"אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר!"

"לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום" (יומא כב ע"ב).

"נראים הדברים שר' יונתן בא להעמידנו כאן על ענין זה של איסור הספירה, לקרב אל השכל את הדבר שנראה מתמיה לכאורה, שפעולה טכנית של ספירה יש בה בכדי להשליט נגף ח"ו בישראל. מה הסכנה בספירה תמימה, שאינה באה לחדש כלום, ואינה אלא מגלה מספר הקיים ועומד, גם אם אין נוקבים אותו במפורש? והוא מלמדנו בדבריו הקצרים והסתומים, שאכן המספר והספירה הנם דבר שאין לזלזל בו כלל. אם תמצי לומר, הרי מסביב לשאלה זו נטוש המאבק בין ישראל לעמים - כבשה אחת בין שבעים זאבים!

דוגמת האב הראשון - "אברהם העברי", שהוא מעבר מזה, והעולם כולו מעבר מזה. כן הבנים - "לא מרובכם כל העמים וכו' כי אתם המעט מכל העמים". "כי" בלשון "דהא" (רש"י שם), בגלל זה אתם המעט!

ובכל מקרה של התנגשות בין ישראל לאומות העולם שמים הללו האחרונים את הדגש על המספר. עם קטון מול עולם גדול, מדינה קטנטונת ודלה מול ארצות עתירות נכסים, משופעות בעושר, מבורכות במשמני ארץ וטל שמים... "מי יקום יעקב כי קטן הוא".

לעומת זאת היהדות עמלה תמיד להעלות כמשקל שכנגד את התוכן הפנימי, את המהות הרוחנית את הכוח העצור בפנימיות העם הזה, אשר איננו נמדד במספר ובמנין, אשר איננו בגדר מנין ומספר. היהדות מעמידה את דוד מול גלית! הרועה בקלע האבן מול הענק אשר "גבהו שש אמות וזרת, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, וחץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל"... אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה. סוד עמידתנו בזה שאנו מלמדים שלא הכמות היא הקובעת, שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי". "אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וד' אתנו" עונים יהושע וכלב על טענת המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" והמרגלים לא שיקרו! הם רק טעו. הם העריכו את הכל לפי ראות העין - "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם... ". יהדות מלמדת להעמיד את האיכות מול הכמות; מול החרב והחנית והכידון את שם השם צבאות; מול ים הטומאה, את פך השמן חתום בחותמתו של כהן גדול; מול הגבור לוכד עיר את הגבור האמיתי - המושל ביצרו...

כן היה מאז וכן יהיה. גם היום לא נתמודד עם הגויים בריבוי אוכלוסין, בחיל מול חיל, בשריון מול שריון, במטוס מול מטוס ובצוללת מול צוללת. המאבק שלנו נטוש על קביעת האמת, אשר נתאמתה פעמים אין ספור בתולדות ימינו, שלא המידה קובעת ולא המספר - כי על כן המספר הנהו האויב מספר אחד שלנו!

"והיה מספר בני ישראל", ודאי שגם לנו יש מספר. באשר אין מספר אשר לא יהיה לו מספר. גם כוכבי השמים מספר להם "המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא". אולם ראיית המספר בתור ערך מכריע זה יתכן רק כשח"ו "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום"; כשאנו שוכחים את מהותנו, כשהננו מתפתים לתפיסת השקר של הגויים, אשר יראו לעינים, ולמדה ולמספר. אולם, "כשישראל עושין רצונו של מקום", כשאנו מכירים את מהותנו, כשאנו מגלים את עצמיותנו, כשאנו מפתחים את המיוחד שבנו, כי אז - אין מספר, "אשר לא ימד ולא יספר", כי האיכות לא תמדד במדה ובמספר, כי ה"בכוח" הישראלי אין לו גבול ואין לו תכלית..." ואין מספר בני ישראל וכו' אשר לא ימד ולא יספר". מדה אשר לא תמדד, מספר אשר לא יספר!

אלה הדברים אשר אנו למדים מר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן! מה מבהיקים הם לפי זה דברי המדרש "כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו", כלומר שלא לשום צורך אחר, הנהו לצורך המנין עצמו, מבחינת החשבתו. מבחינת הראיה בו ערך מכריע, וזהו המסוכן ביותר בשבילנו, וכאן הנגף ח"ו (עמוד הימיני סימן יג, פתיחה).