ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאָמְנָם מַה שֶּׁהֵבִיא רְאָיָה מֵאָמְרוֹ 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', וְאָמְרְךָ שֶׁקְּצָת אֲנָשִׁים נִכְנַס לָהֶם סָפֵק בַּעֲבוּרוֹ, וּקְצָתָם הִרְחִיקוּ הַסָּפֵק בְּאָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ', וְלוּלֵא אָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', הָיָה אֶצְלָם רְאָיָה - כָּאן רָאוּי לְךָ שֶׁתִּתֵּן לִבְּךָ וְתָבִין מַה שֶּׁאֹמַר: דַּע, שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּגְזֹר דָּבָר מִדְּבָרִים סְמוּכִים* וְיָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ, אֲבָל רָאוּי שֶׁיְּעַיֵּן בְּמַה שֶּׁלְּפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, עַד שֶׁיִּשְׁלַם הָעִנְיָן וְיֵדַע כַּוָּנַת אוֹמְרוֹ, וְאָז יָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ. וְאִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מִדְּבָרִים נִפְסָקִים מֵאֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם - הָיָה אֶפְשָׁר לָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמַע לְשׁוּם נָבִיא, וְהוּא אָמְרוֹ: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא" (דברים יג, ד). וְכֵן הָיָה אוֹמֵר שֶׁה' צִוָּנוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ: "וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְהַדּוֹמֶה לָזֶה הַרְבֵּה מְאֹד בַּסְּפָרִים. וְזֶה מְבֹאַר הַהֶפְסֵד, כִּי אֵין לְהָבִיא רְאָיָה מִכָּתוּב עַד שֶׁתִּוָּדַע כַּוָּנָתוֹ מֵאֲשֶׁר לְפָנָיו וּמֵאֲשֶׁר לְאַחֲרָיו, וְתוּבַן כַּוָּנָתוֹ.
ביאור הפסוק "נביא מקרבך מאחיך"
וְזֶה הַפָּסוּק, אֲשֶׁר הוּא 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', רָאוּי לְעַיֵּן מַה שֶּׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו מִן הַדָּבֵק בּוֹ, וְיוּבַן, וְאָז לֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם סָפֵק. וְזֶה, שֶׁהוּא הִזְהִירָנוּ בִּתְחִלַּת זֹאת הַפָּרָשָׁה מֵהִתְעַסֵּק בְּנַחַשׁ וּבְקֶסֶם וּבְמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים וּבְכִשּׁוּף וּבְהַשְׁבָּעוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, וְאֵלּוּ הָעִנְיָנִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם יֵדְעוּ בָּהֶם מַה שֶּׁיִּתְחַדֵּשׁ, וִיזַמְּנוּ* עַצְמָם אֵלָיו. וְכַאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ ה' יִתְעַלֶּה מֵהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אָמַר לָנוּ, שֶׁכֹּל הָאֻמּוֹת חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם יֵדְעוּ הָעֲתִידוֹת מִזֶּה הַדֶּרֶךְ, וְאַתָּה לֹא מִדֶּרֶךְ זֶה תֵּדַע הֶעָתִיד, אֲבָל תֵּדָעֵהוּ מִנָּבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם, יַגִּיד לָכֶם הָעֲתִידוֹת וְיִצְדַק, וְלֹא יְכַזֵּב* דְּבָרוֹ. הִנֵּה תַּגִּיעַ אֶל הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה* מִבִּלְתִּי נַחַשׁ וָקֶסֶם וּמִשְׁפְּטֵי כּוֹכָבִים וְזוּלָתָם. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר קַלּוּת הָעִנְיָן, וְאָמַר: כֹּל נָבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם וְיַגִּיד לָכֶם הֶעָתִיד - אָמְנָם מִקִּרְבְּכֶם יִהְיֶה, עַד שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְשׁוֹטֵט מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ וְלָלֶכֶת דֶּרֶךְ רְחוֹקָה אַחֲרָיו, וְזֶהוּ עִנְיַן אָמְרוֹ: 'מִקִּרְבְּךָ'. וְאַחַר כֵּן הוֹדִיעָנוּ עִנְיָן אַחֵר, וְאָמַר שֶׁעִם הֱיוֹתוֹ קָרוֹב לָכֶם וּבְקִרְבְּכֶם - יִהְיֶה מִכֶּם גַּם כֵּן, כְּלוֹמַר מִיִּשְׂרָאֵל, עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. וְלָזֶה חִזֵּק הָעִנְיָן וְאָמַר: 'כָּמוֹנִי', כִּי אַחֲרֵי שֶׁאָמַר 'מֵאַחֶיךָ' הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיִהְיֶה מֵעֵשָׂו וּמִיִּשְׁמָעֵאל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִבְנֵי עֵשָׂו: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד), עַל כֵּן חִזֵּק הַדָּבָר הַהוּא בְּאָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי', כְּלוֹמַר: מִבְּנֵי יַעֲקֹב. וְאֵין עִנְיַן אָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי' - כַּיּוֹצֵא בִּי בְּגֹדֶל עֵרֶךְ מַעֲלַת הַנְּבוּאָה, שֶׁהוּא כְּבָר אָמַר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י). וְהִנֵּה בַּפָּרָשָׁה עַצְמָהּ זָכָר מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל כֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ, אָמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וְגוֹ' וְחֹבֵר חָבֶר וְגוֹ' תָּמִים תִּהְיֶה וְגוֹ' וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ וְגוֹ' נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" וְגוֹ' (שם יח, י-יד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר וְהִתְאַמֵּת שֶׁזֶּה הַנָּבִיא הַיָּעוּד בּוֹ* אֵינוֹ נָבִיא שֶׁיָּבִיא דָּת, וְלֹא שֶׁיִּתֵּן תּוֹרָה, וְאָמְנָם יִהְיֶה אִישׁ שֶׁיָּסִיר מֵעָלֵינוּ צֹרֶךְ הַקֶּסֶם וּמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים, וְנִשְׁאֲלֵהוּ בְּכֹל מַה שֶּׁיִּקְרֶה לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הָאֻמּוֹת הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שָׁאוּל שֶׁשָּׁאַל שְׁמוּאֵל עַל אֲבֵדָה שֶׁאָבְדָה לוֹ.
