ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
האדמו"ר ר' יחזקאל בן האדמו"ר ר' מאיר יחיאל הלוי ז"ל
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ שָׁם (נדרים פא, א) גַּם כֵּן: מִפְּנֵי מָה אֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים שֶׁיּוֹצְאִים מֵהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים*? מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. כִּי אַף אִם הָיוּ מְבָרְכִין בַּפֶּה, מִכָּל מָקוֹם דָּבָר הַזֶּה, שֶׁהוּא נְתִינַת הַתּוֹרָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל לִבּוֹ, וּבָזֶה יֵשׁ לוֹ הָאַהֲבָה הַגְּמוּרָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאַף אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם, וְהוּא צַדִּיק גָּמוּר, רָחוֹק הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיְּבָרֵךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל לִבּוֹ עַל נְתִינַת הַתּוֹרָה כְּפִי הָרָאוּי.
ת"ח נכשלים בזה יותר כי אהבתם לתורה גורמת לחוסר דבקות באהבה בנותן התורה
וְעוֹד, כִּי הַתַּלְמִיד חָכָם לִבּוֹ דָּבֵק אֶל הַתּוֹרָה, כִּי חֲבִיבָה הַתּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ, וּבִשְׁבִיל אַהֲבָתָם לַתּוֹרָה דָּבָר זֶה מְסַלֵּק אַהֲבַת הַמָּקוֹם בְּשָׁעָה זֹאת שֶׁבָּאִים לִלְמֹד, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּאִים לִלְמֹד תּוֹרָה וְאַהֲבָתָם אֶל הַתּוֹרָה, אֵין בַּלִּמּוּד שֶׁלָּהֶם הָאַהֲבָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּמַה שֶּׁנָּתַן תּוֹרָה, כִּי אֵין הָאַהֲבָה לִשְׁנַיִם, כִּי כָּל אַהֲבָה הִיא דְּבֵקוּת בַּנֶּאֱהָב, וְאִם דָּבֵק בְּזֶה אֵינוֹ דָּבֵק בְּאַחֵר. וּלְפִיכָךְ אַהֲבַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם, דָּבָר זֶה מְסַלֵּק שֶׁאֵין הַבְּרָכָה בְּכָל לִבּוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּמַה שֶּׁנָּתַן הַתּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאֵין מְבָרְכִים בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. וּלְפִיכָךְ, אֵין יוֹצְאִים מֵהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. כִּי אִלּוּ הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ, בְּמַה שֶּׁהַתּוֹרָה נִמְצָא מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן סִבָּה לַתּוֹרָה לָצֵאת מֵהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְעַתָּה, שֶׁהֵם דְּבֵקִים וְרוֹדְפִים אַחַר הַתּוֹרָה עַצְמָהּ בִּלְבַד, וְאֵינָם דְּבֵקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ סִבָּה לַתּוֹרָה, לֹא הָיָה יוֹצֵא מֵאִתָּם תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאֵין כָּאן הַסִּבָּה הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת הַתּוֹרָה, הוּא הַתַּלְמִיד חָכָם. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו ט, יא): וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, נֶגֶד הַתּוֹרָה עַצְמָהּ. וְלֹא הָלְכוּ בָהּ, שֶׁלֹּא לָקְחוּ הַתּוֹרָה עִם סִבָּתָהּ. כִּי לְקִיחַת הַתּוֹרָה עִם סִבָּתָהּ נִקְרָא הֲלִיכָה בַּתּוֹרָה לְגַמְרֵי.
וּמִפְּנֵי זֶה לֹא הָיוּ יוֹדְעִים דָּבָר זֶה לֹא חֲכָמִים וְלֹא נְבִיאִים וְלֹא הַמַּלְאָכִים, כִּי דָּבָר זֶה מַגִּיעַ אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה בִּפְרָט1 וְאֵין מַגִּיעַ אֶל הַמְּסוֹבָב, וְכָל אֵלּוּ הֵם עֲלוּלִים וּמְסוֹבָבִין וְלָכֵן פֵּרְשָׁהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְכֵן אִם אֵין תַּלְמִיד חָכָם מְבָרֵךְ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, אֵין לוֹקֵחַ אֶת הַתּוֹרָה עִם סִבַּת הַתּוֹרָה, וְיֵשׁ כָּאן הֲסָרָה וְהֶפְסֵק, וְאֵין יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּמוֹ מִי שֶׁלָּקַח אִילָן בְּלֹא שֹׁרֶשׁ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הָאִילָן אָז אֵין נִמְשָׁךְ פְּרִי מִמֶּנּוּ, וּלְפִיכָךְ אִם מְבָרֵךְ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה יוֹצֵא מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם וְעוֹשֶׂה פְּרִי. וּמִפְּנֵי כָּךְ כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְכַוֵּן בַּתּוֹרָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר נָתַן הַתּוֹרָה, גַּם כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַצִּיל אוֹתוֹ מִן הַשְּׁגִיאָה וְיָאִיר עֵינָיו בְּתוֹרָתוֹ.
