ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- תולדות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
דומני שבסוגיה הפותחת את פרשתנו, פרשיית העיבור של יעקב ועשיו, ראש לכל המדברים, הוא האלשיך הקדוש. מרן החיד"א כותב על האלשיך הקדוש, שהוא "המפרש הגדול שבאחרונים" 1 ושפירושו על התנ"ך הוא "מתוק ואמיתי" 2 . רבי משה אלשיך היה תלמידו המובהק של מרן המחבר, רבי יוסף קארו, וזכה שהאר"י הקדוש יעיד עליו שכיוון אל האמת בדרשותיו 3 .
עדות מופלאה יש בשער הספר "ירים משה" 4 , המלקט מתורתו של האלשיך הקדוש על מסכת אבות. מובא שם, שאמר האר"י הקדוש לתלמידיו: "בואו ונשמע חידושי תורה מפי הקדוש רבי משה אלשיך, שזכה לו חדא פנים בתורה, בהאי מאור נפלא, הפלא ופלא, מפליא לעשות".
אולי העובר בלתי כשר
נבקש בשיעור זה לבוא ולשמוע את חידושי תורתו של הקדוש רבי משה אלשיך 5 , שבדבריו הנפלאים המופיעים בספרו "תורת משה", שופך אור על פרשיית העיבור של יעקב ועשיו ומיישב שאלות רבות שעולות אצל הלומד בלימוד פרשיה זו, ואלה דבריו:
"ועל היותה אחות לבן אמר: 'ויתרוצצו הבנים וכו' ותאמר' וכו'. והוא, כי הנה במסכת יומא (פב ע"א) אמרו רבותינו ז"ל: ההיא איתתא דהריחה ביום הכפורים ולחשו לה באזנה דיום הכפורים הוא, ונחת דעתה, ונפק מיניה רבי יוחנן, וקרו עליה 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך', ואתתא אחריתא לא אתיישבא דעתה, ונפק מינה שבתי אוצר פרי, וקרו עליה ('והרשעים כים נגרש') ['זרו רשעים מרחם'].
הנה כי הרעשת עובר בבטן הוראת רשעת העובר. והנה אם היה יעקב לבדו לא היה רוצץ, כי אם בהיות עשו עמו, ועל שהיה יעקב רואה הנגדיי אליו היה מוכרח לנגדו גם הוא. וזה נמשך לה מהיותה אחות לבן, ועל כן בראותה הרצוץ, אמרה: הנה אין זה רק שאולי העובר בלתי כשר, ואין זה רק על היותי אחות לבן, ואם כן 'למה זה אנכי', כי מה הועלתי אנכי מצד עצמי שאני צדקת אם איני מספקת לתקן גרמת נזק אחי.
הנה זהו הדרך האחד האפשרי בכתובים".
הגמרא ביומא מספרת על אישה מעוברת שהריחה מאכל ביום הכיפורים והתעוררה תאוותה עד כדי כך שמניעת האוכל ממנה היתה עלולה להביא אותה ואת עוברה לידי סכנה.
באו לפני רבי יהודה הנשיא ושאלו אותו כיצד לנהוג, והשיב, שעליהם ללחוש באוזנה שיום כיפור היום, אולי תתיישב דעתה ותוכל להתאפק. עשו התלמידים מה שהורה להם רבם, ואכן, קיבלה המעוברת את דבריהם ונרגעה. אמר רבי: על עובר זה נאמר: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ" 6 , ואכן זכתה ויצא ממנה רבי יוחנן.
מעשה נוסף היה, מעין המעשה הראשון, ופנו לשאול את רבי חנינא מה לעשות. אף רבי חנינא שלחם ללחוש באוזנה של המעוברת שמא תתיישב דעתה בזה, אלא שבמקרה זה לא קיבלה המעוברת את הדברים ולא פסקה תאוותה. אמר רבי חנינא: על עובר זה נאמר: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" 7 . ואכן יצא ממנה אדם שהיה מכונה 'שבתאי אוצר פירי', על שם שהיה מפקיע את שערי הפירות על ידי שהיה קונה בשוק הרבה פירות כשהיו בזול, והיה אוצר אותם באוצרו כדי למכרם אחר כך לעניים ביוקר.
