ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר אהבה
- הלכות ציצית
פֶּרֶק שְׁלִישִׁיהחיוב בציצית | |
הבגד החייב בציצית | |
א כְּסוּת שֶׁחַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת בָּהּ צִיצִית מִן הַתּוֹרָה - הִיא כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם אוֹ יָתֵר עַל אַרְבַּע, וְתִהְיֶה מִדָּתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהּ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שֶׁלַּקָּטָן הַמְּהַלֵּךְ לְבַדּוֹ בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ אַחֵר לְשָׁמְרוֹ וְלֵילֵךְ עִמּוֹ, וְתִהְיֶה הַכְּסוּת שֶׁלְּצֶמֶר אוֹ שֶׁלְּפִשְׁתִּים בִּלְבַד. | א כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהּ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שֶׁלַּקָּטָן - זהו שיעורו של בגד מזערי, וכל מי שלובש בגד בגודל זה, גם אם הוא אדם גדול, חייב בציצית. |
ב אֲבָל טַלִּית שֶׁלִּשְׁאָר מִינִין, כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּבִגְדֵי צֶמֶר גֶּפֶן וּבִגְדֵי צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁלְּעִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵין חַיָּבִין בְּמִצְוַת צִיצִית אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צִיצִית, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מְרֻבַּעַת אוֹ יָתֵר עַל אַרְבַּע, וְיִהְיֶה שִׁעוּרָהּ כַּשִּׁעוּר; שֶׁכָּל 'בְּגָדִים' הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה סְתָם, אֵינָם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד. | ב נוֹצָה שֶׁלְּעִזִּים - שׂער העזים. כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צִיצִית - משום זה חייבו חכמים את כל מיני הבגדים בציצית. יָתֵר עַל אַרְבַּע - יותר מארבע כנפות. שֶׁכָּל בְּגָדִים וכו' - כל מקום שנאמר בתורה "בגד" בלא פירוש מינו, הכוונה לבגד צמר או לבגד פשתים. |
ד כְּסוּת שֶׁלְּבֶגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁלְּעוֹר - חַיֶּבֶת; הִיא שֶׁלְּעוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁלְּבֶגֶד - פְּטוּרָה; שֶׁאֵין הוֹלְכִין אֶלָּא אַחַר עִקַּר הַכְּסוּת. כְּסוּת שֶׁלִּשְׁנֵי שֻׁתָּפִין - חַיֶּבֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו,לח); לֹא נֶאֱמַר "כְּסוּתְךָ" (דברים כב,יב) אֶלָּא לְמַעֵט שְׁאוּלָה, שֶׁהַטַּלִּית הַשְּׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית שְׁלשִׁים יוֹם; מִכָּאן וְאֵילָךְ - חַיֶּבֶת. | ד שֶׁלְּבֶגֶד - של מיני אריג, כגון המפורטים לעיל (הלכות א ב). וּכְנָפֶיהָ שֶׁלְּעוֹר - והעור פטור מן הציצית, כי אינו בגדר בגד. עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם - לשון רבים, משמע אף בבגד של שותפים. כְּסוּתְךָ - לשון יחיד, ומשמע לכאורה שדווקא בבגד של יחיד. |
ממה עשויים החוטים | |
ה כְּסוּת שֶׁלְּצֶמֶר - עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ חוּטֵי צֶמֶר, וּכְסוּת שֶׁלְּפִשְׁתָּן - עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ חוּטֵי פִּשְׁתָּן; מִמִּינָהּ. וּשְׁאָר בְּגָדִים - עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלְּכָל מִין וָמִין מִמִּינוֹ, כְּגוֹן חוּטֵי מֶשִׁי לִכְסוּת מֶשִׁי וְחוּטֵי נוֹצָה לִכְסוּת נוֹצָה; וְאִם רָצָה לַעֲשׂוֹת לָבָן שֶׁלִּשְׁאָר מִינִים מִצֶּמֶר אוֹ מִפִּשְׁתִּים - עוֹשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁהַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן, וּשְׁאָר מִינִין: בְּמִינָן - פּוֹטְרִין; שֶׁלֹּא בְּמִינָן - אֵין פּוֹטְרִין. | ה עוֹשִׂין לָבָן וכו' - אבל התכלת נעשית רק מן הצמר (לעיל ב,א; להלן ו). וְאִם רָצָה לַעֲשׂוֹת לָבָן... עוֹשֶׂה - כשאין תכלת. אבל כשמטיל תכלת, שהיא של צמר, אינו יכול לעשות את הלבן מפשתים משום איסור שעטנז, אלא עושה אותו מצמר או ממין הבגד. |
