ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, כִּי מַה שֶּׁאָמַר: לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה וכו'. לֹא שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר עַל הַחֵטְא, רַק רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וְשׁוֹמֵר אוֹתָם מִן הַחֵטְא, וּמִפְּנֵי 1 כִּי תִּהְיֶה נִרְאֶה הַתְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, לֹא הָיָה שׁוֹמֵר אוֹתָם מִן הַחֵטְא כְּמוֹ שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לָזֶה, עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי חֵטְא.
כדי שתימצא התשובה בעולם היה צורך להוציאה אל הפועל
וְאֵין הַפֵּרוּשׁ כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָאָדָם שֶׁאֵלּוּ הָיוּ חוֹטְאִים וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁגַּם הוּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁבְּוַדַּאי לְדָבָר זֶה לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַרְאוֹת, כִּי מְבֹאָר הוּא בַּכָּתוּב2 . אֲבָל הַפֵּרוּשׁ בָּזֶה, כִּי הַתְּשׁוּבָה שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם מִן הַחֵטְא, וִיקַבֵּל אוֹתוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּתְשׁוּבָה, הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד, הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם. כִּי אַחַר שֶׁחָטָא הָאָדָם, יָשׁוּב אֶל הַתְחָלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר הָיָה בָּרִאשׁוֹנָה. וּבִשְׁבִיל כָּךְ אָמְרוּ בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נד, א) וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים(לט, ב) , שֶׁהַתְּשׁוּבָה נִבְרֵאת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּחִבּוּר גְּבוּרוֹת ה' וְשָׁם מְבֹאָר שֶׁהִיא עַל כָּל הָעוֹלָם. וּלְפִיכָךְ הַתְּשׁוּבָה בְּרִיאָה חֲדָשָׁה בָּעוֹלָם. וְכַאֲשֶׁר לֹא הָיָה הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת בָּעוֹלָם, רָחוֹק הָיָה הַתְּשׁוּבָה מִן הָאָדָם. אַף כִּי הַכָּתוּב מַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה, הֲלֹא דָּבָר רָחוֹק הִיא הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה בָּעוֹלָם, לָצֵאת לַפֹּעַל. אֲבָל כַּאֲשֶׁר נִמְצָא שֶׁהָרִאשׁוֹנִים פָּתְחוּ שַׁעַר הַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁנִּמְצָא מַעֲלָה הַזֹּאת בָּעוֹלָם, וְעַל יָדָם קָנָה הָעוֹלָם הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, הִיא מַדְרֵגַת הַתְּשׁוּבָה, שׁוּב אֵין נֶחְשָׁב בְּרִיאָה חֲדָשָׁה, שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַתְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם.
רק מי שהוא עיקר, כדור יוצאי מצרים ודוד המלך, יכולים להוציא התשובה אל הפועל
כִּי הֵם פָּתְחוּ פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, בְּמַה שֶּׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְהֵם הָיוּ הַתְחָלַת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וּלְפִיכָךְ הָיוּ הֵם עִקָּר בָּעוֹלָם. וּלְכָךְ כַּאֲשֶׁר הֵם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, פָּתְחוּ פֶּתַח תְּשׁוּבָה לְכָל הָעוֹלָם*. וְלֹא הָיוּ נֶחְשָׁבִים כְּמוֹ שְׁאָר אָדָם, שֶׁהוּא אָדָם פְּרָטִי, וְעַל יָדוֹ לֹא הָיָה נִמְצָא הַתְּשׁוּבָה בְּכָל הָעוֹלָם. וְאַף דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הֲרֵי הוּא עִקָּר בָּעוֹלָם, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה הַתְּשׁוּבָה, פָּתַח פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה לְכָל הָעוֹלָם. וּמִפְּנֵי כָּךְ, עַל יָדָם נִמְצָא מַדְרֵגַת הַתְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, וְהֵם פָּתְחוּ פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה, וְהוֹצִיאוּ מַדְרֵגָה זֹאת לַפֹּעַל, אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא מִקֹּדֶם הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה כָּל כָּךְ בְּפֹעַל. וְלֹא הָיָה רָאוּי לְזֶה רַק דּוֹר שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, וְלֹא שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ כִּי מַדְרֵגַת הַתְּשׁוּבָה מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹד, שֶׁהִיא עַל הָעוֹלָם, וְלֹא נִמְצָא זֶה עַל יְדֵי קְטַנֵּי אֶרֶץ, שֶׁאֵינָם נֶחְשָׁבִים בָּעוֹלָם. וְיוֹתֵר מִזֶּה, כִּי אֵלּוּ הֵם מוּכָנִים לִפְתֹּחַ פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה בְּעַצְמָם, וְדָבָר זֶה יָדוּעַ לַמְּבִינִים, אֵיךְ אֵלּוּ הָיוּ מוּכָנִים לַתְּשׁוּבָה לְפִי מַעֲלָתָם. וּלְפִיכָךְ הֵם פָּתְחוּ פֶּתַח הַתְּשׁוּבָה, שֶׁעַל יָדָם יֵשׁ דְּבֵקוּת לָעוֹלָם בַּתְּשׁוּבָה.