___________________________________
בהמשך הגמרא שם, מפני מה לא מצוי שבני תלמידי חכמים יהיו אף הם תלמידי חכמים? מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. גם כאן הכוונה שבפה הם אומרים את הברכה, אבל יש חסרון בברכה שלהם. ברכת התורה במובן של ברכה בכל לב על נתינת התורה, ברכה המביעה אהבה גמורה אל הקב"ה, אף אצל צדיק גמור, ברכה כזו בכל הלב היא מציאות רחוקה.
הסבר נוסף, ליבו של תלמיד חכם דבק בתורה כי חביבה התורה על לומדיה, ומפני אהבתם לתורה ישנו חסרון באהבתם אל נותן התורה, בשעה שבאים ללמוד. מאחר ואין האהבה השלימה יכולה להתחלק בין שנים, כי אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק באחד אינו יכול באותה שעה להיות דבק גם באחר, לכן אם בשעה שבאים ללמוד תורה אהבתם העיקרית נתונה לתורה שהיא חביבה עליהם, ממילא יש חסרון באהבת ה' שלהם, היינו אינם מברכים את נותן התורה באהבה כפי הראוי. זו הסיבה שלא יוצאים מהם תלמידי חכמים. אם היו מברכים בתורה תחילה והיתה להם דבקות בנותן התורה, היה הקב"ה סיבה לתורה, אז היה הקב"ה מקור השפע משפיע עליהם מכח התורה בנים תלמידי חכמים. אולם עתה, שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה, ואינם דבקים בבורא, נותן התורה, כראוי, לכן לא יוצאים מהם תלמידי חכמים שיש בהם תורה. זוהי כוונת האמור בדברי ירמיהו ולא שמעו בקולי כנגד התורה עצמה, שלא שמרו התורה. ולא הלכו בה שלא לקחו את התורה יחד עם הסיבה לתורה, הקב"ה, אם היו לוקחים את שניהם יחד, היתה זו הליכה שלימה בתורה.
סוד זה הוא שייך אל 1 הסיבה הראשונה היינו הקב"ה, לכן לא ידעו דבר זה לא החכמים, לא הנביאים ואף לא המלאכים כי כולם נבראים. על כן היה צריך הקב"ה עצמו לפרש דבר זה. וכן הוא ביחס לתלמידי החכמים, כיון שלא ברכו בתורה תחילה ולא לקחו את התורה עם סיבתה, לא יצאו מהם בנים תלמידי חכמים. דומה הדבר למי שלוקח אילן ללא שורש, בודאי שבאופן כזה לא יצא מהאילן פרי. על כן אם האדם מכוון בלימודו אל נותן התורה, השם יתברך נותן התורה מציל אותו משגיאות, ומאיר עיניו בתורה.
ביאורים
התורה שאדם לומד צריכה להשפיע על כל רובדי החיים שלו. הלומד תורה מתוך כוונה טהורה של דבקות והתקרבות לה', יושפע ממנה בכל אורחותיו: בניהול ישר של עסקיו, ביחס מאיר פנים בין אדם לחברו, בחיי משפחה תקינים וכיוצא בזה. מדוע אם כן, אין התורה שלמד עוברת בתורשה ומשפיעה אף על ילדיו? או בלשון הגמרא: "מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיצאו מהם תלמידי חכמים"?
על כך עונה הגמרא, מפני ש'אין מברכים בתורה תחילה'. לאמתו של דבר מן הראוי היה שהתורה תשפיע על לומדיה באופן כל כך נרחב, עד שהיא תביא גם את ילדיהם להיות תלמידי חכמים. אבל ליבם ומחשבותיהם של תלמידי חכמים שקועים ודבוקים בתורה עצמה ולא בקב"ה והם אינם מברכים את ברכת התורה כראוי, מתוך שמחה ושייכות פנימית. לכן התורה לא משפיעה עליהם בעוצמה גדולה מספיק כדי שתעבור גם לילדיהם באופן טבעי. השמחה בברכה מבטאת הודאה לה' על הטובה הגדולה שעשה עימנו, ודרכה מתבררת מהי מגמת לימוד התורה שלנו – דבקות בקב"ה. כך התורה הופכת להיות תורת חיים וכך גדלים תלמידי חכמים.