ו וּמַה הוּא לַעֲשׂוֹת חוּטֵי צֶמֶר בִּכְסוּת שֶׁלְּפִשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי פִּשְׁתָּן בִּכְסוּת שֶׁלְּצֶמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לָבָן לְבַדּוֹ בְּלֹא תְּכֵלֶת? בַּדִּין הוּא שֶׁיְּהֵא מֻתָּר, שֶׁהַשַּׁעַטְנֵז מֻתָּר לְעִנְיַן צִיצִית, שֶׁהֲרֵי הַתְּכֵלֶת - צֶמֶר הִיא, וּמַטִּילִין אוֹתָהּ לְפִשְׁתָּן. וּמִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂין כֵּן? מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַלָּבָן שֶׁלָּהּ מִמִּינָהּ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה: אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם - הֲרֵי מוּטָב; וְאִם לָאו - יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה; וְכָאן אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם. | ו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לָבָן לְבַדּוֹ בְּלֹא תְּכֵלֶת - כפי שיפורט להלן, בתכלת הותר שעטנז מן התורה. שֶׁהַשַּׁעַטְנֵז מֻתָּר לְעִנְיַן צִיצִית - כך למדו חכמים במסורת, "מפי השמועה", מסמיכות מצוַת ציצית לאיסור שעטנז (דברים כב,יא יב; כלאיים י,ד), ומכאן נלמד הכלל: 'עשה דוחה את לא תעשה'. שֶׁהֲרֵי הַתְּכֵלֶת צֶמֶר הִיא - לעיל ב,א. וּמַטִּילִין אוֹתָהּ לְפִשְׁתָּן - היינו מדין תורה, אבל להלכה הדבר אסור משום גזרה (להלן ז). אֵין עוֹשִׂין כֵּן - גם בלבן, להטיל חוטי צמר בפשתן או להפך. אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם הֲרֵי מוּטָב - אם יש דרך לקיים את מצוַת 'עשה' מבלי לעבור על מצוַת 'לא תעשה', יש לעשות זאת באופן זה ולהימנע מלדחות את איסור 'לא תעשה'. |
זמן המצוה | |
ח מֻתָּר לְאָדָם לִלְבֹּשׁ צִיצִית בַּלַּיְלָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ זְמַנָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ. וּמֵאֵמָתַי מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בַּשַּׁחַר? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עָלֶיהָ? "בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית". וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ בַּיּוֹם - מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף הַמִּצְוָה הוּא שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהּ. | ח בֵּין בַּשַּׁבָּת - היינו שמותר גם לצאת בה לרשות הרבים. שאף על פי שבלילה אין בה מצוה, אין היא בגדר משוי אלא חלק של הבגד (שו"ת רכ; שבת יט,כ). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ - שהרי אין בה עכשיו מצוה. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ - אפילו כמה פעמים ביום (ראה תפילין ד,ז). מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף - שכל המצוות שבין אדם למקום מברך עליהן קודם שיעשה אותן (ברכות יא,ב; וראה שם ה). שֶׁסּוֹף הַמִּצְוָה הוּא שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהּ - כל זמן שאינו מתעטף בבגד, אינו חייב להטיל בו ציצית (להלן י), ולפיכך עשיית הציצית היא רק הכנה למצוה עצמה, שהיא העיטוף, ואין מברכים על עשייה מעין זו (ברכות יא,ח). |
אין קדושה בציצית | |
ט1 וּמֻתָּר לְהִכָּנֵס בְּצִיצִית לְבֵית הַכִּסֵּא וּלְבֵית הַמֶּרְחָץ. נִפְסְקוּ לוֹ חוּטֵי לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת - זוֹרְקָן בָּאַשְׁפָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה. וְאָסוּר לִמְכֹּר טַלִּית מְצֻיֶּצֶת לַגּוֹי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה, אֶלָּא שֶׁמָּא יִתְעַטֵּף בָּהּ, וְיִתְלַוֶּה עִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִי, וִידַמֶּה שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל, וְיַהַרְגֶנּוּ. | ט1 מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה - חפץ המיועד לקיום מצוה, אך אין כתוב בו דבר שבקדושה, בניגוד לספר תורה או תפילין וכיוצא בהם. |
