^ 1.. בברכות כז, ב, לרבן גמליאל תפילת ערבית חובה, ולר' יהושע רשות. לאביי חובה, ולרבא רשות, וכן הלכה. לפי רוב הראשונים, וביניהם תוס', תר"י, רא"ש (פ"ד ב, ז), הכוונה שיש מצווה להתפלל ערבית ואין לבטלה בחינם, אבל בסיבה קלה אפשר לבטלה, וכך כתבתי למעלה. אמנם לבה"ג, הכוונה ב'רשות' שרשאי אדם שלא להתפלל ערבית בלא שום סיבה. אלא שלדעתו אם נהג להתפלל ערבית, מנהגו מחייבו להתפלל תמיד.
כיום כתב הרי"ף שחובה להתפלל ערבית, וכן כתבו רא"ש וטור סי' רלה. ובסדר רב עמרם גאון כתב שאומרים חצי קדיש בין ברכות ק"ש לעמידה, כדי להבדיל בין חלק החובה לרשות. ונשאר המנהג כעיקר התקנה. בבירור הלכה ד, ב, סוכמו השיטות.
התחיל להתפלל ערבית ונזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל ערבית, לרוה"פ יפסיק מיד, כדין שחרית ומנחה, שהרי כל מה שהתפלל הוא כדי לקיים את חובתו, וכשנתברר שכבר יצא בה - צריך להפסיק (באו"ה קז, א, 'פוסק', ולדעת רבים כך משמע משו"ע שם). ולדעת רמב"ם (י, ו), ימשיך כתפילת נדבה, מפני שגם היום עדיין נשאר הדין שעיקרה רשות, ולכן יסוד הנדבה שבה נשאר. מי שהסתפק אם התפלל, בשחרית ומנחה חוזר ומתפלל, ובערבית נחלקו האחרונים, וכתב במ"ב קז, ב, שיתפלל ויחדש בה דבר (ועיין לעיל יח, ג). לכל הדעות אם וודאי לו ששכח להתפלל ערבית, משלים אותה אחר שחרית. וכן מי שטעה ולא אמר יעלה ויבוא בערבית של חול המועד, צריך לחזור שוב להתפלל (ועיין בבירור הלכה כז, ב).
^ 2.. בכה"ח קיא, יב כתב, שעפ"י הקבלה גם בערבית אסור להפוך את הסדר, וכן הורה הרב אליהו. אולם במ"ב פסק כשו"ע, וכן דעת ר"ח פלאג'י, וכ"כ בילקוט יוסף ח"ג רלו, ח.
היה מנהג קדום לומר אחר השכיבנו ברכת 'יראו עינינו' שיש בה י"ח פסוקים, ועי' במ"ב רלו, ה, שתקנו לאומרה במקום להתפלל שמונה עשרה. ויש מהראשונים שסוברים שלא היתה סמכות לתקן אותה אחר חתימת התלמוד, ולכן אין לאומרה (מאירי). ורבים נהגו לאומרה. וכתבו תר"י שנהגו לאומרה במקום תפילת ערבית שהיא רשות, וגם אחר שקיבלו להתפלל ערבית כחובה, לא נתבטל המנהג לומר 'יראו עינינו'. ויש שהביאו ראייה מאמירתה שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. וכן דעת רב עמרם גאון, שלכן גם אומרים קדיש אחר ברכות ק"ש, שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. והרמב"ן והרשב"ם לא אמרו 'יראו עינינו' וקדיש, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה. למעשה, כבר בסוף תקופת הראשונים לא נהגו לאומרה ברוב הקהילות. וכיום בארץ ישראל מעטים נוהגים לאומרה (ועיין בכה"ח רלו, יב, ופס"ת ז). אבל קדיש נוהגים הכל לומר כמבואר למעלה, למרות שדעת הרבה ראשונים שלא לאומרו. ובערוה"ש רלו, ח כתב, שקדיש הוא מעין גאולה, שיתגלה בעולם כבוד שמים, ולכן אינו הפסק כ"כ. ובהערה 1 הוזכרה דעת רב עמרם גאון, שהקדיש הוא להבדיל בין ק"ש וברכותיה שחובה לאומרן, לבין הרשות, שמעיקר הדין תפילת עמידה בערבית רשות. ועיין בבירור הלכה ברכות ד, ב.