המהר"ל מוסיף רובד נוסף שמסכם את הנקודה המרכזית בהקדמה: מדוע אנחנו אוהבים את התורה? האם בגלל שהיא חכמה, או בגלל שהיא תורת ה' ? 'אין אהבה לשניים'; אהבה אמיתית היא דבקות והתמסרות, ואין אפשרות להתמסרות גמורה בו זמנית לשני דברים שונים. תלמיד חכם עלול לאהוב את התורה לא מתוך חיבור לה' אלא מתוך אהבת חכמה גרידא. הוא מתייחס אליה בלי מקור חיותה, הקב"ה, ואז היא איננה רוחנית-אלוהית אלא אנושית-שכלית. כאשר האדם לומד תורה מתוך אהבת ה', תורתו מחוברת לשורשה, קדושת התורה שורה עליו והוא זוכה לבנים תלמידי חכמים. סגולתה של תורת ה' מאירה את דרכו ומכוונת אותו לאמיתה של תורה.
הרחבות
*האב כמודל לחיקוי
מִפְּנֵי מָה אֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים שֶׁיּוֹצְאִים מֵהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. כאן המהר"ל עוסק בשאלה מדוע בניהם של תלמידי חכמים אינם הולכים בעקבותיהם, וב'נתיבות עולם' הוא עוסק בזה מכיוון הפוך – "היזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה לישראל" [סנהדרין צו.]. המהר"ל מסביר שנשמה צריכה גוף לעמוד בו. גם הקב"ה, כאשר הוא רוצה להופיע בעולם, הוא בורא עולם גשמי שבו הוא יוכל להתגלות. הבריאה בנויה על העיקרון הזה שדבר גשמי מהווה 'מִנְשָׂא' (כלי קיבול) לדבר רוחני, והרוחני מרומם את הגשמי. תלמיד חכם נקרא 'שכל', ולא בכדי. הדרך להתקדמות בתורה מצריכה לא פעם מהאדם לדחוק את חיי-החומר, את העצלות, את התאוות ואת הבלי העולם, הצידה. אך בהתרחקות הזו מענייני העולם, ישנו חיסרון כיוון שכאשר תלמיד חכם רוצה להשפיע מתורתו לאחרים, הוא הרבה פעמים חסר את הכלים לכך. גם תלמיד חכם, הנמשל לשכל, צריך לכלי קיבול גשמי שיקשר אותו לעולם, ולולא כך יישאר מנותק. התורה שלו לא תוכל להשפיע. כמו קרון מלא בזהב, שאין לו מסילה ודרך להגיע למחוז חפצו. האב הוא הקישור של הבן לעולם. הוא זה ש'מביאו לעולם הזה' ודרכו הבן לומד איך העולם פועל. לכן, כשהאב הוא תלמיד חכם ומובלט אצלו הצד הרוחני – יהיה לבן קשה יותר ללמוד מה הוא היחס החיובי לעולם החומר הנצרך להתפתחות. רק אם ישכיל לראות ברוחניותו של האב כזו המרוממת את החומר, וילמד להבחין מתי נכון להיבדל מהעולם, ומתי ואיך צריך להסתייע בו, הוא יוכל לגדול להיות תלמיד חכם, שאחר כך גם חוזר ומשפיע מתורתו [נתיב התורה פרק י].
שאלות לדיון
כיצד אנו צריכים להתכונן ללימוד תורה?
מה הכוונה של 'אין אהבה לשניים', וכי אין אנו יכולים לאהוב גם את הקב"ה וגם את משפחתנו?
הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות
המשך ההקדמה לא תילמד במסגרת הלימוד היומי באמונה
וְכַאֲשֶׁר רָאָה דָּוִד לְפָנָיו שְׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ אֲשֶׁר זָכַרְנוּ: הָאֶחָד, שֶׁהָיָה יָרֵא פֶּן יִכָּשֵׁל בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְּבָרָיו לְרָצוֹן לְזוּלָתוֹ, נֶגֶד זֶה סִדֵּר דְּבָרָיו בְּמִזְמוֹר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וגו' (תהלים יט). הִקְדִּים תְּחִלָּה לְסַפֵּר מַעֲלַת הַתּוֹרָה, שֶׁאָמַר: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, פִּקּוּדֵי ה' וגו', עַד גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. וּלְפִי מַעֲלַת הַדָּבָר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בּוֹ. וְזָכַר שִׁשָּׁה דְּבָרִים, וּבְכָל אֶחָד זָכַר הַשֵּׁם, לוֹמַר, כִּי הַתּוֹרָה מְצֹרֶפֶת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנִּקְרֵאת תּוֹרַת ה', עֵדוּת ה' וְכֵן כֻּלָּם. לוֹמַר, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה קוֹנֶה הָאָדָם דְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּמִפְּנֵי שֶׁבָּא לוֹמַר שֶׁהַדְּבֵקוּת הַזֶּה הוּא דְּבֵקוּת גָּמוּר, לֹא דְּבֵקוּת בְּצַד מָה. כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בַּעַל מִדּוֹת, עַל יְדֵי הַמִּדּוֹת קוֹנֶה דְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ קוֹנֶה רַק הַדְּבֵקוּת בְּצַד מָה, כְּפִי הַמִּדָּה אֲשֶׁר דָּבֵק בָּהּ. אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ לְגַמְרֵי בְּכָל צַד. וּמִפְּנֵי שֶׁהַצְּדָדִין הַמְחֻלָּקִים הֵם שִׁשָּׁה, וְהֵם: יָמִין וּשְׂמֹאל, פָּנִים וְאָחוֹר, מַעְלָה וּמַטָּה, וּכְנֶגֶד זֶה זָכַר שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת, שֶׁהוּא דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל צַד, וְאֵינוֹ נוֹטֶה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֹא לַיָּמִין וְלֹא לַשְּׂמֹאל לֹא לְשׁוּם צַד.
וְהִתְחִיל לוֹמַר: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, כִּי כַּאֲשֶׁר הַתּוֹרָה תְּמִימָה עַל יְדֵי זֶה הָאָדָם גַּם כֵּן תָּמִים, וְכַאֲשֶׁר הוּא תָּמִים, הָאָדָם הוּא עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַמְרֵי, וּכְדִכְתִיב (דברים יח, יג): תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים (דף לב, א): כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ הוּא עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּלְכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין חולין צא, ב): צוּרַת תָּם חֲקוּקָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד. כִּי יַעֲקֹב נֶאֱמַר עָלָיו (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, וּלְכָךְ אָמַר מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, כְּלוֹמַר, שֶׁהִיא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ לְהַחֲיוֹתוֹ. כִּי הַתָּמִים הוּא עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וּכְתִיב (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. כִּי מִצַּד הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ אַתֶּם חַיִּים, וּלְכָךְ כְּתִיב: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר: עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פֵּרוּשׁ, כִּי מַה נֶּחְשָׁב הָאָדָם שֶׁאֵין בּוֹ רַק שֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי? אֲבָל עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה נַעֲשֶׂה חָכָם. כִּי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל הַנִּמְצָאִים לְבָרֵר כָּל דָּבָר, וְהִיא נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת הַפֶּתִי, עַד שֶׁנֶּחְשָׁב שִׂכְלִי בְּיוֹתֵר.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר, שֶׁעוֹד מְבִיאָה הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם אֶל הַמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא מְשַׂמַּחַת לֵב. פֵּרוּשׁ שֶׁנֶּחְשָׁב הָאָדָם שֶׁהוּא מְצִיאוּת שָׁלֵם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, וּלְכָךְ הִיא מְשַׂמַּחַת לֵב הָאָדָם. שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם הוּא בִּשְׁלֵמוּת, הוּא בְּשִׂמְחָה, וְהֶפֶךְ זֶה, כַּאֲשֶׁר הוּא בְּחִסָּרוֹן, הוּא בַּאֲבֵלוּת. וּלְכָךְ כַּאֲשֶׁר קָרָה לוֹ הַמִּיתָה מִן שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ הוּא בַּאֲבֵלוּת.