החיוב במצוה | |
ט2 נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁכָּל קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף - חַיָּב בַּצִּיצִית, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בַּמִּצְווֹת. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁרָצוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית - מִתְעַטְּפִים בְּלֹא בְּרָכָה. וְכֵן שְׁאָר כָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מֵהֶן - אִם רָצוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכָה, אֵין מְמַחִין בְּיָדָן. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרֹגִינֹס - חַיָּבִין בְּכֻלָּן מִסָּפֵק; לְפִיכָךְ אֵין מְבָרְכִין, אֶלָּא עוֹשִׂין בְּלֹא בְּרָכָה. | ט2 נָשִׁים... פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית - שבדרך כלל, מצוַת עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה הנשים פטורות ממנה (עבודה זרה יב,ג), ומצוַת ציצית נוהגת ביום ולא בלילה (לעיל ז). עֲבָדִים - עבדים גויים שהוטבלו לעבדות, שהם חייבים במצוות כנשים (חגיגה ב,א). בְּלֹא בְּרָכָה - משום שאינם מצווים, ואינם יכולים לומר "וציוונו". טֻמְטוּם - מי שאברי המין שלו מחופים בקרום עור, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, כל זמן שלא נקרע הקרום (אישות ב,כה). אַנְדְּרֹגִינֹס - מי שנולד עם אברי זכרות ונקבות כאחת, וספק אם יש לראותו כזכר או כנקבה (שם,כד). לְפִיכָךְ אֵין מְבָרְכִין - כי "כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו - עושין אותו בלא ברכה" (ברכות יא,טז). |
י הֵיאַךְ חִיּוּב מִצְוַת הַצִּיצִית? כָּל אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה זוֹ: אִם יִתְכַּסֶּה בִּכְסוּת הָרְאוּיָה לַצִּיצִית - יַטִּיל לָהּ צִיצִית וְאַחַר כָּךְ יִתְכַּסֶּה בָּהּ; וְאִם נִתְכַּסָּה בָּהּ בְּלֹא צִיצִית - הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל הַבְּגָדִים הָרְאוּיִים לַצִּיצִית - כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה בָּהֶן אָדָם, אֶלָּא מְקֻפָּלִין וּמֻנָּחִין, פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית; שֶׁאֵינָהּ חוֹבַת הַטַּלִּית, אֶלָּא חוֹבַת הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלִּית. | י כְּסוּת הָרְאוּיָה לַצִּיצִית - כמפורט לעיל בהלכות א ד. |
יא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מְחֻיָּב לִקְנוֹת טַלִּית וּלְהִתְעַטֵּף בָּהּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיצִית, אֵין רָאוּי לְאָדָם חָסִיד לִפְטֹר עַצְמוֹ מִמִּצְוָה זוֹ; אֶלָּא לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת עָטוּף בִּכְסוּת הַמְּחֻיֶּבֶת בַּצִּיצִית, כְּדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מִצְוָה זוֹ. וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר; גְּנַאי גָּדוֹל הוּא לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל וְהוּא אֵינוֹ עָטוּף. | יא לִפְטֹר עַצְמוֹ מִמִּצְוָה זוֹ - בלבישת בגדים הפטורים מן הציצית. |
מעלת המצוה | |
יב לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית, שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב שְׁקָלָהּ וְתָלָה בָּהּ כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..." (שם טו,לט). | יב שְׁקָלָהּ - שקל את ערכה כנגד כל המצוות. |
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן ( ( ( |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות ציצית (21)
מפעל משנה תורה
2 - הלכות ציצית ב'
3 - הלכות ציצית ג'
4 - הלכות ציצית פרק א' - הרב סבתו
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – מפעל משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפיים ח'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
