ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מידות
כותרת: בעל התניא חלק א'
משנה: י"ב חשון תשע"ו
נמשיך לעסוק בנושאים שיילמדו בחוברת הבאה – מבוא למשנת הראיה ב'. אחד הנושאים יהיה 'שמחה ועצבות'.
מאוד קל לשכנע בני אדם שצריך להיות שמח, מהסיבה הפשוטה שאדם אוהב להיות שמח. משום כך כאשר אנחנו באים לברר את המקורות לחובת (!) השמחה בעבודת השם עלינו לשים שניה את התחושות בצד ולנסות לברר את הדברים בצורה מדוייקת, אחר כך נוכל לשמוח באופן חופשי...
המקור הראשון לחובת השמחה בעבודת השם הוא בספר דברים (פרשת כי תבוא פרק כ"ח פסוק מ"ז). לאחר שהתורה מפרטת את הקללות העלולות לבוא אם לא נשמור מצוות התורה מוסיפה: "תחת אשר לא עבדת את השם אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" וכפי שהבין זאת הרמב"ם:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"
(רמב"ם זמנים הלכות לולב פרק ח' הלכה ט"ו)
השמחה שמדבר עליה כאן הרמב"ם היא שמחה שאינה מטרה אלא היא תוצאה, זאת אומרת זה לא שאני מחליט להיות שמח ואז אני חושב איך אני מגיע לזה, אלא שהרמב"ם דורש פה להיות שמח מעשיית המצוות ומקרבת השם. אם אני מקיים מצוות ללא שמחה אז זה סימן שאיני מעריך את המצוות כראוי או שאיני משיג את גדולת השם כראוי, ולכן אין לי שמחה בקיום מצוותיו ובהתקשרות אליו.
בדילוג גדול אנו עוברים מתקופת הראשונים אל ספר התניא. האדמו"ר הזקן בספר התניא מביא 2 נימוקים למה צריך להיות בשמחה, אחד עקרוני ואחד פרקטי.
הנימוק העקרוני הוא שאם אדם אינו שמח, זה אומר שהטוב האלוקי והאמונה שכל מה שקורה זה מתוך טובו האינסופי של השם יתברך אינם נטועים כראוי בתודעתו, ואם כן הוא בעצם "כופר קטן", זאת אומרת שהוא מאמין שהכל מהשם אבל לא עד הסוף:
להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור השם להיות חפץ בחיי בשרים (היינו חיים שכל מטרתם הנאה גשמית בלבד) ובני ומזוני (ובנים ומזונות, שלישיה זו "בנים חיים ומזונות" היא כלל, וכינוי לכל ענייני העולם הזה) כי על זה ארז"ל בטל רצונך כו', דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה.
וביאור הענין (או במילים אחרות לבאר איך אפשר להגיע למצב כזה שכל ענייני העולם אינם משנים כלום במצב הרוח של האדם) הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקרא (הערה: ה'אין' שממנו התהווה העולם אינו 'אין' במובן של "ריק" או חוסר מציאות, אלא הוא האינסוף האלוקי – שלגבינו, מאחר ואין לנו תפיסה בדברים אינסופיים, נראה 'אין') 'ראשית חכמה' והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא (כי היא אינסופית). (ו)הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם? הרי ה'אין' שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו ... והרי זה ככופר ח"ו ועל כן הרחיקוּ מדת העצבות במאד חכמי האמת.
כוונת הדברים היא שהאדם המאמין, שמאמין שבאמת עצם מציאות העולם מתהווה כל רגע מרצונו של השם יתברך שהוא הטוב ביותר, ברור לו שהכל טוב מאוד. ואם לא ברור לו, סימן שאינו מאמין עד הסוף.
מחר נראה נימוק פרקטי מספר התניא, לצורך בשמחה, ולסיום נראה מאמר זהר מפתיע שצוטט על ידי הרבי מלובביץ' במכתביו.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- שמחה
כותרת: בעל התניא חלק ב'
משנה: י"ג חשון תשע"ו
אתמול ראינו שתי סיבות אמוניות מדוע העובדה שאדם אינו שרוי בשמחה מצביעה על חסרונות רוחניים ואמוניים. היום נראה נימוק נוסף מספר התניא למה חשוב להית שמח. לצורך זה בעל התניא מביא משל, וזה לשונו:
צריך לאודעי (להודיע) כלל גדול, כי כמו שנצחון - לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה, אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר: אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם
(תניא פרק כ"ו)
אדם, לפי זה, צריך להיות שמח, כיוון שהוא בתפקיד תמידי, הוא עבד שעושה עבודת בוראו, ואם יהיה עצוב לא יעשה אותה כראוי!