מסיפורה של הגמרא עולה, שכבר בשלב ההריון ניתן לזהות מהן המגמות הרוחניות שתלווינה את העובר בהמשך דרכו. בתקופת ההריון לא מתפתח רק הצד הביולוגי של העובר, ישנה גם התפתחות רוחנית. היום ישנה מודעות רבה לכך, אמא שבתקופת ההריון היא רגועה ושלווה, בכך היא מקרינה כוחות פנימיים שמייצרים תהליך נפשי אצל העובר. לכן אישה שהקפידה לא לאכול ביום הכיפורים, יצא ממנה אדם גדול כרבי יוחנן, ולעומתה, מן האישה השניה, שלא הצליחה לשלוט על תאוותה, יצא אדם שפל. ואמנם מצד הדין מותר היה לה לאכול, כי סוף סוף יש כאן סכנת נפשות, אבל מה שיצר מצב של סכנת נפשות זה המקום הנפשי של האישה, היא הכריעה בנפשה שהיא מתאווה לדבר עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לעמוד מנגד.
אם כן כשרבקה חשה שברחמה מתקיימת פעילות נמרצת, יוצאת דופן, היא מיד משליכה את זה על ההתפתחות הרוחנית של העובר. היא מודאגת כי היא חוששת שהעובר הזה ינק מתכונות האופי של לבן אחיה, היא מפחדת שהדינמיות הזו מעידה על הופעה מקולקלת שמתפתחת ברחמה.
המדרש 8 מתאר כיצד הלכה רבקה לשאול את חברותיה המעוברות, אם גם אצלן ישנה התרוצצות בעלת עוצמה כזו, הלוא זה הריון ראשון שלה, היא לא בקיאה בזה. השיבו חברותיה: אמנם מפעם לפעם אנו חשות איזו בעיטה נעימה, אבל זה לא מה שאת מתארת, אצלך זה נשמע כמו מלחמת עולם. החשש הגדול של רבקה היה, שמא בהריון זה היא ממשיכה איזה כוח של לבן בתוך המציאות. את לבן היא מכירה היטב, אם משמעותו של ההריון הזה הוא עוד תוצרת כמו לבן, מויחעל טויבעס!
מדובר בהריון יקר, הריון שבא אחרי עשרים שנות עקרות, אבל אם התוצאה תהיה מקולקלת, אז רבקה מוותרת, "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" 9 .
חבילה של שאלות
ממשיך האלשיך הקדוש ופורש רשימת שאלות, ואלו הן:
"עוד יתכן דרך ישרה שיבור לו האדם, כי בה יתיישבו גם הערות מלבד אלה מענין רב.
והן ראשונה: שום לב אל וי"ו שב'ואלה תולדות', כי הנה כלל בידינו כי 'ואלה' מוסיף על הראשונים, ואיך יוסיף על תולדות ישמעאל האמור למעלה (בסוף פרשת חיי שרה)?
וגם על הסדר: כי תחלה מזכיר תולדות יצחק ואחר כך תולדות אברהם שהוליד את יצחק ואחר כך נישואי יצחק עם רבקה?
ועוד, כי הולדת אברהם את ישמעאל לא יפלא, כי היה מהגר המצרית אך לא משרה, ואם כן מה פשעה רבקה שיצאת ממנה ומיצחק עשו הרשע?
ולמה אם עתיד להוליד צדיק ורשע, למה לא השיאו הוא יתברך אשה זולת רבקה שיצא ממנה עשו כאשר באברהם שנשא הגר להוליד את ישמעאל?
ועוד: מה זה היה שלא הוציא הוא יתברך את יעקב ועשו כל אחד בפני עצמו בשני עִבורים והיה נתקן צער רבקה?