וְעוֹד אָמַר: מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת לָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, וְלֹא נֶחְשָׁב שֶׁהוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ. וְלִפְנֵי זֶה אָמַר: מַחְכִּימַת פֶּתִי עַל הַחָכְמָה הַמַּחְכֶּמֶת אוֹתוֹ, וְכָאן אָמַר מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בְּמַעֲשָׂיו בַּחֹשֶׁךְ, רַק יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה, עַד שֶׁהָאָדָם הוּא שָׁלֵם לְגַמְרֵי בֵּין בְּשִׂכְלוֹ וּבֵין בְּמַעֲשָׂיו.
וְאַחַר כָּךְ: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. פֵּרוּשׁ שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה יִקְנֶה הַנִּצְחִיּוּת. וְדָבָר זֶה רָמְזוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א) עַל פָּסוּק (ישעיהו לג, ו): יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ, כִּי עַל יְדֵי הַיִּרְאָה יִקְנֶה הַקִּיּוּם הַנִּצְחִי. וְיִתְבָּאֵר זֶה בַּפְּרָקִים הַבָּאִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
וְאָמַר: מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. דָּבָר זֶה עוֹד יוֹתֵר עַל הַכֹּל שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה מִתְדַמֶּה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּמַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהִתְדַּמּוֹת אֶל בּוֹרְאוֹ. כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת (שבת נה, א). וּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה וּדְרָכֶיהָ אֱמֶת. וְאוֹמֵר: צָדְקוּ יַחְדָּו, כִּי כָּל הַדְּבָרִים יֵשׁ בָּהֶם אֱמֶת בְּצַד מָה, וּמִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּם שָׁוִים בַּאֲמִתּוּת. וְזֶה מוֹרֶה שֶׁהֵם אֱמֶת לְגַמְרֵי, לְכָךְ כֻּלָּם שָׁוִים בַּאֲמִתּוּת. שֶׁאִם לֹא כֵּן, לֹא הָיוּ כֻּלָּם שָׁוִים בַּאֲמִתּוּת, רַק זֶה יוֹתֵר מִזֶּה, אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֱמֶת לְגַמְרֵי, לְכָךְ כֻּלָּם שָׁוִים בַּאֲמִתּוּת.
וְאָמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב. פֵּרוּשׁ, כִּי הַמִּצְוָה יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד, שֶׁהַמִּצְוָה טוֹב לָאָדָם הַגּוּפָנִי, שֶׁדָּבָר זֶה מְבֹאָר לַכֹּל, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה הֵם לְהַשְׁלִים תִּקּוּן הָאָדָם, עַד שֶׁהָאָדָם הוּא בַּטּוֹב. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁהַשֵּׂכֶל גַּם כֵּן מְחַיֵּב הַמִּצְווֹת מִצַּד סוֹד שִׂכְלִי. וְעַל זֶה אָמַר, כִּי מַה שֶּׁהַמִּצְוָה יֵשׁ בָּהּ סוֹד שִׂכְלִי אֱלֹהִי, הֵם נֶחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב. שֶׁהֵם נֶחְמָדִים לִרְאִיַּת הָעַיִן לְבַד, וּמִצְווֹת הַתּוֹרָה הֵם יוֹתֵר נֶחְמָדִים לִרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל. שֶׁכְּמוֹ שֶׁיִּפֹּל לְשׁוֹן רְאִיָּה עַל הָעַיִן, כָּךְ יִפֹּל רְאִיָּה עַל הַשֵּׂכֶל, כִּי לְשׁוֹן רָאָה מְשַׁמֵּשׁ כְּאֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שקלים פ"ד מ"ז): רוֹאֶה אֲנִי דִּבְרֵי פְלוֹנִי. לְפִיכָךְ אָמַר, כִּי הַשֵּׂכֶל הָאֱלֹהִי בַּתּוֹרָה יוֹתֵר נֶחְמָד לִרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל, מִזָּהָב וּמִפַּז שֶׁהוּא נֶחְמָד לִרְאִיַּת הָעַיִן. וְעַל טוֹב הַגּוּפָנִי, שֶׁהַתּוֹרָה מַעֲמִיד הַכֹּל בְּטוֹב, כִּי הַתּוֹרָה תִּקָּרֵא טוֹב, עַל זֶה אָמַר: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, שֶׁזֶּה עֲרֵבוּת גּוּפָנִי. וּמַה שֶּׁכָּפַל הַדָּבָר אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, לוֹמַר: מִזָּהָב וּמִפַּז, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, שֶׁאִם אָמַר הַנֶּחֱמָדִים מִפַּז, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאֵינָם נֶחְמָדִים רַק