השאלה הנכונה | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
עשרה בטבת
יום הקדיש הכללי

קטגוריה משנית

4572

12 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הגישה הכללית ביחס לאסונות
לאדם בודד, פרטי, יש יכולת לראות רק לטווח קצר מאוד, ולהבין חשבונות הנוגעים לחייו הפרטיים, וגם זאת-לא מיד, אלא רק לאחר שעובר די זמן שבו יכול לעכל את מה שקרה. כשקורה דבר כללי וגדול, שאותו איננו מסוגלים להבין, ושרק מההסתכלות עליו נרתעים לאחור-יש לדעת כי יש ה' לעולם, יש הנהגה אלוקית, וגם לדברים הנראים נוראים ומחרידים יש סדר ותכלית בהתפתחותו של העולם.

כאשר קורה לאדם פרטי אסון, כמו מוות של מישהו קרוב, התחושה כל כך כואבת, כל כך חריפה, שבשלב הראשון אין הוא מסוגל כלל להתמודד איתה. הוא כביכול שוכח אותו, מסיח ממנו את דעתו, משום שהוא חסר את הכח להתמודד ולהישיר מבט אל מה שקרה לו. המחשבה מנסה לגעת באסון-ובורחת, כי לא ניתן להתבונן בכך, זה פשוט קשה מדי. רק לאחר זמן, לאחר שנגע-ולא-נגע ברפרוף, שלא יכאב מדי-אז האדם מתחיל להתרגל למה שקרה, להפנים את החוויה הזו, ולהתבונן יותר לעומק. זה מעין מנגנון הגנה, שלא רוצה להתמודד עם הדבר כל עוד אין הכח לכך. וכאמור, כשסף הכאב יורד-אז מתחילה ההתמודדות, אף על פי שזה עדיין קשה. כך גם לגבי השואה-נראה, שטרם הגענו לשלב שבו נוכל להתבונן במה שקרה שם. מי שרוצה להתבונן בכנות-פשוט לא מסוגל להישיר מבט. אמנם מדברים כל הזמן על כך שצריכה להיות מודעות לשואה, לספר, ויתכן שלחלק מן הציבור זה נחוץ. אך ממה שאני מכיר את הציבור, המודעות כל כך גבוהה ומוחשית, שהעמקה נוספת פירושה לבכות. פשוט אי אפשר לשבת ולשמוע את כל הסיפורים שמשדרים ביום השואה מבלי לבכות. זהו אסון נורא, בשר מבשרנו, אנחנו עצמנו נרצחנו שם. המוות בא כאן בסדר גודל מפלצתי, באופן שאיננו נתפס בשכל. לכן אי אפשר עדיין להתבונן בשואה נכוחה מבלי "למצמץ". אנחנו גם איננו יכולים עדיין לפרש אותה כפי שצריך.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה נוהג להזכיר, שהרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", הסיק שהשואה באה משום שלא עלו ארצה. הוא לא הזכיר זאת כפסיקה, שזוהי הסיבה לשואה, אלא כדעה שהביע הרב טייכטל. הוא, שהיה שם בתוך השואה ונהרג על קידוש השם, יכול לומר כך. לנו, שלא היינו שם-אסור להתימר ולומר שברורה לנו הסיבה.

רבים שואלים, כיצד יתכן שהקב"ה איפשר פגיעה איומה כזו בעמו, כיצד יתכן שקרה דבר כזה. אפשר לענות על כך בשאלה מזווית שונה לגמרי-כיצד יתכן שעד אז לא קרתה השמדה המונית לעם ישראל. הרי לאורך כל הדורות ביטאו הגוים את שנאתם לישראל באופן חריף כל כך, הציגו אותם כאויבי העולם, רוצחיו של אלוהים-איך זה יתכן שלא קמו וכילו אותם באופן רחב כל כך מאות שנים לפני כן? ובאמת, שרידותו של עם ישראל בגלות היתה מצב שלא בגדר הטבע, נס-"שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?" (יומא סט:), וכל הזמן שהיינו צריכים לשרוד בין הגוים, התקים המצב הניסי של כבשה אחת שלא נטרפת למרות שבעים הזאבים האורבים לה, וכך גם אם מלך אחד גזר גזירות קשות, ניתן היה לברוח אל המלך השכן שנטה חסד ליהודים, ולא נמחה שם ישראל לגמרי. בזמן השואה פסק הנס של קיום היהדות בגולה, והכח המחזיק אותנו שם בגלל התפקידים שהיו לנו-העלאת ניצוצות, בירור פרטי תורה-הפסיק את פעולתו. וממילא התרגשו ובאו הרדיפות וההשמדות בסדר גודל שלא נראה קודם לכן.