^ 3.. עיין בספר הזמנים בהלכה פרקים מז-נא, ובהרחבות לפניני הלכה שבת ג, א, ז-טו. בשבת לה, מבואר שזמן ביהש"מ (בין השמשות) לר' יהודה הוא מהלך שלושת רבעי מיל, ולר' יוסי זמן ביהש"מ קצר (כחצי דקה). ולדעת רוה"פ ביהש"מ של ר' יוסי מיד אחר זמן ביהש"מ של ר' יהודה. להלכה חוששים לדעת שניהם, כלומר משקיעת החמה ועד מעט יותר ממהלך שלושת רבעי מיל הוא זמן ביהש"מ. ולמדנו לעיל יא, 1, שיש שלוש דעות כמה הוא שיעור מהלך מיל: א) 18 דקות, ב) 22.5 דקות, ג) 24 דקות. לפי זה שלושת רבעי מיל הוא בין 13.5 דקות ל-18 דקות. וכדי להוסיף את זמן ר' יוסי צריך להוסיף עוד זמן מועט, נמצא לפי זה שסוף זמן בהיש"מ בין 14 דקות ל-19 דקות. (ויש סוברים שביהש"מ של ר' יוסי הוא כמה דקות אחר ביהש"מ של ר' יהודה, כמובא בהזמנים בהלכה מ, ח-יא, ואזי זמן מעריב מתאחר בעוד כמה דקות).
וצריך לדעת שיש הבדלים בין עונות השנה, כי בניסן (5/3) ותשרי (5/10) האור מסתלק מהר יותר אחר השקיעה, ולכן מוקדם יותר אפשר לראות שלושה כוכבים. למשל, מה שרואים בניסן 19 דקות אחר השקיעה, רואים בשיא הקיץ (22/6) קרוב ל-22 דקות אחר השקיעה, ובשיא החורף 21 דקות אחר השקיעה.
עוד צריך לדעת, כי העומד על מקום גבוה מעל פני הים, רואה את השקיעה מאוחר יותר. למשל הנמצא על הר או מגדל בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים - יראה את השקיעה כחמש דקות אחרי חבירו שיעמוד למטה בגובה פני הים. כלומר כיפת השמים תחשך בשווה אצל שניהם, והם יראו את הכוכבים באותה שעה, אלא שאם הם ימדדו כמה זמן עבר בין השקיעה לצאת הכוכבים - יִמצא הבדל של כחמש דקות. כי הנמצאים למעלה רואים את השמש עוד כחמש דקות. לפי זה אם חכמים דיברו בירושלים, שגובהה כ-800 מטר מעל פני הים (במקום שההרים אינם מסתירים את האופק), נמצא שאחר 14 או 19 דקות בירושלים זה כמו 19 או 24 דקות בגובה פני הים. ועל פי זה יתבארו כמה דינים.
בפועל, בארץ ישראל באופק ישר, כלומר בשפלת החוף, בימי ניסן (5/3) ותשרי (5/10), 14 דקות אחר השקיעה החמה יורדת רק 3.75 מעלות מתחת לאופק. וקשה על שיטה זו שכן באותו זמן רק הבקיאים ביותר, לעיתים רחוקות, מצליחים לראות שלושה כוכבים. ועיין בהזמנים בהלכה מא, ז, תירוצי האחרונים על כך, שאולי הולכים באמת אחר המיטיבים ביותר לראות, ואולי פעם ראו טוב יותר. וכפי שכתבתי, אפשר לתרץ שחכמים דיברו בירושלים, במקום שההרים אינם מסתירים את האופק, ואז השקיעה מתאחרת בחמש דקות, ונמצא 14 דקות אחר השקיעה בירושלים כמו 19 דקות אחר השקיעה בשפלה.
ואכן לדעת הסוברים שצאת הכוכבים 19 דקות אחר השקיעה בשפלת החוף, החמה יורדת באותו הזמן 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואז הבקיאים לדעת היכן הכוכבים הראשונים צריכים להיראות בכיפת השמים - רואים בימי ניסן שלושה כוכבים בינוניים. אמנם בימות הקיץ צריכים להמתין כ-22 דקות עד לאותו מצב, ובחורף 21 דקות.