ומה גם, לאומר (עיין תנחומא תצא ד; בראשית רבה סג, ו) כי על ידי כן הפסידה עשרה בנים, שהיתה עתידה להוציא שנים עשרה שבטים, ואמרה: 'למה זה אנכי'? מנין ז"ה (בגימטריא 12), ואילו היו אחד אחד לא נצטערה ולא הפסידה עשרה בנים.
וגם לא היה מצטער יעקב בבטן בשכונת עשו תשעה חדשים.
וגם היה נתקן קנות הבכורה, כי היה נולד יעקב ראשונה בכור מן הבטן.
וגם ישקיט ריב הברכות, כי בהיות יעקב בכור היה מברכו אביו מבלי יגנוב יעקב ברכותיו. כי הנה מאומרו 'ויקרא את עשו בנו הגדול' וכו', יורה כי את הגדול היה חפץ לברך.
וכן יקשה אפילו אחר היותם תאומים, כי טוב היה יצא יעקב ראשונה, ולא היה ריב בכורה וברכה?".
יש כאן חבילה של שאלות על התוכנית האלקית, שאלות שכולן סובבות סביב הריונה של רבקה.
עשיו שתה את דם נידות אמו
מתוך שאלות אלו נותן לנו האלשיך הקדוש להציץ במעט על המבט האלקי העומד מאחורי פרשיית ההריון הפותחת את פרשתנו, ופורש בפנינו מבט שלם שמלמד אותנו כמה עמוקה ונפלאה המחשבה האלקית, וכה דבריו:
"והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא (ילקוט שמעוני רמז קי בשם מדרש אבכיר) 'ויצא הראשון אדמוני', למה? שכשהיה בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו. ע"כ. והלא כמו זר נחשב, כי הנה אין דם נדות למעוברת, וגם העובר אינו בחיריי כי כח אין בו לשתות אשר יבחר, כי אם מאשר תאכל ותשתה אמו, וזה חלק כחלק כיעקב כעשו, ואיך ישתה האחד מה שלא ישתה חבירו והמה בבטן אחד?".
כך אומרים חז"ל על עשיו, שכשהיה בבטן אמו שתה את דם הנידות של אמו. לשתות את דם הנידות, פירושו של דבר לקחת את כל חלק הטומאה של החיים, את כל זוהמת החיים, ולשתות את זה. מה פשר דברי חז"ל הללו, וכי עובר במעי אמו יכול לבחור? הרי הוא מקבל את ההזנה שלו דרך חבל הטבור, הוא מקבל בדיוק מה שהוא צריך?
זירוז הליכים בתיקון העולם
ממשיך האלשיך ומביא מאמר חז"ל נוסף:
"ועוד שנית: נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח, ד) - 'דבר צוה לאלף דור', זו התורה, אלא שראה הקדוש ברוך הוא שיהיו הדורות מכעיסין וכו', נטל תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור.
והנה ראוי לדעת למה היה ראוי להנתן דת לאלף דור, ולמה החסיר מהם תתקע"ד דורות ולא פחות או יותר.
אמנם הנה כתבנו במקומה, שְׁלְמה שרצה הקדוש ברוך הוא שידעו ישראל כי לכל אחד ואחד מכולם היה נותן כל התורה. הוצרך לדבר עם כל אחד ואחד לאמר לו בלשון יחיד 'אנכי ה' אלקיך', שהיא השגת נבואה בהקיץ פנים בפנים, שישמעו מפיו ויתנבאו כל איש ישראל ולא יבצר גם אחד, אשר היה בלתי אפשר אם לא בהפסק מכולם זוהמת נחש, כי על כן כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן זכו לקבל התורה והוכנו לשמוע מפיו יתברך תורה שהיא נבואה ובהקיץ ופנים בפנים ואיש לא נעדר מהשגה זו, שהיא אצלי על שפסקה זוהמתן, כמבואר במקומו באר היטב".