ניתן לראות את המהלך הזה בדברי הרב קוק, בספרו "אורות", בפרק "אורות ישראל" (סעיף ג), כי כאשר היהדות של חוץ לארץ מנותקת מזו של ארץ ישראל - כוחה פג. כל כוחה של יהדות חו"ל נובע משאיפתה לבוא ארצה, שאיפה שאינה ניתנת למימוש בגלל אילוצים חיצוניים, ובלית ברירה מוצאת לה אותה שאיפה דרכי ביטוי אחרות, בצורה פרטית ומצומצמת יותר. ברגע שהוסרו המניעות, נפתחו השערים וניתנה האפשרות לעלות- נפסק הכח המחיה של יהדות הגולה, ושוב לא היה די בדיבורים על ארץ ישראל, נדרשו מעשים. אז חדל הנס. גם היהודים שנמלטו מההריגה באירופה לארצות אחרות, למשל לאמריקה- מצבם ומצב הדורות שאחריהם הלך והידרדר במרוצת השנים, אף על פי שלאמריקה הגיעה קבוצה נכבדה מאד של תלמידי חכמים, ויהודים דתיים "בעלי בתים" הגיעו אליה במספרים גדולים יותר מאשר לארץ ישראל. היום ניתן לראות זאת בבירור-הישיבות שם אינן מצליחות להגיע לרמת ישיבה בינונית בארץ, ועובדה היא שתלמידים נשלחים ארצה, למרות הכמות הגדולה יותר של יהודים דתיים שהיו שם. זאת ועוד- ההתבוללות תופסת ממדים מפחידים כאלה, עד שקיבלה את הכינוי "שואה שקטה". מכל אלו ניתן לומר בבירור, שהנס של קיום היהדות בחוץ לארץ נפסק לפני כשישים שנה, וזה התבטא בכמה צורות- בשואה, ברמה רוחנית הולכת ויורדת בחוץ לארץ, ובהתבוללות חסרת תקדים בהיקפה.

לְמה ולא לָמה
הדבר העיקרי שניתן ללמוד מדבריו של הרב צבי יהודה הוא שאין מקריות בשואה, הקב"ה מנהיג את עולמו, ואנו עדיין איננו מבינים הכל. בפשטות ניתן לומר, שעדיין לא הגענו לשלב שניתן יהיה להבין, ללמוד את השואה, להבינה, לשאול "למה?" זהו בדרך כלל הדחף הראשוני אצל מי שקורה לו אסון- לשאול "מדוע זה קרה לי?" אך אי אפשר להתמודד כך עם מקרים כאלה. השאלה "מדוע" איננה רלוונטית, לפחות לא בהתחלה. גם אם ישנה תשובה, (וישנה כזאת)- לא ניתן יהיה להבין אותה בתוך סערת הרגשות שמסביב. היא עמוקה מדי משכלו של האדם. לאדם כזה נאמר: אל תשאל לָמה- שאל לְמה קרה הדבר. כשקורה משהו מזעזע, יש ללמוד ממנו משהו לגבינו. זו השאלה המעשית, מה יש להפיק מהאירוע הטראגי. וכאשר אדם לומד ומפיק לקח ממה שקרה לו, משתפר, מתעלה-הוא מתרומם למדרגה כזו שבה גם יובן לו מדוע כל זה אירע, כי כעת נקודת ההסתכלות שלו, בזכות העבודה שהשקיע, כתוצאה מהדחף שהאסון העניק- שונה לגמרי. כעת הוא מבין, שלא היה זה מוות, כי אם להפך - חיים, זהו מוות שבאמצעותו קנינו חיים.

"דור הולך ודור בא", וכל דור, לאחר שתרם את חלקו, צריך לפנות את מקומו לטובת אלו שאחריו, שאם לא כן לא יהיה שום חידוש, והעולם יקפא ויעצר. לכן עלינו מוטל התפקיד להוסיף ולהתקדם, לעלות עוד שלב ביחס לדורות שקדמו לנו, וגם אם ההתקדמות שלנו תהיה זעומה מאוד ביחס למה שהשיגו הם-גם הנקודה שלנו חשובה. אילו היינו זוכים, היינו רואים גילוי שלם, הכולל בתוכו את הכל. אך מכיוון שאין זה כך, יש לאסוף פרט לפרט במשך דורות, וצריך גם את הדור הבא. זה הסבר שאפשר לתת בהסתכלות מרחוק, בתמונה כוללת של דורות.