ויש אומרים שבפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים רק כשהחמה יורדת כ-6.2 מעלות מתחת לאופק, ובאופק ישר הוא 25.5 דקות אחר השקיעה בימי ניסן, 28 דקות בשיא החורף (22/12), 29.5 דקות בשיא הקיץ (22/6). ובאותו זמן רוב האנשים רואים שלושה כוכבים בינוניים. ואולי אפשר לומר, שזה בערך כמו הדעה שצאת הכוכבים הוא 19 דקות אחר השקיעה בירושלים, ובגובה הים זה יוצא כ- 24 דקות אחר השקיעה (ואולי הוסיפו עוד כדקה וחצי מפני שכיום הראייה נחלשה או שיש יותר אור חשמל המפריע לראות את הכוכבים, ואולי באמת אפשר לראות את הכוכבים מעט לפני כן).
ויש שהחמירו יותר וסוברים שבפועל רוב האנשים אינם רואים שלושה כוכבים לפני שהחמה יורדת 7.1 מתחת לאופק, שהוא כ-30 דקות אחר השקיעה בימי ניסן ותשרי בגובה הים, ובקיץ כ-35 דקות. וכך מסרו בשם החזו"א. אולם קשה ליישב את דבריהם לפי הגמ' שנתנה שיעור שלושת רבעי מיל לביה"ש, וגם במדידות שנעשו בשטחים פתוחים שאין בהם אור חשמל, ראו שלושה כוכבים לפני כן. ועיין בהזמנים בהלכה מז, יב; נ, ו-ז. ועוד יש לעיין בצדדים נוספים בסוגיה, כגון שבתשרי, אף שמשך החשכת כיפת השמים כמו בניסן, רואים את הכוכבים מעט מאוחר יותר, מפני מצב הכוכבים בשמים, והשאלה האם הולכים לפי הכוכבים או לפי החושך, עי' הזמנים בהלכה פרק מח.
וכל מה שדברנו הוא על זמן שלושה כוכבים בינוניים, ונפסק בשו"ע שכדי שלא יבואו לידי טעות צריך להמתין עד שלושה כוכבים קטנים, היינו עוד כמה דקות. וי"א שכיום שהולכים לפי השעון, אין צריך להמתין. עיין בהזמנים בהלכה נא, 3. ומ"מ גם למחמירים לכתחילה, בדיעבד, אם קרא את שמע אחר שיצאו שלושה כוכבים בינוניים יצא.
למעשה, המנהג הרווח להתחיל תפילת ערבית 20 דקות אחר השקיעה, והוא טוב לרוב הפוסקים, וכך כתבו בספרים רבים. ואז בכל המקומות הבקיאים רואים שלושה כוכבים, והוא כשהחמה 4.8 מתחת לאופק. (גם בשפלה בקיץ, עד שיגיעו ל'שמע' יעברו 22 דקות).
ואף שאפשר לסמוך על דעת רוה"פ ולקרוא אחר 20 דקות, יותר טוב לקרוא ק"ש 30 דקות אחר השקיעה. ואם קרא לפני כן טוב שיקרא שוב אחר התפילה. ואין צריך לקרוא פרשת 'ויאמר'. ואף שלדעת השאגת אריה, גם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות בזמן הראוי לק"ש, מ"מ למ"א אפשר להזכירה לפני כן בזמן הראוי לתפילת ערבית (מ"ב רלה, יא), לפיכך כאשר קרא אחר 18 דקות מהשקיעה אין צריך לחזור על 'ויאמר'. ואף לגבי 'והיה אם שמוע' הצורך לחזור אינו גדול, מפני שלרוה"פ אמירתה מדברי חכמים.
לכתחילה, כדי לחוש לדעות המחמירים טוב לקבוע את זמן מעריב 30 דקות אחר השקיעה, וכך יצאו בהרים כל השנה גם ידי המחמירים (החמה 7.1 מעלות מתחת לאופק) ובשפלה יצאו כל השנה לפי רוב השיטות (6.2 מתחת לאופק), וברוב השנה יצאו גם לפי המחמירים ביותר. וכדי לצאת תמיד בשפלה גם לפי המחמירים ביותר, צריך לדחות בקיץ את אמירת 'ברכו' בעוד 3 דקות, ואזי כשיגיעו לק"ש יעברו כבר 35 דקות.