___________________________________
עוד יש לפרש את מאמר חז"ל: לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה וכו', שאין הכוונה שהקב"ה גרם לישראל לחטוא, אלא שהקב"ה שומר את חסידיו שלא יכשלו בחטא, 1 וכדי שתיראה התשובה בעולם, הקב"ה לא שמר אותם כמו שהיה שומר אותם אלמלא רצה שתהיה תשובה בעולם, ומכיוון שלא היתה שמירה טובה חטאו.
אין כוונת חז"ל לומר שעם ישראל ודוד חטאו ועשו תשובה כדי שישמשו דוגמא לחוטאים, שגם הם יעשו תשובה, 2 כי בודאי די בצווי שבתורה על התשובה כדי שידעו לחזור בתשובה. אלא הביאור הוא, שהתשובה שיעשה החוטא כשישוב מהחטא והקב"ה מקבלו היא מעלה גדולה מאד, המעלה העליונה של העולם. כי התשובה היא שהאדם החוטא שב אל תחילתו, כמו שהיה בתחילה. מפני מעלת התשובה אמרו חכמים בפרק מקום שנהגו ובמסכת נדרים, שהתשובה קדמה לעולם. וכבר בארנו בחיבור גבורות ה' שהתשובה היא מעל לכל העולם. לכן התשובה היא בריאה חדשה בעולם, והיא בכח. כאשר התשובה עדיין לא בפועל בעולם היא רחוקה מהאדם, ואף שהתורה מזהירה על התשובה, מכיוון שהיא בריאה חדשה הרי היא רחוקה מלצאת לפועל. אבל כאשר הראשונים פתחו שער התשובה, ובכך התשובה נמצאת בפועל בעולם, קונה העולם מעלה גבוהה, מעלת התשובה. ומעתה התשובה אינה נחשבת בריאה חדשה אלא היא קרובה יותר, כי היא כבר נמצאת בעולם.
דור המדבר חוטאי העגל פתחו פתח התשובה בעולם. דור זה הוא הדור הראשון של עם ישראל, ומשום כך הם עיקר העולם, ולכן כאשר הם עשו תשובה, הם פתחו פתח תשובה לכל העולם. דור זה לא נחשבו כמו שאר האנשים בעולם, שהם אנשים פרטיים, שאינם יכולים להוריד את התשובה לכל העולם. גם דוד המלך אינו נחשב לאדם פרטי אלא לעיקר, מפני שממנו מלכות בית דוד. לכן כשעשה דוד תשובה הוריד את התשובה לעולם. על כן דור יוצאי מצרים ודוד הוציאו את התשובה אל הפועל בעולם. לא היו ראויים לזה אחרים, אלא רק דור יוצאי מצרים ודוד המלך, כי כבר בארנו שמעלת התשובה גבוהה מאד, ואין אנשים קטנים, שאינם נחשבים בעולם, יכולים לפעול זאת. ועוד דוקא הם ראויים לפתוח פתח תשובה בעולם, כי לפי מעלתם, שהם ראשית הויה, יכולים להחזיר העולם אל ראשיתו. לכן הם אלו שפתחו פתח תשובה והוציאו את התשובה אל הפועל בעולם.