כהדרכה לאדם פרטי בהתמודדות עם טראומה, אישית או לאומית, יש לזכור- אסון איננו עונש, בעיקר לא עונש- התפיסה המקובלת בחשש מפני צרות ויסורים היא של יראה מפני הגמול על מעשים רעים, יראת העונש. זו אמנם תפיסה נכונה, אולם היא איננה עליונה ביותר. זו השלמה היא יראת הרוממות, זו ההנהגה המרכזית. דבר קורה כדי ללמוד ממנו. לפעמים זה קורה מהר, בשכל, בתודעה-ואם אדם זוכה ומפנים את הלימוד, הוא גם מבין בשכלו מדוע כל זה קרה, וכיצד על ידי המוות הזה, במובן מוחלט- נוצרה תוספת חיים. גם כשהוא מתקדם לאט יותר בהבנתו, על כרחו הוא התבגר על ידי מה שקרה לו, אפילו אם עדיין לא יודע זאת, זה נעוץ בליבו ויעבור הלאה לדורות הבאים, שינחלו את הידיעה כי בעולם יש גם מקרים קשים ואיומים, וכך תפיסת החיים שלהם תהיה שלמה יותר, החיים יקבלו מימד אחראי ורציני יותר, ונמצא שבסופו של דבר הועילו האסונות, ואף על פי שלא הובנו, תוצאות חיוביות ישנן.

"אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו" (ברכות ה, א) מובנו העמוק של פשפוש במעשיו אינו לָמה, חיפוש סיבה שגרמה לעונש, אלא לְמה, לאיזה תיקון בא העונש לעורר. כך ניתן לומר שקודם אולי לא הייתי ברמה כה גבוהה שידקדקו במעשי בצורה כה מחמירה, אך כעת עליתי, ברוך ה', ובאו יסורים כדי שאחשוב על ידם כיצד להתקדם הלאה. זה המובן של "יפשפש במעשיו" - לא מעין נתיחה שלאחר המוות, לברר מה היתה הסיבה ולהיאנח על כך שלא התעורר בזמן כדי להנצל מזעמו של א-ל נקמות ה', אלא בצורה קונסטרוקטיבית, מתוך הסתכלות לעתיד, לאן ניתן עוד להתקדם. כך משנים את ההסתכלות על יסורים, והגישה אליהם ואל רבונו של עולם נעשית שונה לגמרי, בוגרת, חיובית ושמחה יותר. וככל שהאדם מתקדם יותר בעקבות מה שקרה לו, ויסוריו הם של לימוד, של התקדמות, כך הם נעשים יותר ויותר יסורים של אהבה, כאלה שאין בהם ביטול תורה וביטול תפילה (ברכות, שם).

זה באופן כללי ניתן להאמר לגבי כל אסון שהוא. וכך גם לגבי השואה: הדבר העיקרי שצריך לשאול אינו לָמה קרה הדבר הנורא הזה, אלא לְמה הוא קרה. מה הלקח שעלינו להפיק מכך לגבי חיינו אנו, מה הרמה שעלינו לעלות אליה כתוצאה מזה. אמירה ידועה היא, שקשה לדמיין את הקמתה של מדינת ישראל ללא השואה. אמרתי זאת פעם בשיחה לגבי יום השואה, ואחר כך ניגש אלי יהודי כבן שמונים, שכל משפחתו אבדה שם, ושאל אותי: המדינה באמת שווה את כל מי שמת? הרי אין במדינה יהודים כמו אלו שהיו שם. והמשיך לשאול בקול בוכים, אתה יודע איזה יהודים היו שם? כאלה צדיקים, כאלה קדושים, אי אפשר לתאר בכלל! ובאמת על פניה, ההשוואה בין העונש-השואה לעומת מה שבא בעקבותיו-מדינת ישראל- לא נראית תמיד "משתלמת". ואותו זקן צודק במידה רבה- היו שם עיירות ובהם רחובות רחובות של צדיקים וקדושים, תלמידי חכמים , בפולניה, בגליציה. בעיר ווארשה בלבד היו מיליון יהודים! זה אפילו יותר ממספר היהודים שגרים כיום בירושלים. בעיירות קטנות יותר, כמו ביאליסטוק, היו 150000, ובעיירה בויסק 50000 יהודים. היו עוד המון עיירות בסדר גודל כזה, והן לא נחשבו גדולות במיוחד. אז לוותר על כל זה למען המדינה, על כל הבעיות שבה?