___________________________________
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
23 - איגרת תימן חלק י"ג
24 - איגרת תימן חלק י"ד
25 - איגרת תימן חלק ט"ו
טען עוד
ביאורים
הטענה השלישית היא שמוחמד מוזכר בפסוק "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה'אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" [דברים יח, טו]. הרמב"ם אומר שהבנה כזו היא הוצאת הדברים מהקשרם, ולכן אין להעלות על הדעת שזו כוונת הפסוק. הֶקְשֵר הפסוקים הוא הנותן את המשמעות הנכונה להבנת הכתוב, ולקיחת משפט אחד כעומד בפני עצמו עלולה לגרום עיוותים בהבנה. הפסוקים שם עוסקים בידיעת העתיד באמצעות כוחות של טומאה, כמו דורש אל המתים, מעלה באוב, ידעוני וכו'. על כך אומרת התורה שם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה'אֱלֹהֶיךָ" – רק מאת ה' נשמע את העתיד לבוא, באמצעות הנביא שמינה.
פעמים רבות חז"ל לוקחים מילה, או חצי פסוק, ומהם לומדים בדרשה הלכה חשובה שאינה נלמדת מפשט הפסוק, וגם לא מהקשרו. לדוגמה: מן הפסוק "לא תאכלו על הדם" לומדים חז"ל על איסור אכילה לפני התפילה. פשט הפסוק אינו מדבר על כך, אלא על אכילת דם – לא תאכלו עם הדם. אם נכונים דברי הרמב"ם, מה ההבדל בין דברי חז"ל לדברי המוסלמים? מדוע לחז"ל מותר לשנות מפשט הפסוק, ולדרוש כך הלכות?
חכמים שלמדו את התורה כולה, מתוך יראת שמים ורצון לכוון לאמיתה של תורה, השכילו להבין את עומק דברי התורה הגנוזים באותיות התורה. דווקא ההקשר הכללי ביותר, וידיעת כל התורה, הם שהעניקו לחז"ל את היכולת לכוון לרצון ה' האמִתי – תורה שבעל פה. עומק הרעיון שהתורה מלמדת אותנו הוא שעמד לנגד עיני חז"ל כאשר דרשו חסרות ויתרות במילים ובאותיות התורה, וכאשר דרשו פסוקים על פי עומק הפשט. ואילו המוסלמים – כל רצונם הוא להצדיק את עצמם ואת דרכם בלבד, ולשם כך מוכנים לאנוס את התורה כדי למצוא את מבוקשם בה.
מסיים הרמב"ם בפירוש הפסוק "מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי": התורה באה להדגיש שאין לנו לרעות בשדות זרים כדי למצוא מענה למה שיתרחש בעתיד, כי בעם ישראל נמצא הפתרון הטוב ביותר והאמִתי ביותר – הנבואה. עולה מתוך דברי הרמב"ם שלנבואה יש תפקיד מרכזי בחיי עם ישראל האידאליים לא רק במתן מענה על שאלות הרות גורל, כגון אם לצאת למלחמה או לא, אלא גם כדי לענות על שאלות זוטות כמו ששאל שאול את שמואל על האתונות שאבדו לו –"ונשאלהו בכל מה שיקרה לנו".
קשה לנו להבין: מדוע יש לִפנות לנביא על דבר פעוט כאבדת אתונות, מדוע להטריח את הנביא ולהטריד אותו בשאלות כאלה? הדבר נראה לנו כזלזול.
אך ברמב"ם מבואר שאין האמת כך, אלא ראוי שנשכיל להבין עד כמה כל פרט קטן בחיי עם ישראל הוא מהותי, מפני שהוא מאת ה' בהשגחה פרטית. אתונות שאבדו הן מסר מהקב"ה, ולכן ראוי לגשת לנביא ולשאול אותו על כך.
ובזה נסתתמו ארבע טענות הפושע, שעליהן השיב הרמב"ם. (על הטענה הרביעית השיב הרמב"ם בתוך תשובתו לטענה השנייה).
הרחבות
תפקיד הנבואה
עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. הרמב"ם מציין את ידיעת העתידות כחלק מיכולות הנביא, וכדרך לבדוק אותו שהוא אכן נביא אמת. אך האם מעלת הנבואה מסתכמת בידיעת העתיד בלבד?
חז"ל פותחים לנו צוהר להבנת הדברים ואומרים: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים" [מגילה יד]. הגמרא אומרת שם שרק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, אך רוב רובן של הנבואות לא נכתבו, אלא היו ייחודיות לשעתן. אך לכאורה קשה לומר שהיה צורך בכל כך הרבה נביאים רק לצורך של ידיעת העתידות או להעברת מסרים מריבונו-של-עולם.
ניתן לומר שיש מובן עמוק יותר לנבואה שאליו יש לחתור ולשאוף, והוא מציאות נבואית, מצב נבואי שבו האדם, העם וכל בשר – כולם יהיו בקשר ישיר עם הקב"ה. וזהו שאמר שמואל לשאול: "אחר כן תבוא גבעת האלוהים... ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נבאים... והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר " [שמואל א' ט ה-ו].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
