול מהמצה העשירה כשיעור נפח של ארבע ביצים, שלולי כן אין מברכים עליה 'המוציא' אלא 'מזונות', וממילא אין מקיימים בה מצוות סעודת שבת. אמנם יש אומרים שאם קובעים עליה סעודה, אף שאין אוכלים ממנה נפח של ארבע ביצים, מברכים 'המוציא'.
ועוד חיסרון: למנהג האשכנזים אין אוכלים מצה עשירה בפסח מפני חששות שונים. והאיסור בזה מתחיל לדעת חלק מהפוסקים כבר מזמן איסור אכילת חמץ. ולדעת הראשל"צ הרב מרדכי אליהו, יש כיום חשש איסור חמץ מהתורה במצה עשירה, ואף לספרדים אסור לאוכלה. וממילא צריך להיזהר שלא יפלו פירורים מהמצה העשירה כפי שנזהרים בחמץ.
שיניים תותבות
להלכה אין צריך להגעיל שיניים תותבות, כשם שאין מגעילים אותם בין בשר לחלב. והטעם, שהמאכלים שנכנסים לפה אינם בחום שהיד סולדת ממנו, ולכן אינם מבליעים את טעמם בשיניים. ולכן בין מי שיש לו שיניים תותבות ובין אלו שיש להם שיניים טבעיות, לאחר שיסיימו את אכילת החמץ יצחצחו שיניים וישטפו את הפה. ומי שחושש שירד לו דם מהחניכיים בעקבות צחצוח השיניים, יאכל פרי או מאכל אחר, וישטוף את הפה, ובזה ינקה את פיו משיירי החמץ.
ויש שנוהגים להחמיר על עצמם ומגעילים את השיניים התותבות במים רותחים לקראת פסח. והנוהגים כן צריכים להגעיל את השיניים לפני השבת, ולהקפיד שלא לאכול תבשילי חמץ חמים בשבת.
סעודה שלישית
המקלים לאכול מצה מבושלת או עשירה, אוכלים בסעודה שלישית מצה מבושלת או עשירה. והמחמירים שלא לאכול מצה מבושלת בערב פסח, ושלא לאכול מצה עשירה בפסח מפני חשש חמץ, אוכלים בסעודה שלישית בשר ודגים וסלטים ומיני פירות (שו"ע תמד, א). וכן מותר לאכול קציצות מבושלות מקמח מצה (קיינדלך). ויש מחמירים שלא לאוכלם, מפני שאין אוכלים שרויה בפסח.
שלא להכין משבת לחג
נכון להכין את כל מה שצריך לליל הסדר מיום שישי: לבשל את התבשילים, להכין את החרוסת, המרור, הזרוע, ואח"כ להקפיאם או להניחם במקרר. ואחר צאת השבת יוציאום מהמקרר, משום שאסור להכין משבת ליום טוב. ואם לא הכינו את התבשילים והקערה לפני השבת, יש להכינם אחר צאת השבת, אלא שאין לעשות כן לכתחילה, כדי שלא לעכב את תחילת הסדר.
וכן אסור לערוך את השולחן בשבת, מפני שאסור להכין משבת ליום טוב, אלא צריך לערכו מיד אחר צאת השבת.
יש להכין לפני השבת מערכת פמוטים כפולה, לשבת וליום טוב, מפני שאסור להדביק את הנרות ביום טוב. ואם לא הכינו, מותר לתקוע את הנרות בפמוטים בלי להדביקם. וכיום יש נרות לשימוש חד פעמי, וניתן להשתמש בהם להדלקה לאחר כניסת חג הפסח.
------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