ואכן, כשחושבים על הלָמה, על הסיבה, קשה להסתכל על החשבון זה ולומר, שתמורת המדינה היו כל אותם מיליונים צריכים למות. אך כשמסתכלים על הלְמה, על הכיוון שאליו היתה השואה צריכה לדחוף, אפשר וניתן לומר זאת. ברור לכל, שהשואה זיעזעה את העולם היהודי מן היסוד, ושאלת הזהות היהודית השתנתה לגמרי. לאחר השואה, כל יהודי, בכל רמה דתית, הוא ביטוי לקידוש ה' בעולם מעצם מציאותו בלבד, משום שהרצון היה להשמיד את כולנו, בכל מצב שהוא. אם עד לפני השואה מקובל היה להניח שרק יהודים שומרי תורה ומצוות מקדשים שם שמים, כעת מובן שעצם ההישרדות של יהודי כיהודי היא קידוש ה'. דברים ברוח זו כתבו הרבי מחב"ד זצ"ל והרב חיים דרוקמן, יבדל לחיים ארוכים: "כל יהודי הוא ביטוי של נצח ישראל". זו בהחלט רמה שונה לגמרי בתפיסה ובהבנה של זהות יהודית.
במובן יותר רחב נוצרה בעקבות השואה מהפכה בתודעה הישראלית, וכל יהודי באשר הוא התחיל לברר- מה אנחנו? איפה אנחנו? מה המטרה שלנו? את התהליך הזה עלינו להמשיך. אנו עדיין שרויים בתוך השלב הראשוני, עדיין באמצע הטראומה, עדיין השאלה הרלוונטית היא לְמה כל זה, לא לָמה.

השואה איננה מושג פרטי, אישי. קשה ליחיד לאמוד מה השואה אומרת לו באופן אישי לפי משך הזמן שהוא מקדיש לחשוב עליה, או משהו מעין זה. זהו מושג רחב, כללי, לאומי, והוא טבוע בכל אחד מאיתנו ברובד פנימי ועמוק, שאפילו הוא עצמו לא מודע לו תמיד. צורת הביטוי שלו היא באופן כללי יותר, לאומי, כשמתיחסים לכלל הציבור, וכך למשל נשמעות אמירות בעולם שיש להבין את התנהגותם של היהודים, משום שיש להם "תסביך שואה". יותר קל למי שעומד מחוץ לעם לראות את ההבדל, שמשהו בנו השתנה כתוצאה מהשואה. אבל גם אם נבחן את הלכי הרוח הציבוריים ניתן לראות די בבירור שהמושג "שואה" נטבע בנו כחותם, כמו המושג "יציאת מצרים". אם מדברים על גאולה כמהפכה רוחנית עולמית, לרמה כזו שכל החיים נתפסים בה באור אחר- יתכן שהשואה הכינה את השטח לרמה כזו, מעין מה שהנביא אומר "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם"(יחזקאל כ), זה פותח פתח לתקופת חיפוש של משהו אחר, שתחילתו אולי בצורה בוסרית וקשה, אך זו כבר רמה שונה, גבוהה יותר. אין אפשרות כרגע לחפש את הסיבה שגרמה לשואה, זה לא מוביל כרגע לשום תוצאה מעשית וזו גם אינה הגישה הנכונה להתמודד עם אסון בשלב מוקדם. אנחנו עדיין בשלב האבילות, וההבנה השלימה עודנה רחוקה מאיתנו.