ביאורים
כל מי שמתבונן על התשובה רואה עד כמה היא עניין מחודש. בעולם שלנו אין שום אפשרות למחוק דבר שכבר קרה. ניתן אולי להתעלם ממנו, או לוותר עליו, אך לא למחוק אותו. התשובה יוצרת מציאות חדשה. אדם שחטא והתרחק יכול לשוב "אל התחלתו כאשר היה בראשונה". כיצד יתכן דבר זה? על כורחנו להסביר שמדובר כאן ביצירה אלוהית מיוחדת. יצירה של דבר שקדם לעולם והוא מעליו. אלא שדבר מחודש שכזה צריך מישהו ש'יפתח לו את השער', מישהו שיגלה אותו בעולם.
דברי חז"ל על כך שישראל חטאו כדי להורות תשובה לרבים לא נועדו כדי ללמד שניתן לחזור בתשובה. לימוד זה היה יכול להילמד מתוך פסוקי התורה, ללא שיתרחש חטא בפועל. פתחון הפה לבעלי תשובה עליו דיברו חז"ל, הוא גילוי בפועל של מציאות התשובה בעולם הזה , וכך הם זכו להיות מעין שותפים להקב"ה ב'לידה' של התשובה בעולם. המתאימים ביותר ליצירה זו הם דווקא הדור של עם ישראל שיצאו ממצרים, דור זה הוא הראשית של עם ישראל שנולד ביציאתו ממצרים, שמתוך לידה זאת לקח לו הקב"ה את ישראל לעם. דור זה המוגדר כדור דעה, הוא זה שראוי להיות קשור לכלל הדורות בעם ישראל ולגלות את חידוש התשובה הכללית , כמו שדוד המלך, עם גודל מעלתו ועם הקשר הגדול שלו לכל ישראל, בתור האדם המהווה את יסוד הנהגת המלכות בישראל, הוא זה שראוי לגלות ולחדש את התשובה אצל האדם הפרטי .
אלא שעדיין יש להקשות, וכי הקב"ה חלילה כופה על ישראל לחטוא? תירוץ ראשון תירץ המהר"ל לעיל, והוא עסק בכך שלא הייתה גזֵרה על עצם החטא אלא על התשובה. וכאן הוא מתרץ תירוץ נוסף, שכדי להינצל מן החטא, האדם זקוק לסיוע מה' כדי שלא יכשל בעבירה, ללא סיוע זה הוא עלול ליפול ברשתו של היצר. וכיוון שרצה הקב"ה לגלות בעולם את כוח התשובה, סילק מדור המדבר ומדוד את השמירה, ולכן חטאו למרות שלא היו ראויים לחטוא.
הרחבות
*לפתוח פתח לקדושה
וּלְכָךְ כַּאֲשֶׁר הֵם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, פָּתְחוּ פֶּתַח תְּשׁוּבָה לְכָל הָעוֹלָם. המהר"ל מלמד אותנו שיש קשר בין נפשות האנשים, ולכן מדרגה רוחנית שהיה קשה להשיגה, ניתנת להשגה ביתר קלות כאשר מישהו כבר השיג אותה.
ישנו סיפור הממחיש עיקרון זה בתחום אחר, בתחום לימוד התורה: מעשה ברבי יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך', שהתקשה מאוד בהבנת קטע מסוים מדברי הרמב"ם. לאחר כמה ימים הצליח ליישב את דברי הרמב"ם מתוך יגיעה גדולה. להפתעתו, שמע למחרת את ההסבר המחודש ברמב"ם מפי תלמיד חכם צעיר שלא יגע כל כך על הדברים. הסביר המגיד לרבי יוסף (כידוע, לרבי יוסף קארו היה מלאך 'מגיד' שהיה שלוח אליו מן השמיים ללמדו תורה. דברים רבים ששמע מן המגיד כתב רבי יוסף בספרו 'מגיד מישרים') שאכן דברי הרמב"ם היו מאוד קשים להבנה, אך אחרי שרבי יוסף כיוון אל האמת והבין את הדברים בעצמו, ניתן להבינם גם ללא יגיעה גדולה במיוחד. (על פי ספר 'חומת אנך' לרב חיד"א, משלי ג).
שאלות לדיון
מה הכוונה שהקב"ה שומר אותנו מן החטא?
לפי דברי המהר"ל כאן, מה המשמעות של 'לחזור בתשובה'?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