מעבר למעמד המופלא שבו שישים ריבוא מישראל קיבלו את התורה, היה על כל אחד באופן אישי לשמוע את המאמר האישי שלו, אתה ה'אנכי ה' אלקיך', בלשון יחיד. אבל לשם כך צריך להפסיק את 'זוהמת הנחש', הלוא בראשית הבריאה הטיל הנחש הקדמון את זוהמתו בעולם 10 , ומאז ואילך לא יכול כל יחיד לשמוע את דבר ה' הפונה אליו באופן אישי. רק כשעמדו ישראל על הר סיני, הושלם תהליך החיטוי ופסקה זוהמתם, עד אז היה צריך לטהר כל אחד ואחד מישראל באופן אישי.
"והנה כשברא ה' אלקים אדם על הארץ, זך בלי שמרי זוהמא בראו, ויניחהו בגן עדן, וכאשר הוטמאה חוה ויטמאהו גם הוא, ראה הוא יתברך והנה להתם חלאת הזוהמא ההיא לאט לה היה צריך אלף דור, וזהו 'דבר צוה לאלף דור' - זהו התורה. אך בראות כי באלף דור בלי תורה המכשירתן לא תותך הזוהמא, כי רעה בחירתם ויאבד העולם הבלתי מתקיים בלי תורה, לכן סילק תתקע"ד דור וישאר כ"ו כמספר אותיות שמו יתברך, למען בעבור שמו הגדול יתקיים העולם גם שלא תהיה תורה בעולם המקיימתו.
אך ראה והנה היה כדבר נמנע להתיך בכ"ו דורות מה שהיה צריך אלף דור להתיכה, לכן מה עשה הקדוש ברוך הוא? חשב מחשבות למרק בכ"ו דורות שיעור מופלג עד הטהר כל חלאת זוהמא מהם, והוא מאברהם עד מתן תורה, והוא שצרפו בכבשן האש והביאו לארץ ישראל עד תשלום עשר נסיונות באופן מירוק חלק רב מאד".
לשם תיקון הזוהמה שהטיל הנחש דרושים מאמצים רבים, והדבר אורך זמן. מתחילה נדרש תהליך של תיקון שאורך אלף דורות, אבל איך אפשר להחזיק מעמד במשך אלף שנים בלי תורה, זה דבר שהמציאות לא יכולה לסבול אותו, לכן נתערבה ההשגחה האלקית וצמצמה את משך התיקון הנדרש לעשרים ושש דורות, כמנין הוי'ה, כך שיתקיים העולם לפחות בעבור שמו יתברך אם לא בעבור התורה.
נישואי אברהם עם הגר המצרית
לאור שני מאמרי חז"ל האמורים מבאר האלשיך מדוע נשא אברהם את הגר המצרית, על אף העובדה שמדובר באישה שינקה עד עתה ממקור שכולו מלא זוהמה.
"ואחרי כן להביא את יצחק, למען יצא כמעט טהור מזוהמא סיבב ישא את הגר כי למה שהיא מצרית תשאב מזרעו בחינת הזוהמא".
למה אברהם נושא את הגר לאישה? כי עדיין לא הסתיים תהליך הפסקת הזוהמה מזרעו של אברהם. הנישואים עם הגר נועדו לשם העברת הזוהמה מבית ישראל והמשכתה אצל ישמעאל.
אברהם נימול רק אחרי הולדת ישמעאל
דבר נוסף עשתה ההשגחה האלקית כדי שיצחק יצא מטיפה קדושה:
"וזאת שנית עשה הוא יתברך שלא צוה לו שימול עד נולד ישמעאל, שעל ידי שני דברים אלו, אחד היות הגר המצרית כלי לשאוב הזוהמא, והיות אברהם עדיין ערל כי הערלה גם היא תמשוך הבחינה ההיא, למען תשאר בחינת הקדושה לצאת משם יצחק אחר שנימול אביו. והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מו, ב): למה לא נמול קודם שנולד ישמעאל? כדי שיצא יצחק מטפה קדושה, שהוא מה שכתבנו".