דין צאה"כ הבינוניים משמעותי גם לזמן ברית המילה בתינוק שנולד בכניסת השבת, שאם נולד אחר צאה"כ צריך למולו בשבת הבאה, ואם בבין השמשות אסור למולו בשבת, ומילתו נדחית ליום ראשון. השאלה מתי הוא צאה"כ בוודאות. ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, פסק ש-20 דקות אחר השקיעה הוא ודאי לילה, וימולו אותו בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש-25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו לא פחות מ-32 דקות. ושוב לא חילק בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ואף שהעיקר כסוברים שצאה"כ כשהשמש 4.8 מעלות מתחת לאופק, מפני חומרת שבת, יש להחמיר כסוברים שהוא כשהשמש 6.2 מעלות מתחת לאופק. ובירושלים הוא כ-20.5-24.5 דקות אחר השקיעה, ובשפלה 25.5-29.5 דקות אחר השקיעה. ניתן לחשב זאת במדויק בעזרת תוכנת 'חזון שמים', עפ"י התאריך הלועזי ומקום הלידה לפי קווי אורך ורוחב, ולפי גובה המקום.
^ 4.. אמנם בתוס' ברכות ב, א, מובא שלדעת ר"ת, זמן ק"ש של לילה כזמן ערבית, ולפי ר' יהודה אפשר לצאת בה מפלג המנחה. ולדעת ר"י אפשר בשעת הדחק להקל בזמן ק"ש כדעות המקדימות אותו בכמה דקות לפני צאה"כ. אולם דעת שאר הראשונים שזמן ק"ש של לילה אחר צאה"כ, ולכן חייבים לחזור ולקרוא ק"ש אחר צאה"כ, וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ונחלקו אם צריך לחזור לקרוא אחר צאה"כ גם את פרשת 'ויאמר', לדעת מ"א זמן הזכרת יציאת מצרים כזמן תפילת ערבית, ואינו צריך להשלימה, ולדעת שאגת אריה זמנה כזמן ק"ש וצריך להשלימה (מ"ב רלה, יא). לגבי ברכות ק"ש, היה מקום לומר שזמנן כזמן ק"ש. אולם למעשה הנוהגים כר' יהודה רגילים לאומרן לפני צאה"כ, ויוצאים בזה, כמבואר במ"ב רלה, ז, יא, ושעה"צ ו.
^ 5.. לרא"ה ומאירי, בכל יום צריך לילך כשיטה אחת, אבל מותר לבחור בכל יום שיטה אחרת. ולתר"י, רשב"א ורא"ש, צריך לנהוג כשיטה אחת ולא להחליפה מעת לעת. נפסק בשו"ע רלג, א, ומ"ב ו, יא, וכה"ח ט, יב, שלכתחילה אין להחליף השיטה, ובשעת הצורך אפשר להחליף (ועי' מ"ב רסז, ג). לעיל כד, 9, מבואר שמחשיבים פלג המנחה מהשקיעה.
^ 6.. תוס' ברכות ב, א, ורא"ש ותר"י שם, ועוד ראשונים, מקשים על המנהג להתפלל ערבית לפני השקיעה, שהוא תרי קולי דסתרי אהדדי. ולמעשה, מפני צורך הרבים הקילו, כמובא במ"ב רלג, יא, כה"ח יב. אלא שמוסכם שק"ש צריך לקרוא אחר צאה"כ. ויש שתי דעות עיקריות, כיצד צריך לנהוג מי שנמצא במקום שמתפללים מעריב לפני צאת הכוכבים. לדעת רמב"ם, יאמר עמהם ק"ש בברכותיה ויסמוך גאולה לתפילה, ואחר צאה"כ יחזור לקרוא ק"ש לשם קיום מצוותה. וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ולדעת רב האי גאון, יאמר עם הציבור ק"ש בלבד כדי להכנס מתוכה לתפילה שיתפלל עמהם, אבל ברכות ק"ש וכן ק"ש עצמה שבה יצא ידי חובה - יאמר אחר צאת הכוכבים. וכפי הנראה לדעתו, מוטב לומר את ברכות ק"ש עם ק"ש - אחר צאה"כ, אף שעל ידי כך לא יסמוך גאולה לתפילה. והובא במ"ב רלה, יב, וכך נהג בעל המ"ב (ועי' אג"מ או"ח ב, ס, פס"ת רלה, ג). ולדעת הגר"א בכל מקרה עדיף להתפלל ערבית ביחיד אחר צאה"כ כחכמים ולא להתפלל עם הציבור לפני צאה"כ כר' יהודה.