אמנם בגמרא מוצאים שבעקבות מקרים שקרו חיפשו כביכול מה היה הגורם, למשל, שישראל השתעבדו במצרים משום שאברהם אבינו עשה אנגריא בתלמידי חכמים והשתמש בהם במלחמת ארבעת המלכים (נדרים לב, א). אך גם כאן, התורה וחז"ל אינם מציגים בפנינו עובדות היסטוריות גרידא, אלא יותר בכיוון של לְמה, מה ניתן לתקן. כך גם יש להתיחס לדבריו של התוספות יום טוב, שאמר כי גזירות ת"ח-ת"ט קרו משום שדיברו בבתי הכנסת. הוא התכוון שיתקנו את הענין הזה, שזה הלקח שיפיקו מהאסון הזה, אחד הלקחים. ניתן להבין זאת גם במובן עמוק יותר, אם נסתכל בהתפתחויות ההיסטוריות: לפני כאלף שנה, בתקופתו של רש"י, יהדות ספרד היתה גדולה מזו של אשכנז פי עשרה. אז, בפעם הראשונה מתוך השלוש שבהן הוכתה יהדות אשכנז, היא כמעט ונחרבה במסעי הצלב, ומתוך מאה-מאתיים אלף נרצחו חמישים אלף. התוצאה? נוצרה מודעות חזקה ביותר של קידוש שם שמים על ידי מסירות הנפש הזו. כעבור חמש מאות-שש מאות שנה, כבר היה היחס בין יהדות ספרד לאשכנז פי שלושה, וזמן גזירות ת"ח-ת"ט, הפעם השניה מתוך השלוש, מנו יהודי אשכנז קרוב למיליון. ושוב-טבח נוראי ומזעזע, קהילות שלמות של קדושים וטהורים נמחות באכזריות. ושוב נגלה עד כמה היהדות היא ענין של חיים ומוות, עד כמה יש נכונות למסור עליה את הנפש. זה הותיר חותם עמוק בדורות שלאחר מכן, ובתקופה שלפני השואה, תוך תקופה של שלוש מאות שנה בלבד, גדלה היהדות לכלל 15-16 מיליון נפש. במבט לאחור ניתן לראות בבירור כיצד גילויי קידוש ה' בדורות השונים נתנו דחיפה חזקה לדורות שבאו אחר כך, והקפיצו אותם בכמה דרגות קדימה. אז מי מסוגל לשפוט לטווח ארוך על סמך ההווה? ניתן לפרש את דבריו של התוספות יו"ט "שלא ידברו בבית הכנסת"- כלומר, יבינו מה זה בית מקדש מעט, יכירו בערכה של תפילה. אך בנוסף לכך נאמר, שהזעזוע מהאירועים הללו גרם ליהודים תחושת אחריות אדירה ביחס ללימוד תורה, אם כל כך הרבה מסרו את נפשם כפשוטו עליה, צורך אדיר להתעלות בזהותם היהודית. עכשיו הובן ערכו של לימוד התורה, עכשיו הובן מדוע שונאים אותנו. וכך בדיוק קרה גם בשואה, רק שכאן מדובר בעם ישראל כולו. השואה גם היא אמורה לתת תודעה של כמה חיינו כיהודים צריכים להיות מלאי משמעות. אנשים צריכים לדעת איזו אחריות נוראה מוטלת על כתפינו, אנחנו ששרדנו והמשכנו לאחר הדור ההוא.

ישנם סיפורים רבים על אנשי העליות שהגיעו ארצה במסירות נפש עצומה ובקשיים נוראיים. לאורם אנחנו צריכים להמשיך את אותו מפעל, את אותה המגמה.
העליה הראשונה, למשל. רובם היו יהודים יראי שמים, שבאו ארצה מתוך מה שספגו וינקו בבית המדרש. התושבים הראשונים של זכרון יעקב, ניסו להגיע ארצה לאחר שקנו בחו"ל את חלקת האדמה בארץ. ראשית כל, השלטונות התורכיים לא אפשרו להם לרדת בשום נמל באיזור, מאלכסנדריה ועד ביירות. בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים הם ירדו בחיפה, והיטלטלו בעגלות רתומות לשוורים עד אשר הגיעו למקום. זה היה ג'ונגל של ממש, וכל כך לא ניתן למעבר עד שנאלצו לתת לשוורים לעבור בעצמם ולפלס את הדרך. המקום היה שורץ נחשים ועקרבים, מרוחק מכל מקום ישוב יהודי אחר, (יומיים מיפו, יום וחצי מחיפה) מנין יביאו אספקה, לאן יובילו את התוצרת? אך בכל זאת, כשפקידי הברון רוטשילד באו, שאלו מי עשה את הפשע בשליחת אנשים למקום כזה, והציעו למתיישבים לעבור למקום קרוב יותר למרכז, הם השיבו בפשטות: אנחנו לא זזים מפה, אפילו נצטרך לכרסם אבנים.