למה אברהם אבינו לא נימול עד אחרי הולדת ישמעאל? כדי שהזוהמה תדבק בישמעאל. ההריון של הגר היה לפני המילה, לפני הסרת העורלה ותיקון הזוהמה. הגר היתה גם שפחה וגם מצרית, היו לה כל התנאים הנצרכים כדי להיות 'כלי לשאוב הזוהמא', ואכן בהריונה עם ישמעאל תרמה תרומה נכבדה להעברת הזוהמה מזרע אברהם.
הולדת יצחק בהיות אברהם ושרה זקנים
הדבר השלישי שעתה ההנהגה האלקית:
"ועוד הוסיף הוא יתברך, והוא במאמר הנזכר, שלא נולד יצחק עד יהיה אברהם בן מאה שנה 'כשבוטל יצרו כשבוטלה תאותו, משנקשר דמו משנצרר דמו', שהוא כמו שאמרו ז"ל: 'קנמון אני מעמיד בעולם' כו', שהוא כמעט שלא על ידי יצר הרע היתה הולדתו".
למה גלגלה ההשגחה שאברהם אבינו יוליד בגיל מאוחר כל כך, בהיותו בן תשעים ותשע? כי בגיל מופלג כזה, ברור לכל בר דעת, שכוחה של היצריות והתאווה התפוגג. אברהם אבינו מוליד את יצחק בגיל שבו כבר אין תאוות ויצרים. הורתו של יצחק היא בקדושה יתרה.
"ועוד הוסיף הוא יתברך, שלא ילדתו אמו בנערותיה שמתיילד על ידי דם נדות, על דבר שדם נדות הוא מחלאת זוהמת נחש כנודע, ומהדם היא עיקר יצירת הולד, כי אם בזקנתה ואז השיבה לנערותה בהשגחת נסיית, באופן שאפילו שאז פרסה נדה אחרי זקנתה אינו דם טבעי הבא מזוהמא. נמצאת הזוהמא מתמעטת שיעור מופלג מאברהם ליצחק".
חז"ל אומרים 11 , שלפני המבול היתה אישה מתעברת ויולדת ביום אחד, לא היתה אז מחזוריות חודשית, לא היה צריך את כל זה, מידי יום היתה אישה יולדת. כך מובטחים אנו גם על העתיד לבוא "עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר: 'הרה ויולדת יחדיו'" 12 . אם כן דם הנידות הוא תוצאה של החטא הקדמון, הוא שייך לאותה זוהמה שדורשת תיקון, לכן דאגה ההשגחה שהולדתו של יצחק תהיה ללא דם נידות. מצד הטבע היא הגיעה לגיל הבלות, היא סיימה לראות דם, הפעם האחרונה שהיא ראתה דם היתה כשפגשה את המלאכים, "שפירסה שרה נדה" 13 , ובזה תמה תקופת הפריון שלה. כדי שיוולד יצחק היה צורך לשנות סדרי בראשית ולחדש את יכולת ההולדה של שרה בדרך נס, "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" 14 , ובכך לייצר הריון מזוכך ללא שמץ זוהמה.
פרשת העקדה - לידה מחודשת
קומה נוספת של זיכוך נבנתה במעשה העקדה.
"ועדיין לא יבצר מהשאר ביצחק עדיין קצת זוהמא, ולכן הוא יתברך מירק אותו על ידי עקידה".
כלומר אמנם הולדתו של ישמעאל תרמה תרומה משמעותית להפחתת הזוהמה מישראל, אבל הזיכוך עדיין לא הושלם. כדי לבנות קומה נוספת של זיכוך נדרש ניסיון העקידה. אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות, הוא נכנס לכבשן האש ועבר ניסיון אחר ניסיון עד שלבסוף הגיע אל השיא - ניסיון העקידה.
פרשת העקדה, זו לידה מחודשת. באותה העת היה יצחק בגיל שלושים ושבע 15 , וברגע שאמר לו הקב"ה "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" 16 , נוצרה מציאות מחודשת, יצחק נולד מחדש. יש כאן עובדה מרתקת, הכתוב מציין שנישואי יצחק עם רבקה היו בהיותו בן ארבעים שנה, אם כן לפי הסוברים שרבקה היתה בת שלוש 17 כשיצחק נשא אותה, יוצא שכשיצחק נעקד על גבי המזבח, באותם רגעים ממש, או לפחות בסמוך, אמהּ של רבקה היתה בחדר לידה. נמצא שיצחק ורבקה היו בעצם בני אותו גיל!
היה בלתי אפשר לישא זולת בת זוגו הקדושה
כעת עומד האלשיך על ההבדל בין דרכי הזיכוך שהונהגו אצל אברהם לדרכי הזיכוך שהונהגו אצל יצחק, וזו לשונו:
"וכשבא להוליד להוציא את יעקב שתהיה מטתו שלמה, הנה היה צריך עשות כאשר עשה אברהם שהטיל הזוהמא בהגר, אך היה בלתי אפשר לישא זולת בת זוגו הקדושה, כי נקדש בעקידה והוא עולה תמימה. ועל כן אמר הוא יתברך: אם תלד רבקה שני בנים בשני עבורים, לא יבצר מהיות כל בן מהם מעורב בזוהמא, ומה גם כי אמו עודנה בבחרותה, ועל ידי דם נדותה מתהוה ולדה והוא מחלאת הזוהמא. וגם שימתין הוא יתברך עד יהיו שניהם זקנים לא יבצר מקצת זוהמא, לכן הוא יתברך גזר בחכמתו יצאו תאומים, למען שתי הבחינות הנמצאות מעורבות בעיבור יתפרדו על ידי שלוח הוא יתברך בבטנה שני מיני נפשות - נפש קדושה מאתו יתברך ונפש חצונית מהקליפה שכל אחת תשאב בחינתה, זו הקדושה ויצא ממנו יעקב, וזו הזוהמא ויצא ממנו עשו, כנודע ממחלוקת רבי ואנטונינוס (סנהדרין צא ע"ב), שעלתה הסכמתם כי מעת יצירת הולד הנפש באה שמה, וזה יהיה ענין מאמרם ז"ל שהזכרנו מפסיקתא, כי בהיות עשו בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ועל כן יצא אדמוני, שהוא כי שאב כל הזוהמא המתייחסת אל דם נדות כמו שכתבנו.
ועל כן יצא תחלה עשו, למען יצא עם הדם והעיפוש היוצא תחלה שהוא בחינתו כמדובר. והוא מאמר רבה (סג, יא): יצא עשו יצא סריותו עמו. וכן אמרו (שם), שהיה כמי שרוחץ המרחץ תחלה, שיצא יעקב בנקיות, כי אין ספק רמזו כל מאמרנו זה".
אם עדיין נשארה קצת זוהמה אצל יצחק, אז מתבקש היה שיחפשו לו עוד אישה, כמו הגר, שתוציא את הזוהמה הזו, ואחר כך יֵצא יעקב מרבקה. אלא שמהלך כזה לא התאפשר, כי יצחק אבינו התקדש בקדושת העקדה, והתעלה למדרגה עליונה שאיננה מאפשרת לישא שפחה מלבד 'בת זוגו הקדושה'.
ועדיין קשה: לשם מה נולדו יעקב ועשיו כתאומים, מדוע לא הפרידה ההשגחה בין שני ההפכים האלה, ודאגה להולדתו של כל אחד בנפרד?
התשובה לכך, אומר האלשיך הקדוש, היא שאם היו שתי לידות, בכל אחת מהן היו נשארים חלקי זוהמה. יתרה מזאת, בשונה משרה שילדה את יצחק לעת זקנה, רבקה היתה עוד צעירה, היא היתה עוד בתקופת הפריון שלה וראתה דם נידות, לכן כדי לייצר חיים שאין בהם זוהמה היה צורך בהריון אחד, בטיפת זרע אחת שממנה ייפרדו שני חלקים - חלק הטוב וחלק הרע.
דם הנידות, כאמור, שייך לאותו ארס שהטיל נחש הקדמוני במציאות החיים, לולי החטא הקדמון לא היתה נידות, וכעת בא עשיו ושואב אליו את כל דם הנידות, את כל זוהמת החיים.
תולדות ישמעאל ותולדות יצחק
מסכם האלשיך הקדוש ואומר, שבעצם המבט העמוק הזה על דרכי ההשגחה האלקית, עולה מסדר הפרשיות, לכן תחילה מופיעים פסוקי 'תולדות ישמעאל', אחר כך פסוקי 'תולדות יצחק', וביניהם, מצד אחד הפרדה ופתיחת פרשה חדשה, ומצד שני ו"ו-החיבור הרומזת לזוהמה שקיימת בעוצמה רבה ב'תולדות ישמעאל' ובמידה מעטה נותרה גם ב'תולדות יצחק'. ובלשונו:
"ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור: מה זה היה צאת עשו מיצחק ורבקה, ואם על נגעי קרוביה, למה נשאה [ליצחק]?
וגם: למה היו תאומים, שנתרגשו כל הדברים הקשים הנאמרים למעלה?
ועל כן אמרה תורה: 'ואלה תולדות יצחק', לומר, הנה מוסיף על הראשונים הנזכר, 'תולדות ישמעאל' הנזכר, שהוא בחינת זוהמא שהטיל אברהם, כן בתולדות יצחק יש עדיין בחינת זוהמא שהוא באחד, אך לא לגמרי כי אם בן אברהם, כלומר דומה לאביו, כי כאשר אביו הוליד צדיק ורשע לבלתי צאת טיפת יצחק מעורבת בעכירת זוהמא, כן יצחק הוליד תם ורשע למען יצא יעקב משולל כל עכירת זוהמא. וגם שבכלל תולדתו הוא, עם כל זה אל יעלה על רוחך יקרא ליצחק בעשו זרע על היותו בן הגבירה ולא בן האמה כישמעאל, כי הלא אברהם הוליד את יצחק, לומר כי בכלל מה שאני מדמה אותו לאברהם הוא, כי כאשר אברהם לא יחשב למוליד את שני בניו רק את יצחק ולא את ישמעאל, כמא דאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', כן הדבר ביצחק, כי לא יחשוב רק למוליד אחד שהוא את יעקב, כי על כן מסדרי תפילתנו, ביום הזכרון אמרו: 'ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור' ולא אמרו 'לזרע יעקב', וכמו שכתבתי (בראשית לב, י) על 'אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק' בס"ד".
הפרשה הקודמת, פרשת חיי שרה, מסיימת ב'תולדות ישמעאל', ופרשתנו פותחת ב'תולדות יצחק'. יש כאן שתי פרשיות שביניהן צריכה להיות 'גדר הפרדה'. אין דבר כזה 'מדינה דו לאומית', אלא "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" 18 גוי אחד ולא שני גויים!
יחד עם זאת ישנה ו"ו-החיבור שמחברת בין שתי הפרשיות, ומלמדת אותנו שכמו שאצל אברהם היו מעורבים חלקיקי זוהמה שהיו צריכים להתפרש מישמעאל, כך אצל יצחק נותרו חלקיקי זוהמה שצריכים להתפרש.
שתי תכונות באישיותה של רבקה
מסיים האלשיך הקדוש ואומר:
"ואם יאמר איש: אם כן איפוא למה לא לקח יצחק שפחה כהגר להטיל בה הזוהמא?
לזה אמר 'ויהיה יצחק בן ארבעים שנה', שהוא אחר שנתקדש בעקידה בקחתו את רבקה ועל כן לא יאות לו לזולתה.