במקום שמתפללים מנחה וערבית ברציפות, אם יוכלו טוב יותר שיתפללו מנחה לפני השקיעה, וערבית אחריה, שכך זה פחות בדיעבד, כי יש סוברים שזמן ערבית הוא משקיעת החמה (אול"צ ח"ב טו, ו, בדעת שו"ע). גם לדעה זו זמן ק"ש אחר צאה"כ. ודעת רוה"פ, שזמן תפילת ערבית לפי חכמים הוא אחר צאת הכוכבים. וכ"כ במ"ב רלג, ט.
^ 7.. כדעה הראשונה משמע בכה"ח רלג, יב. וישלים אח"כ את שלוש פרשיות שמע. וכדעה השניה משמע משעה"צ רלה, טז; ועי' פס"ת רלה, ג. אבל אם התפלל מנחה לפני פלג המנחה, יתפלל ערבית עם ק"ש וברכותיה במניין, ויחזור לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים כמבואר בהערה 4.
^ 8.. במשנה ברכות ב, א, לחכמים זמן ק"ש עד חצות, ולרבן גמליאל עד עמוד השחר. ובגמ' ח, ב, אמרו שהלכה כרבן גמליאל. וכן פסקו רא"ש ורשב"א, שמלכתחילה אפשר לקרוא את שמע עד עמוד השחר. אולם דעת רי"ף, רמב"ם, סמ"ג ורוב הראשונים, שזמנה עד חצות, ורק אם עבר ולא קראה עד חצות, יקראנה עד עמוד השחר. ועל מקרה כזה אמרו שהלכה כרבן גמליאל (ואולי זו היא דעת רבן גמליאל עצמו). וכן נפסק בשו"ע רלה, ג, וחיזק דבריו בבאו"ה שם. (בדברי חכמים נחלקו הראשונים: לתר"י, אין לקוראה אחר חצות, ולדעת סמ"ג בדיעבד יקראנה אחר חצות. והגר"א באר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, לבבלי חכמים סוברים שבדיעבד יקרא אחר חצות, ולירושלמי לא יקרא. ועיין בבירור הלכה ברכות ב, א).
זמן תפילת ערבית : לדעת דה"ח לכתחילה עד חצות, ולפמ"ג לכתחילה כל הלילה, והובאו במ"ב קח, טו. (ועיין לעיל יז, 13, לעניין נוסע שיסיים את נסיעתו אחר חצות). ובאור לציון ח"ב טו, ט כתב, שעדיף להתפלל ביחיד לפני חצות מאשר במניין אחר חצות. (ועי' פס"ת רלה, י, 68-69. והעיקר כאור לציון, כדי להתפלל כסדר שתיקנו חכמים לכתחילה).
^ 9.^ 10.. יסוד ההידור להזדרז בתר"י, והובא בשו"ע רלה, ג, ומ"ב כו. אמנם ראשונים אחרים לא הזכירו הידור זה, ולדעת ערוה"ש רלה, יח, אף יש חולקים על כך, ולכן רבים אינם מדקדקים להקדים להתפלל ערבית. וע' בבית ברוך לד, יז, ופס"ת רלה, ט.
^ 11.. שו"ע רלה, ב; מ"ב רלה, טז; רלב, לה. ובמ"ב רלב, לד, באר שגם תבשיל של מיני דגן מותר לאכול אם אינו קובע לשבוע ממנו. ומזה נלמד שאם הוא מתכוון לשבוע מפירות וירקות או מתבשילי קטניות, הרי זה כסעודה האסורה לפני ק"ש ותפילה.