העליות הגדולות לא התחילו דווקא מהקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כפי שניסתה הציונות החילונית לצייר. עוד הרבה קודם לכן, בשנת תרל"ז, החלו לצאת מירושלים יהודים מהישוב הישן. אחד מהם היה ר' יואל משה סלומון, היה דור שלישי למשפחה של חלוצים. סבו, ר' זלמן צורף, נרצח בזמן שנאבק בערבים כדי להקים מחדש את בית הכנסת החורבה בירושלים, ועל שמו שונה שם המשפחה לסלומון. בנו היה הפלאח העברי הראשון מאז ימי בית שני, או לפחות כך הוא כונה. בבית הזה גדל ר' יואל משה. למונטיפיורי הוא הגיש תוכנית מפורטת להקמת ישוב יהודי חקלאי עובד. הוא היה גם תלמיד חכם, עורך עיתון, כותב מאמרים, ובן תורה במובן המלא של המילה. הוא התפטר מהעיתון משום שרצה ללכת להקים את פתח תקווה. גם שם היתה תקופה שמרוב צרות המקום נחרב לגמרי, התושבים עברו ליהודיה (סביון של ימינו), ורק מאוחר יותר הגיעה קבוצת יהודים מביאליסטוק, עירו של הרב שמואל מוהליבר, ראש חובבי ציון, שיסדה את המקום מחדש.

בחדרה היה המקום ירוק מאוד, והערבים הזהירו את המתיישבים היהודים שכאן יש קדחת. במהלך שבע השנים הראשונות, מתוך 512 תושבים מתו 230. ביום הכיפורים היה להם מנין מצומצם, ליד חדר החולים. במהלך היום חלה ומת אחד מהמתפללים, ונותרו ללא מנין. הם התלבטו אם להמשיך או לא, ובסופו של דבר החליטו שהקדוש ברוך הוא יהיה עשירי למנין שלהם... בתום הצום הודיעו, שקודם שיאכלו יש לקבור את המתים. כדי להלחם בעצב ובמוות יעץ להם אחד האנשים שם, שהיה בעצמו תלמיד חכם, שצריך לשמוח, והם רקדו שם על הקבר. גם אותו אדם, שטען שהשמחה היא התרופה לכל, מת מקדחת. והיום, כשאנו נוסעים בכביש החוף בין חיפה לתל אביב, צריך לזכור על גבי איזו מסירות נפש עצומה של המתיישבים הראשונים נבנו כל המקומות הללו, בזכות אהבת הארץ שהנחילו לדורות שאחריהם. מסירות שכזאת מזעזעת את כל העולמות, וכל הגלגלים מתחילים לנוע. הם אלו שהחלו את הכל.

זה אחד מה- "לְמה" שאנחנו צריכים לקחת איתנו. יש עיקרון שצריך לזכור אותו: העולם כולו הוא אחד, ופעולה של אדם אחד משפיעה על הכלל כולו. התורה היא לב העולם, היא המעניקה לו חיות ותוכן. כשאדם דבק לגמרי בתורה, כשהוא לומד בכל כוחו, כשהוא מיישם את לימודו בכל אורחות חייו-יש לכך השפעה עצומה, גם אם איננה מורגשת בחוש. כשיש ציבור שלם שעוסק בתורה-ההשפעה גדולה ומתעצמת. זה הדבר העיקרי שעלינו להוציא מן השואה-להיות פי אלף רציניים יותר, לדעת להעריך את הדברים הנצחיים, כמו תורה, כמו ישוב הארץ, ולהיות נכונים למסור על כך את הנפש. זה מה שהנחילו לנו הדורות הקודמים בגילויי הגבורה שלהם.

האם יש חשש שהשואה תשכח?
לא, זה לעולם לא יקרה. מובן שיש צורך בחינוך למודעות, ללמד את העובדות ולספר מה שאירע. אך זהו עניין ברובד הפרטי של הדברים, ביחס לאנשים בודדים כאלה ואחרים. באשר לזכרון הקולקטיבי כעם, אין חשש שנשכח. כפי שאמרנו, השואה נצרבה עמוק בתודעתנו, ומשפיעה על התנהגותנו הלאומית באופנים שאיננו תמיד מודעים להם. העיקר, שוב, איננו בהבנת הדברים - אנו עדין בשלב מוקדם מדי. העיקר הוא הכרת הערכים הנכונים לנו כעם, דבקותנו בהם. השואה היתה כנגד נצח ישראל-הנצחון עליה יתבטא בחיזוק הערכים הנצחיים הישראליים שלנו.