ושמא תאמר: אם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך יצא זה ממנה?
לזה אמר, דע כי שתי בחינות היו בה, אחת שהיותה 'בת בתואל', שאביה רשע ומפדן ארם, שאנשי מקומה רשעים ואחות לבן הרשע, כי יצאת מתוך הזוהמא, ועל כן לא יבצר ממנה בחינה לקבל את זה ברחמה, אך מפאת עצמה היתה צדקת גמורה בת זוגו של יצחק. וזהו אומרו 'לו לאשה', כי היא המזומנת ומיוחדת לו לאשה. נמצאו בה שתי בחינות, מצד מולדתה ראויה לקבל את עשו, ומפאת עצמה ובעלה לקבל את יעקב".
באישיותה של רבקה היו טבועות שתי התכונות הנדרשות, מצד אחד היה לה את הכוח לקחת את הרע בהיותה 'בת בתואל הארמי אחות לבן', ומצד שני היתה לה מציאות עצמית מזוככת עד כדי כך שהיתה מזומנת ומיוחדת ליצחק לאישה.
עם הולדת יעקב נחתם תהליך הזיכוך שדרש התערבות חודרנית, ומכאן ואילך כולם שייכים אל מגמת הקודש.
גרעין וקליפה - העולם משיל את חלקי הזוהמה
בסגנון שונה מופיעים הדברים בספר הדרשות של מרן הרב קוק 19 , והיסוד לכך מוסד כבר בדברי ריה"ל בספר הכוזרי 20 . ריה"ל מבאר שהמציאות מורכבת מגרעין וקליפה ובשעת הצורך זורקים את הקליפה ונשאר הגרעין. מדובר בתהליך של היפרדות, העולם משיל מעליו את חלקי הזוהמה והופך להיות יותר ויותר מתוקן. בכל הדורות אנו נפגשים עם התכונה הזו, ישנם עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם, כל דור משליך את קליפתו ומשאיר את הגרעין - תרח היה רשע ויצאה ממנו גרעיניותו של אברהם אבינו, מאברהם אבינו יצאה גרעיניותו של יצחק ולצידו קליפת ישמעאל, ומיצחק יצאה גרעיניותו של יעקב ולצידה קליפתו של עשו. תכונה זו הפסיקה אצל יעקב אבינו, ממנו יצאו שנים עשר שבטי ישראל, כולם גרעיניים, כולם קדושים.
מקורות עיקריים:
אלשיך בראשית כה, יט , שבת קמו ע"ב , ויקרא רבה ה, א , שבת ל ע"ב , כוזרי מאמר א, צה וקג; מאמר ב, יד.
^ 1.ראה שם הגדולים, ערך דרשות הר"ן.
^ 2.ראה שם הגדולים, בערכו.
^ 3.שם.
^ 4.ירים משה פיורדא תקכ"ד.
^ 5.אלשיך בראשית כה, יט.
^ 6.ירמיה א, ה.
^ 7.תהלים נח, ד.
^ 8.ראה בראשית רבה סג, ו.
^ 9.בראשית כה, כב.
^ 10.שבת קמו ע"ב.
^ 11.ויקרא רבה ה, א.
^ 12.שבת ל ע"ב.
^ 13.רש"י בראשית יח, ח.
^ 14.בראשית יח, יב.
^ 15.ראה רש"י בראשית כה, כ.
^ 16.בראשית כב, יב.
^ 17.סדר עולם רבה פרק א. וראה ביאור הגר"א שם. לדבריו, יצחק היה בן עשרים ושש בשעת העקידה, ואם כן רבקה היתה בת ארבע עשרה בנישואיה, וכך כבר בתוספות ד"ה וכן במסכת יבמות (סא ע"ב). ובספר הישר (עמ' פז) מובא שהיתה בת עשר.
^ 18.שמואל ב' ז, כג.
^ 19.מדבר שור, הדרוש התשעה ועשרים.
^ 20.מאמר א, צה וקג; מאמר ב, יד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