לאחר קטע זה אדמו"ר הזקן מקדיש כמה קטעים ארוכים להסביר כיצד ניתן להתגבר על כל הדברים שגורמים עצבות, ובכללם גם גורמים "תורניים" כמו עצב על עבירות שעבר וכו' (שווה קריאה...).
המשותף בכל הטעמים שהבאנו עד עתה הוא היותם נימוקים שאינם מתייחסים לשמחה כמצוה בפני עצמה שראוי לשאוף אליה כמטרה, אלא כאמצעי לעבודת השם ראויה או כתוצאה של עבודת השם ראויה.
הסיבה הבאה לשמחה, אותה נביא כעת, מתייחסת לשמחה כדבר חיובי בפני עצמו: במכתב שלהרבי מלובאביץ' הוא כותב:
הוספה בביטחון ושמחה מלמטה מוסיפה בכל זה מלמעלה, וכהוראת הזוהר הקדוש: (תצוה קפד ב) (כאן מצטט הרבי חלק ממאמר זוהר, שנביאו כאן במלואו): תָּא חֲזֵי, עָלְמָא תַּתָּאָה, קַיְּימָא לְקַבְּלָא תָּדִיר, וְהוּא אִקְרֵי אֶבֶן טָבָא. וְעָלְמָא עִלָּאָה לָא יָהִיב לֵיהּ, אֶלָּא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ קַיְּימָא. אִי אִיהוּ קַיְּימָא בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין מִתַּתָּא, כְּדֵין הָכִי נַהֲרִין לֵיהּ מִלְעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ קַיְּימָא בַּעֲצִיבוּ, יַהֲבִין לֵיהּ דִּינָא בְּקָבְלֵיהּ.
כְּגַוְונָא דָּא, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה. חֶדְוָה דְּבַּר נָשׁ, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ חֶדְוָה אַחֲרָא עִלָּאָה.
(תרגום: בא וראה, העולם התחתון, עומד למולו תמיד, והוא נקרא אבן טובה. והעולם העליון לא נותן לו, אלא כמו שהוא עומד, אם הוא עומד בהארת פנים מלמטה, כמו כך מאירים לו מלמעלה. ואם הוא עוד בעצבות נותנים לו דינים למולו, כמו זה (כתוב) עבדו את השם בשמחה, שמחה שהאדם שמח מושכת אליו שמחה אחרת עליונה)
הזוהר מחדש לנו כי השמחה היא מצב חיובי שמעורר שמחה למעלה וממילא הורדת שפע. כגודל החידוש של נקודה זו כן גודל פשטותה. כפי שאב אוהב שבנו שמח וכאשר הוא שמח גם האב שמח, כך הקדוש ברוך הוא, מעבר לכל הדרישות שלו מאתנו, וליתר דיוק מאחורי כל אותם דרישות, עומדת האהבה שלו אלינו והרצון שלו שפשוט יהיה לנו טוב ונהיה שמחים, וכאשר אנו שמחים הוא שמח ושמחה מולידה עוד אהבה ונתינה.
(כמובן, השמחה שאנו מדברים עליה היא שמחה של אמונה ושל קשר עם הקב"ה, והיא מעמידה את האדם במצב נכון ומזומן יותר לקיום המצוות).
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- שמחה
כותרת: ליקורי המוהר"ן חלק א'
משנה: י"ד חשון תשע"ו
אחד האישים הבולטים בין גדולי ישראל שעסק בשמחה היה ר' נחמן מברסלב. בתורותיו הוא חוזר על יסוד זה פעמים רבות ועל חשיבותו בעבודת ה'. נלמד חלק מתורה רפ"ב מליקוטי מוהר"ן העוסקת בחשיבות השמחה.
את דבריו פותח ר' נחמן בצורך לדון לכף זכות. כאשר מתבוננים על אדם ומוצאים בו נקודות טובות, נקודות אלה מקבלות יותר משמעות, ודבר זה משפיע על האדם. בכך יש אפשרות להעלות ולרומם אדם רשע – על ידי מציאת נקודה טובה הקיימת בו. מחר נלמד איך עצה זו יכולה להשפיע גם על המבט שלנו על עצמנו.
דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת,
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע.
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא. בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.
וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ",
הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת
וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
אַף עַל פִּי כֵן צָרִיך אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע.
וְזֶהוּ 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע',
שֶׁצָּרִיך אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע,
כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן,
כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו,
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת,
עַל יְדֵי זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל יְדֵי זֶה,
וְזֶהוּ 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע',
עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע,
עַל יְדֵי זֶה 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ',
הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ
וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן,
כִּי עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת,
עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת,
וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל, וְהָבֵן.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- שמחה
כותרת: ליקורי המוהר"ן חלק ב'
משנה: ט"ו חשון תשע"ו
אתמול למדנו שכאשר דנים אדם לכף זכות ומוצאים נקודות טובות באדם אחר, אנו מחזקים את הנקודה הטובה שבו ובכך מרוממים את האדם. היום נלמד שהאדם יכול לדון לכף זכות גם את עצמו – לחפש בתוכו נקודות טובות ולאתר נקודות של התרוממות גם במצוות שנעשו בצורה חסרה.
מציאת הנקודות הטובות בעצמו מובילה את האדם לשמחה, ובנוסף, כפי שלמדנו אתמול, היא גם באמת מרוממת את האדם ומחזקת את כוח הטוב הקיים בו.
וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ,
כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד,
וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים],
וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים,
וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם,
אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה,
רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב,
כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב.
וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב,
הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם,
הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת
הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה,
עִם כָּל זֶה אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב,
כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיך שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה,
כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב
כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל.
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב,
עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה,
בִּבְחִינוֹת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", כַּנַּ"ל,
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת אֲפִילּוּ אֶת הָרְשָׁעִים וְלִמְצא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת,
וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת,
בִּבְחִינַת וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ', כַּנַּ"ל,
כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ,
שֶׁצָּרִיך לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן,
כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם,
רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ,
דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב.
וּכְמוֹ כֵן צָרִיך לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,
וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם כֵּן מְערָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה,
עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה,
וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- שמחה
כותרת: ליקורי המוהר"ן חלק ג'
משנה: ט"ז חשון תשע"ו
אתמול למדנו שעל האדם לאתר בתוכו נקודות טובות. בכך הוא מביא את עצמו לידי שמחה. היום נראה שמציאת הנקודות הטובות מובילה ל'עשית ניגונים' – בפשטות הכוונה היא ליכולת להודות לה' ולעבדו בשמחה.
ניתן להסביר ברובד עמוק יותר – הניגון מסמל הרמוניה של כוחות שונים המתאחדים יחד ליצירה אחת. בשונה מאדם עצוב, שכוחותיו מדוכאים, האדם השמח מלא כוחות ואנרגיות. האדם שמצליח לדון את עצמו לכף זכות ולשמוח, מצליח להחיות את כוחותיו ולהתמלא בעוצמות, שיחדיו יוצרים מנגינה והרמוניה של כוחות האדם השונים שמכוונים כולם לעבודת ה'.
וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר,
בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר,
שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ, עַיֵּן שָׁם.
[וְהַכְּלָל: כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאד מְאד כַּיָּדוּעַ,
וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע,
שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹך הָרָע,
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב].
וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ,
וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת,
וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹך הָרָע וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּ', כַּנַּ"ל,
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּנַּ"ל,
וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'.
מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת
אֲזַי עַל פִּי רב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל,
מֵחֲמַת גּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו
עַל יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גּדֶל עצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך,
אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל פִּי הָעֵצָה הַנַּ"ל,
דְּהַיְנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ. לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאד
וְהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אַף עַל פִּי כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל,
וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה,
כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם, לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן,
וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ,
עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה',
וְזֶה בְּחִינַת: אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי דַּיְקָא,
הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי,
שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת 'עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע', כַּנַּ"ל,
עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה', כַּנַּ"ל.
אֲזַמְּרָה דַּיְקָא, הַיְנוּ זְמִירוֹת וְנִגּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי שֶׁמְּלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל.
[וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאד לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת,
כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וּלְבַל יאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם,
כִּי רב בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
עִקַּר רִחוּקָם הוּא מֵחֲמַת מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת
מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים בְּדַעְתָּם מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים בְּעַצְמָם גּדֶל קִלְקוּלָם שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם
כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו,
וּמֵחֲמַת זֶה הֵם נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, וְרֻבָּן מְיָאֲשִׁים עַצְמָן לְגַמְרֵי
וְעַל יְדֵי זֶה אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה כְּלָל
וְאֵינָם עוֹשִׂים אֲפִילּוּ מַה שֶּׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עֲדַיִן,
עַל כֵּן צָרִיך הָאָדָם לְהַשְׂכִּיל מְאד עַל דָּבָר זֶה,
כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁבְּדַעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה בֶּאֱמֶת,
עִם כָּל זֶה, הַנְּפִילָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ, וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו עַל יְדֵי זֶה
הַכּל הוּא רַק מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר (יצר הרע),
שֶׁמַּחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ כְּדֵי לְהַפִּילוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם.
עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאד, לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת,
לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ בְּעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט טוֹב וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְכוּ', כַּנַּ"ל,
וְעַל יְדֵי זֶה יְחַיֶּה וִישַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וִיצַפֶּה לִישׁוּעָה עֲדַיִן,
וְיוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה', בִּבְחִינַת 'אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי', כַּנַּ"ל,
וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב בֶּאֱמֶת אֶל ה' כַּנַּ"ל]
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- לימוד אמונה
כותרת: אמונה חלק א'
משנה: י"ז חשון תשע"ו
עם ישראל ותורתו הם בני יותר מ3000 שנה. בתורת ישראל ישנה התייחסות רבה לעניינים מעשיים קרי מצוות, אולם ישנה גם התייחסות לענייני אמונה, מחשבה ומידות. אצל חז"ל, מצאנו בגמרא שהיא משלבת הלכה ואגדה (חשוב להדגיש ששילוב זה אינו עירוב תכנים אלא קשר והשפעה של לימוד אחד על רעהו. אדם לא חי בהפרדה גמורה בין מה שהוא חושב למה שהוא מרגיש ולמה שהוא עושה. כמו כן בתורה, שהיא תורת חיים במובן שהיא נוגעת בכל חלקי הנפש והגוף העולם והחיים, הדברים משולבים יחדיו).
הראשון שראה צורך לאגד את החלק ההשקפתי של אמונת ישראל כיחידה בפני עצמה ולסדרו כשיטה הוא רס"ג. רס"ג , מאחרוני גאוני בבל, התמודד כמנהיג בתקופתו עם כל מיני רוחות של פילוסופיה ושל קָרָאוּת (מיסודו של "ענן" (מי שביסס את התנועה הקראית), שהשפעתה הייתה גדולה באותה תקופה במצרים - ארץ הולדתו של רס"ג) והוא ראה לנכון לכתוב לצורך השעה ספר המסדר את השקפות היהדות בנושאים שבין אמונה ופילוסופיה ועוד, בטוענו שהשכל והמסורת בהכרח משתלבים זה עם זה. לצורך זה הוא כתב את הספר "הנבחר באמונות ובדעות" או בשמו היותר מוכר "אמונות ודעות" שחלקו המרכזי נלמד בעבר במסגרת תכנית הלימוד היומי באמונה. ניתן היה לומר כי המגמה של רס"ג היא אך ורק להתמודד עם הרוחות מבחוץ, אולם הוא עצמו מעיד בהקדמה לספרו שמטרת הלימוד היא כפולה, וזה לשונו:
דע, יחנך השם, אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים, האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי השם בידיעה. והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו.
אנו רואים בנימוקו הראשון שידיעת האמת היא מטרה בפני עצמה וללא קשר דווקאי לצורך פולמוסי זה או אחר, שהוא הנימוק השני.
לגבי טיב של חשיבותה של ידיעת האמת, ניתן להבין באופן פשוט כי מן הדעות הנכונות ייגזרו מעשים נכונים. זוהי הבנה המשאירה את המעשה האמיתי ואולי גם את גמולו הטוב במרכז.
בינתיים נסתפק בהבנה זו, וכאשר נעסוק בגישתו של הרמב"ם נראה הבנה נוספת בחשיבות ידיעת האמת.
יש ספר יסוד נוסף שנכתב בימי הביניים שעוסק באופן רשמי באמונות ודעות, ונשאר פופולרי מאוד עד היום, אולי יותר מכל הספרים שנכתבו באותה תקופה (כנראה בשל הסיבה שהוא מאמץ גישה שאינה פילוסופית קלאסית ובזה הוא מתאים יותר לחשיבה המודרנית ואולי אף הפוסטמודרנית). ספר זה הוא ספר הכוזרי, או בשמו המקורי: ""ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה" (נכתב בערבית ותורגם). גם ספר זה נכתב כספר פולמוסי כפי שעולה משמו ומפתיחתו:
"שאול שאלו אותי על מה שיש אתי מן הטענות והתשובות על החולקים עלינו מן הפילוסופים ואנשי התורות, ועל המינים החולקים על המון ישראל"
אף בספר הכוזרי אנו רואים את חשיבות לימוד האמונה: למרות שהוא נכתב כמענה לשאלות שהתעוררו בדור, הפולמוס עם המתנגדים ליהדות הוא זניח בספר, ועיקר הספר עוסק ביסודות אמונת ישראל.
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- לימוד אמונה
כותרת: אמונה חלק ב'
משנה: י"ח חשון תשע"ו
אתמול ראינו כי לימוד האמונה בדורות קדמונים (עד סוף תקופת הגאונים) נלמד בדרך כלל כחלק משאר ענייני היהדות או כצורך השעה - על מנת להגן על היהדות מפני התקפות מבחוץ.
כפי שראינו, למרות שניתן היה לחשוב שהמערכת של לימוד האמונה תפקידה הוא מגננה וויכוח עם דרכים רעות המתנגדות ליהדות, לימוד האמונה הוא הרבה מעבר לכך. נקודה זו בולטת בגישתו של הרמב"ם. לפי הרמב"ם הידיעות האמיתיות הן המטרה, ולא אמצעי בלבד על מנת לחיות בצורה נכונה, או להגיע לחיי העולם הבא.
וכפי שהוא מביא בהקדמתו לפירוש המשניות:
כאשר מצאו [הקדמונים הנ"ל] שתכלית כל אלו העניינים הוא למציאות האדם, הוצרכו לחקור כמו כן, למה נמצא האדם? ומה היתה כוונת יצירתו? וכאשר האריכו לחקור בענין זה, מצאו לאדם פעלים רבים מאד. שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות, יש להן פועל אחד בלבד, או שני פעלים. כמו שאנו רואין הדקלים, שאין להם פועל, אלא להוציא התמרים. וכן שאר האילנות. וכן החיות, נמצא מהם מי שיארוג בלבד, כמו העכביש; ומי שיבנה, כמו השממית (והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום); ומי שיטרוף, כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה. וחקרו על כל פעולותיו, פּוֹעַל פּוֹעַל, לדעת תכלית בריאתו מאלה הַפֵּעָלִים. ומצאו, כי תכליתו פּוֹעַל אחד בלבד, ובשבילו נברא; ושאר פעליו הם לקיים עמידתו, כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא. והפועל הזה הוא, לצייר בנפשו הסודות המושכלות, ולדעת האמיתות על פי מה שהם עליו. שהדעת נותן ששווא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה, או לבנות קיר, כי כל אלה מקרים מתחדשים עליו, לא יוסיפו על כוחו הפנימית; ועוד, שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים. והחכמה היא אשר תוסיף על כוחו הפנימית ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי היה האדם בכוח, וחזר אדם בפועל. והאדם קודם שישכיל ויידע – הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון. רוצה לומר בהגיון, שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות, לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלווה לעניין ההוא מהאלהיים; ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם, עד שיגיע לדעת האלהי. והדיבור בזה העניין עד כלותו יארך מאד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