יציאת מצרים
דוגמה לתהליך של מאורע קשה שהופנם עד סופו וכיום גם מובן על ידינו הוא יציאת מצרים. גם שם היו דברים נוראים שעבוד, עבודת פרך בחומר ולבנים, זריקת הבנים הזכרים ליאור והנחתם בתור לבנים בבניינים. נורא. אבל עבר די זמן והכרה כדי שנוכל להבין מדוע כל זה קרה, וכעת אין השעבוד כואב כל כך. אנו יכולים להישיר מבט ולהזכר בו בצורה מפורטת, וגם לומר בבטחה לָמה זה היה הבסיס שעליו קם עם ישראל. את זה כבר עיכלנו.

בשיר השירים רבה מובא מדרש, שכשזרקו המצרים את ילדי ישראל ליאור, ציווה הקב"ה על מלאכי השרת לטפל בהם, "בני אברהם יצחק ויעקב מושלכים ואתם עומדים כאן?" ומיד נזדעזעו המלאכים וירדו עד ארכובותיהם ליאור, והיו קולטים את הילדים, ומניחים אותם על הסלעים, והסלעים נהפכו להם למין דדים ומהם היו יונקים.

נדמה לי, שמשמעות המדרש הזה היא שהתינוקות הללו נקלטו על ידי המלאכים, אך לא בעולם הזה-בעולם הבא. הילדים הללו נקלטו, הם לא מתו סתם. הם נכנסו לתודעה הנצחית של עם ישראל, והזניקו אותו בכמה מעלות הלאה. בטוח, שגם את כל אותם עוללים ויונקים שנרצחו בשואה היה מי שקלט, ודאג שיינקו דבש מהסלע - אך לא בעולם הזה, כי אם בעולם הנצח. כאלה אנו, עם ישראל. אנחנו עם של נצח. בעולם האמת הכל מסתדר, הכל ברור. בזמניות של העולם הזה יש סיבוכים ובעיות. ביציאת מצרים קודם כל נדרשנו להבין את הלְמה, מה נדרש מאיתנו בתור העם שעבר שיעבוד כזה ונגאל משם באותות ובמופתים. אחר כך גם זכינו להבין את הלָמה שבכל זה. תכליתנו היא להשיג את אותו סיפוק בהבנה גם ביחס לשואה, עד שגם ממנה ישארו הסיפורים הקשים כעין יציאת מצרים, והם יובנו בצורה העמוקה שבהם, דוגמת המרור שנאכל זכר לשעבוד ביחד עם המצה, המבטאת את החירות.

יום הקדיש הכללי

הרב אליעזר מלמד

ראש ישיבת הר ברכה ורב הישוב. מחבר סדרת ספרי "פניני הלכה".

רביבים
שילוב תורה ומדע במוסדות החינוך
תשרי תשפ"ג
רביבים
יום העצמאות
אייר תש"ע
רביבים
אשמתם של זקני ישראל
סיון תשע"ז
רביבים
איסור אכילת דג ובשר יחד
שבט תשפ"ג

יום הקדיש הכללי

49 דק'
יום הקדיש הכללי
למה כ"כ חשוב לזכור את נוראות השואה?
הרב יהושע שפירא | יום השואה תש"פ
יום הקדיש הכללי
לקחי השואה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ח בניסן ה'תשנ"ג
9 דק'
יום הקדיש הכללי
המחזה "הסוחר מוונציה" והעם היהודי
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ד
22 דק'
יום הקדיש הכללי
יום השואה במבט היסטורי
הרב אליקים לבנון | יום השואה תש"פ

יום הקדיש הכללי

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

21 דק'
צניעות
הלכות צניעות א'
הרב אליעזר מלמד | סיון תשנ"ד
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
1:01
וירא
בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחְזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן
פרשת וירא תשע"ח
הרב שמואל אליהו | י' חשוון תשע"ח
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב יהושע שפירא
הרה"ג צבי שכטר
הרב חנן פורת ז"ל
הרב חיים כץ
הרב הלל גפן
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרב יהודה מלמד

ענג שבת
עונג שבת פרשת לך לך - וירא
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז