ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- אייר
- שבת ומועדים
- ל"ג בעומר
- שיעורים נוספים
ולא בלבד את הנסתר בתורה גילה, אלא אף את הנסתר שבחיים. לא בלבד הנסתר שבבתי־כנסיות ובתי־מדרשות, אלא גם הנסתר שבעולם. הוסרו — לטובה ולא לרעה — המחיצות. חדרה התורה לתוך מעמקי העולם ומצאה גם שם את שיר־השירים של קודש־הקדשים. הדור נאה זיו העולם בתוך תוכו ובנקודת פנימיותו, אלא שחיצוניותו מנוולתו. ורבי שמעון בן יוחאי מצא אה המפתח אל הפנים, התוך. התורה, תורת האמת, החורגת ממסגרותיה ומבטלת את הגדרים והמחיצות, "הגלים" וה"מצבות", החוצצים בפניה. היא מסירה גם אותו צעיף התבל ומגלה את כוחו של אל־עולם החודר וחורז בתוך־תוכה של ארץ ומלואה.
והשלים רבי שמעון בן יוחאי את עבודתו ביום ל"ג בעומר. אותו היום, שבו השלים את ימי חייו. ואותו יום ספירתו היא — "הוד שבהוד"...
שני מובנים להוד
ספירת ל"ג בעובר היא "הוד שבהוד", ויש בדבר גם משום "עומק רום" וגם משום "עומק תחת". יותר נכון: לא "גם וגם", אלא הא בהא תליא. נעוץ תחלתן בסופן. ב"סוף מעשה" מתגלית ה"מחשבה תחלה".
שני מובנים ל"הוד": הודאה (במובן "הודאת בעל דין"), וזוהר־אור (במובן "הוד והדר"). הראשון מורה על המדרגה התחתונה שבקדושה, שמעבר לגבולה מתחלת הטומאה לשלוט, והשני — על מדרגתה העליונה.
מה זו "הודאה"? אין אדם מודה בדבר שעיניו רואות. אין אדם מודה שהשלחן הוא שלחן ושהאבן היא אבן, אם הוא רואה את הדבר בעיניו. אבל מודה הוא בכך, אם אין הדבר נראה לעיניו, אלא שהוא מכיר בשכלו או מרגיש בלבו שכך הוא.
אילו זכינו לבוא לאותה המדרגה של "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ושל "אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו", לא היינו זקוקים להודות על כך, הרואה אינו מודה. אבל עכשיו ש"אתותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה", עכשיו שהעולם הוא כל כך מגושם ומוקף עננים גסים וכבדים עד שיש ובני האדם מהינים גם לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", עכשיו ששוררים בעולם ערפלי־חושך של העלם אחר העלם והסתר אחר הסתר, ואין אנו מגיעים למדרגה של ראייה ברורה בכחה הפנימי של הבריאה, בכח האלקי החודר והחורז לתוך־תוכו של העולם, הנה לכל הפחות אנו צריכים להודות על כך. בחינת "הודו לד' קראו בשמו" ו"מודים אנחנו לך..." והודאה זו, אף על פי שראייה אין בה, הכרה והבנה יש בה. הכרה במי שאמר והיה העולם, והבנה שכבודו מלא עולם.
המודה שצריך להודות
אבל יש ובן־האדם, קצר־ימים ושבע־רוגז, חסר לו גם המעוף של ההכרה וההבנה. לא רק שעיניו טרוטות, אלא גם שלבו סתום. שמא תאמר אבד סברו ובטל סכויו של זה? לא כי, לכך יש הודאה להודאה. "הוד שבהוד". הרי הוא מודה שצריך להודות. אם אינו מכיר, הרי הוא מרגיש. מרגיש בהדגשה ברורה שכך הוא. אלא שאין בידו להסביר אה הדבר באותיות השכל. מרגיש במעמקי נשמתו. והבין בשכלו לא יוכל. אינו מכיר ואינו מבין, אבל מודה הוא שצריך להכיר ושצריך להבין. ו"הוד שבהוד" זה כבר הוא הגבול האחרון של הקדושה. ההוא "דלא כרע במודים נעשה שדרתו נחש". מי שאינו מגיע גם להודאה דהודאה, סופו שיתהפך לגלגולו של הנחש הקדמוני, סמל הטומאה והזוהמא.
אור הגנוז
ואם ב"הוד", במובן הודאה, הרי "הוד שבהוד למטה מ"הוד", הנה ב"הוד", במובן אור וזוהר, "הוד שבהוד" הוא למעלה מ"הוד". והדין נותן: ההודאה, שכל עצמה היא המדרגה התחתונה שבקדושה, הרי ההודאה להודאה עומדת למטה ממנה; האור, שהוא הופעה עליונה, בחינת "ונהורא עמה שרא", הרי ה"הוד שבהוד" הוא ההתגלות היותר עליונה, פנימיותו ותוך־תוכו של האור, בחינת "האור הגנוז". "אור של ששת ימי בראשית היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו, ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? בתורה.
יש בכחה של התורה לגלות לא רק את האור המלובש בתוך העולם ונותן בו כח ועוז. כח ההויה ועוז הקיום, אלא גם להמשיך את מקור האור. את ה"הוד שבהוד". זה שאי אפשר היה לעולם להשתמש בו, מפני שאילו כן היתה חמריותו של העולם בטלה במציאות, והעולם לא היה יכול להתקיים באותה צורה מציאותית שהיא נמצאת בו.
'הוד שבהוד' עילאה מתגלה ב'הוד שבהוד' תתאה
ו"נעוץ תחילתן בסופן". הגילוי היותר גדול אי אפשר לו להגיע לידי תכלית־גילוי, אלא במקום היותר נמוך, כאותה האבן הנופלת מראש חומה גבוהה, שהיא נחה במקום רחוק יותר ועמוק יותר מהאבן הנופלת מתחתיתה של החומה. "יתרון האור" אף הוא אינו אלא "מתוך החושך" דוקא. "שרגא בטיהרא מאי אהני". ולפיכך "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". תחתונים, כמובן, לא במקום. שהרי "הוא מקומו של עולם. ואין העולם מקומו", אלא במדרגה. ה"דירה" של הקדוש ברוך הוא, מקום־גילויו והופעת־הודו, היא דוקא ב"תחתונים". ודוקא כשה"תחתונים" אינם מתבטלים ממציאותם מפני גילוי ריבוי האור. שהרי אז שוב אין הם "תחתונים" כלל, אלא כשצורתו של ה"תחתון" עומדת בעינה החמרי, ושם גופא "יושפע שפע רב" של זוהר־קדושה — זוהי המטרה. זוהי התכלית.
ולפיכך אין "הוד שבהוד" עילאה, פנימיות האור, שורה ומתגלה אלא ב"הוד שבהוד" תתאה דוקא. בהודאה דהודאה. "ויתרון ארץ בכל הוא". יתרון־מעלה יש בארץ שאין בשמים, ויתרון־מעלה באנשים פשוטים ההולכים בדרך תום מתוך אמונה פשוטה והרגשה חזקה, למרות כל הלבטים והמכשולים והעיכובים והמעצורים שהם פוגשים על דרכם מתוך שחסר להם כח הראייה הברורה, יתרון־מעלה שאינו בבני־העלייה, "הנהנים מזיו השכינה" ועובדים את בוראם מתוך ראייה והסתכלות. מהצד האחד אין הנקודה הפנימית של "הוד שבהוד" יכולה לבוא לידי השגה וראייה אמיתית, אלא דוקא לידי הודאה והודאה דהודאה, ומהצד השני חוסר היגיעה והמלחמה נפשית עם כחות־הרע שאצל אלה "הרואים עולמם בחייהם" ומתענגים בבחינת "אהבה בתענוגים" להשם. דוקא חוסר זה מכהה במידה ידועה את אורם.
ובל"ג בעומר, לאחר שמראשית ימי הספירה התחילו לתקן את המדות של הנפש: חסד וגבורה וכו', ומגיעים ביום זה לתקונה של מדת "הוד שבהוד", אזי מתגלה המדרגה היותר עליונה של יפעת אור עליון.
ור' שמעון בן יוחאי אשר בספר הזוהר גילה את מסתרי־צפונותיה של התורה, וחשף את האור הגנוז בה, הוא הגיע למרום פסגת עבודתו. לתכלית שלימות מטרת חייו בעולם. באותו יום שהשלים את חק־חייו ונכנס ל"קודש הקדשים" (המילים האחרונות של רשב"י, לפי ה"אידרא", היו: "וההוא חסד עייל לקדש־הקדשים..."), ביום ל"ג בעומר, בספירת "הוד שבהוד".
לתורה ולמועדים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
