(נב: במשנה עד נד. שליש עליון)

המשנה מזכירה עוד 3 תנאי כתובה (וששלושתם תקפים גם אם לא נכתבו):

1. כתובת בנין דיכרין – אם האישה ואז האיש, בניה יורשים את כתובתה + הנדוניה, ורק אח"כ חולקים שאר האחים.


2. בנן נוקבן – אם מתה האישה ואז האיש, היורשים זנים את הבנות של האישה.


3. מזונות האישה – אם מת האיש, האישה גרה בביתה ואוכלת מזונות.


4. למה תיקנו? כדי שאב הכלה יתן לה נדוניה גדולה, כי ידע שאם האישה תמות קודם זה ילך לבניה.


5. והרי זה לא הוגן, שהרי הנדוניה לבת באה על חשבון ירושת האחים שלה?

חלק א – כתובת בנין דיכרין

א. הסבר התקנה

שאלות שבאות לצמצם את התקנה:                   

תשובה – האב מצווה לתת נדוניה גדולה לביתו "ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיהו כט).

1. כמה לתת? עד 1/10 מנכסיו.


2. למה הבנים יורשים גם את כתובת האם? כדי לעודד את אבי האישה לתת,

כי אחרת האב יאמר שאם הבעל לא מוכן לתת התחייבות שתלך לילדי האם גם אני לא.

אך בכל זאת, גם אם אין נדוניה, עדיין הבנים יורשים הכתובה, כי לא פלוג.

שאלות שבאות להרחיב את התקנה:

1. למה הבנות לא? (הרי אב הכלה יעדיף שילך לבנות ביתו מאשר לבנים/בנות האחרות)

חז"ל תיקנו כמו בדיני ירושה מהתורה – רק בנים.
וגם כשיש רק בנות, עדיין אין את התקנה, כי לא פלוג.

1. למה לא ממטלטלין?
   כי זה חלק מתנאי הכתובה, וגם את הכתובה עצמה אישה גובה רק מקרקע.


2. למה לא מנכסים משועבדים (שהאב מכר בחייו, כמו שהאם גובה כתובה)?

כי תיקנו כמו ירושה – ההתחייבות רק כשהאבא נפטר.

1. למה צריך שיישאר דינר לשאר האחים? (משנה צא.)

חכמים תיקנו רק אם נשאר סכום הגון לירושה, כדי לא לעקור דיני הירושה.

(נב: 3-)

ב. סיפור אגב המצווה לתת לבת נדוניה על חשבון האחים שלה:

רב פפא השיא לבנו את הבת של אבא סוראה.
התלווה אליו יהודה בר מרימר (יב"מ) בדרך לטקס ההחלטה על הנדוניה, אך לא רצה להיכנס.

רב פפא טען שאמנם שמואל אמר שכשאבא נותן לבניו לפני מותו שלא לפי סדר הירושה – אל תהיה נוכח שם, אך כאן הרי זו מצווה לתת לבת נדוניא גדולה כדלעיל.
יב"מ ענה שכאן הוא לא רק נוכח אלא משפיע – כי עצם נוכחותו תגרום לאבא סוראה להגדיל את הנדוניא.

לבסוף נכנס, וכששמע את הסכום שתק, ואבא סוראה הגדיל את הסכום לכל נכסיו,
אח"כ הסביר לו יב"מ שלא שתק מתוך חוסר הסכמה, אך כיון שכבר הגדיל – שלא יבטל.

(נג. שליש)

חלק ב - אישה שמכרה/מחלה כתובתה

האם איבדה גם:

א. תקנת בנין דיכרין?

כלומר, כשמוכרת כתובתה, אם בעלה ימות קודם – לא תקבל כתובה,
אם האם גם כשהיא תמות קודם, ואז בעלה, האם בניה איבדו זכותם בכתובתה ונדוניתה?

אם מחלה – רב יימר – גם בספק ויותר סביר שאיבדו, רבא – איבדו את זכותם,

סברא: או כי התכוונה גם לזה, או שקנסו אותה כי זלזלה בכתובה.
אם מכרה -

מכרה לאחר – ודאי לא מכרה זכותם,

            כי הסברות הנ"ל לא שייכות כי מכרה כי נזקקה לכס, והתכוונה למכור כמה שפחות ולא הביעה זלזול.

מכרה לבעלה – רב יימר ורבא הסתפקו, ופשט רבא שלא איבדו, כמו במכרה לאחר.

ולמה לא אומרים שזה פשוט כלול בעיקר הכתובה,
ווכפי שלכאורה אומרים במי שחשבה שמת בעלה (ע"פ עד 1) והתחתנה ואז בא הבעל, שאין לה כתובה, וממילא גם אין לה תקנת "בנים דיכרין" לשני הבעלים?

תשובה – שם זה לא כי זה כלול בכתובה, אלא זה קנס, כי לא בדקה מספיק בגלל היצר להתחתן.

ב. מזונותיה שלאחר מיתת הבעל: רבין בר חנינא – איבדה מזונותיה,

כי זה חלק מתנאי כתובה, וכשמחלה – מחלה על כל זכויותיה שלה.

            רבין בר חנינא אמר זאת בשם ר' אלעזר,

ורב חסדא הגיב שלולי זה היה ר"א, היה אומר על מצב כזה "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מתוך ביתו".

(נג. 7-)

חלק ג - האם חייב לקבור את ארוסתו?