יוֹתֵר מִפַּז. וְעַתָּה שֶׁכְּתִיב הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז יֵשׁ לִלְמֹד, כְּמוֹ שֶׁאֵין פֵּרוּשׁ מִזָּהָב וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי גַּם כֵּן נֶחְמָד מִפַּז, כֵּן פֵּרוּשׁ מִפַּז, לֹא שֶׁהוּא נֶחְמָד מִפַּז בִּלְבַד, רַק שֶׁהוּא נֶחְמָד יוֹתֵר עַל כֹּל. וְכָךְ פֵּרוּשׁ וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. וְעַל זֶה אָמַר: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם. לְפִי מַדְרֵגָתָם וּמַעֲלָתָם רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר בָּהֶם. וּבְשָׁמְרָם עֵקֶב רָב לָעוֹלָם הַבָּא.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין וגו'. כְּלוֹמַר, כִּי לְפִי מַדְרֵגַת וּמַעֲלַת הַדָּבָר, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִזְהָר שֶׁלֹּא יֶחְטָא, וּלְכָךְ אָמַר: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, נֶגֶד אִם יִטְעֶה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר, לְגֹדֶל עֹמֶק שֶׁלָּהֶם, שֶׁיָּבִין כָּל הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם, וּלְכָךְ אָמַר מִי יָבִין. וְאַחַר כָּךְ אָמַר: מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יָדַע מִן הָעֲבֵרָה. וְאַחַר כָּךְ אָמַר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְכוּת שֶׁיַּשְׁפִּיעַ תּוֹרָה לַאֲחֵרִים. וְעַל זֶה אָמַר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, שֶׁיִּהְיוּ מְקַבְּלִים אֶת דְּבָרָיו. וּבַמִּדְרָשׁ (ילק"ש תהלים רמז תרעח): יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, שֶׁיֵּעָשׂוּ לְדוֹרוֹת, וְיֵחָקְקוּ לְדוֹרוֹת, וְאַל יִהְיוּ קוֹרִין בָּם כְּקוֹרִין בְּסֵפֶר הַמֵּירוּס, פֵּרוּשׁ סִפְרֵי הַמִּינִים. כְּמוֹ: סִפְרֵי הַמֵּירוּס אֵינָם מְטַמְּאִים דְּמַסֶּכֶת יָדַיִם (פ"ד מ"ו). רַק יִהְיוּ קוֹרִין בָּהֶם וְנוֹטְלִים עֲלֵיהֶם שָׂכָר כִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים (תהלים סא, ה), וְכִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁדָּוִד מְבַקֵּשׁ דִּירָה בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים? אֶלָּא, יִהְיוּ קוֹרִין וּמַזְכִּירִין אוֹתִי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת כְּאִלּוּ אֲנִי קַיָּם. וּלְכָךְ אָמַר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי אֶל הַבְּרִיּוֹת. וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי כָּל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיָדַעְתָּ שֶׁכַּוָּנָתִי לְשֵׁם ה', וּלְכָךְ יַדְרִיךְ אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי. כְּלוֹמַר, כִּי אַחַר שֶׁאַתָּה יְצַרְתַּנִי, אֵין אַתָּה מוֹאֵס בִּיצוּרֶיךָ. וְאִם אַחַר שֶׁיְּצַרְתַּנִי, מַעֲשַׂי גָּרְמוּ לְהַרְחִיק אוֹתִי, הֲרֵי אַתָּה גּוֹאֲלִי מִכָּל דָּבָר, אַף כִּי רֻחַקְתִּי, עַד שֶׁאֲנִי לְרָצוֹן.
וּבְכֵן הַתְּפִלָּה אֶל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹאֵס בַּשְּׁפָלִים, וְאֵינוֹ מַרְחִיק לְשֶׁהָיוּ רְחוֹקִים, שֶׁיִּהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי לִפְנֵי כֹּל. וְיוֹרֵנִי דֶּרֶךְ אֱמֶת. וְיִסְעֲדֵנִי בִּימִין צִדְקוֹ, נֶצַח אָמֵן. וְשֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה נִקְרָא תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל , כִּי הוּא חִבּוּר עַל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב (דברים ד, ח): וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים וגו'. וְאָמְרוּ (שם, ו): רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּהַקְדָּמָה (השלישית) שֶׁל חִבּוּר גְּבוּרוֹת ה', שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (נח, א): וְהַתִּפְאֶרֶת זוֹ מַתַּן תּוֹרָה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