[למדנו בדף מז: שתיקנו קבורתה תחת כתובתה,
כלומר שכשהיא מתה – מצד אחד הוא יורש את כתובתה (הכתובה שאינו נותן לה + נדוניא), ומצד שני מתחייב לקוברה.
לגבי ארוסה – מצד אחד נפטר מהכתובה, אך מצד שני לא יורש את הנדוניה,
האם זה מספיק כדי לחייבו בקבורה?

ר"נ, עולא, אבימי ב"ר פפי – חייב, שהרי נפטר מהכתובה.

דוחה רב חייא מברייתא שפטור, שהרי לא יורש נדוניא,
ולכן אין לו "משפט כתובה" – כלומר אינו חייב לקבור.

            [וקשה – הרי כן נפטר מלתת כתובה?

תשובת רב אושעיא – זה לא נחשב שקיבל,
כי כל עוד היא מתה, בעצם מעולם לא התחייב בכתובה, כי כותב לה בכתובתה: לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", והרי כאן מתה (אמנם ילדיה כן מקבלים, אך זה חיוב חדש)].

(נג: 2+)

חלק ד - תקנת מזונות הבנות

1. מתי מפסיקה לקבל מזונות?

אם בגרה או נישאה – ודאי מפסיקה.

אם רק התארסה?

            הגמרא מביאה כמה דיונים מקבילים:

1. רב – מפסיקה ("עד שתילקחן לגוברין" – גם אירוסין נחשב ליקוחין).

לוי – לא מפסיקה ("ולכן אמר "עד דתיבגרן").

1. כתנאי –

ת"ק – עד שתארס.

ר' אלעזר – עד שתתבגר או תתחתן.

1. ברייתא של רב יוסף – "עד דיהוויין",

אך לא ברור כאיזה צד הברייתא.

1. סברות (2 גרסאות מי אמר איזה צד – רב חסדא או רב יוסף):

עד האירוסין – כי הבעל לא רוצה שארוסתו תחזר על הפתחים, ממילא יאכיל אותה, ולכן אין סיבה שתאכל משל האחים.

עד החתונה – הבעל לא יאכיל אותה, כי לא רוצה להשקיע בה כסף לפני שבטוח התחתנו.

(לג: מתחת לאמצע)

2. בת שנישאה נישואי דרבנן (אחיה ואמה), ומיאנה – האם חוזרת לקבל מזונות מנכסי האב?

רב ששת – זו מחלוקת תנאים:

            יש ברייתא כשיטת לוי מהסעיך הקודם, שאם רק התארסה יש לה מזונות,

            ולכן –

            ת"ק – התאלמנה מהאירוסין – יש לה,

            ר"י- כל עוד היא בבית אביה – יש לה,

            ולכאורה הם אותו דבר, אלא מסביר רב ששת שנחלקו לגבי ממאנת –

                        לת"ק – יש לה,

                        לר"י – אין לה (לא נחשבת "עודה בבית אביה").

3. ר"ל: בת של יבמה ויבם – האם יש לה מזונות מנכסי אביה?

(כשאישה מתייבמת, הכתובה של הבעל הראשון ממשיכה,
ולכן אם בעלה השני מת, האלמנה גובה כתובתה מכנסי הבעל הראשון.
אם אין לו, אז חכמים תיקנו שתגבה מהשני, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

אם לראשון אין נכסים וגובה מהשני – אז גם בתה מהשני גובה מזונות מהשני (ר"ן).

אם לראשון יש נכסים, ואת הכתובה עצמה גובה מנכסי הראשון:

            הבת לא גובה מהראשון (אינו אביה),

(לג: 2-)

4. ר' אלעזר: בת של שנייה לעריות
כלומר נשא את מי שאסורה עליו רק מדרבנן, למשל אם אמו ואם אביו.
לאישה אין כתובה (קנס), כיון שנישאו באיסור.
האם לבת בכל זאת יש מזונות?

            מצד אחד – זה חלק מהכתובה – לא,
            מצד שני – הקנס על האימא, לא על הבת – כן.
            תיקו.

(לד. 4+)

5. רבא: בת של ארוסה?           

לארוסה עצמה יש כתובה, האם גם לבת יש?

מצד אחד – זה חלק מתנאי הכתובה – כן,
מצד שני – עוד לא כתבו את הכתובה – לא (עיקר הכתובה חלה מהאירוסין, אך לא התוספת ואולי לא התנאים הנוספים (ריטב"א).
תיקו.

6. רב פפא: בת של אנוסתו (שצריך לשאתה לאישה, ונולדה להם בת לאחר הנישואין)

בדף לט: ראינו מחלוקת האם לאנוסה יש כתובה:

ת"ק – לא, רי"ס בר"י – כן (100).

לפי רי"ס בר"י – ודאי שגם לבת יש מזונות.

לפי ת"ק, לאימא אין, האם לבת יש?        

            מצד אחד – זה חלק מתנאי הכתובה – אין,

מצד שני – לאמא כי כאן אין את סברת "שלא תהא קלה", אך שאר תנאי הכתובה כן שייכים, אז אולי אותם כן תיקנו?[1]

[1] בדף לט שם אמרנו שסברת ת"ק זה גם שזה נחשב שהיא כבר קיבלה את כתובתה, ולכאורה גם זה נוטה לכיוון שלבת כן יהיה מזונות, כי האימא קיבלה אך הבת לא. וקצת קשה למה הגמרא התעלמה כאן מסברא זו.