ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הלכות תשובה לרמב"ם
טובת הגוף
ו1 שֶׁמָּא תֵּקַל בְּעֵינֶיךָ טוֹבָה זוֹ, וּתְדַמֶּה שֶׁאֵין שְׂכַר הַמִּצְווֹת וַהֲוָיַת הָאָדָם שָׁלֵם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָלוֹת טוֹבוֹת, וּבוֹעֵל צוּרוֹת נָאוֹת•, וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שֵׁשׁ• וְרִקְמָה, וְשׁוֹכֵן בְּאָהֳלֵי שֵׁן•, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וּדְבָרִים הַדּוֹמִים לָאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּדַמִּין אֵלּוּ הָעַרְבִיִּים• הַטִּפְּשִׁים הָאֱוִילִים הַשְּׁטוּפִים בְּזִמָּה•.
ו2 אֲבָל הַחֲכָמִים וּבַעֲלֵי דֵּעָה יֵדְעוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי• וְהֶבֶל הֵן, וְאֵין בָּהֶם תּוֹחֶלֶת•, וְאֵינָהּ טוֹבָה גְּדוֹלָה אֶצְלֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בַּעֲלֵי גּוּף וּגְוִיָּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ - צָרְכֵי הַגּוּף הֵן, וְאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן אֶלָּא מִפְּנֵי צֹ רֶךְ הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֶפְצוֹ וְיַעֲמֹ ד עַל בֻּרְיוֹ•; וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם גּוּף - נִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּטֵלִין.
טובת העולם הבא
ו3 הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא - אֵין שָׁם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַשִּׂיגָהּ בָּהּ וְלֵידַע אוֹתָהּ, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא טוֹבַת הַגּוּף, וְלָהּ אָנוּ מִתְאַוִּין; אֲבָל אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹ ד, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ בַּטּוֹבוֹת שֶׁלָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל. אֲבָל בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁנַּעֲרֹ ךְ טוֹבוֹת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ טוֹבַת הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה - אֵינוֹ כֵּן; אֶלָּא אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר, וְאֵין עֵרֶךְ• וְאֵין דִּמְיוֹן. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹ סִים בָּךְ" (תהילים לא,כ). ז1 וְכַמָּה הָמָה• דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יי בְּאֶרֶץ חַיִּים"• (שם כז,יג).
ז2 כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין כֹּ חַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ; וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִין בָּהֶן הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל - אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁלַּגּוּף, שֶׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל בִּימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, בִּזְמַן שֶׁתַּחֲזֹ ר הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל.
ז3 אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן*, וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד,ג). כְּלוֹמַר: הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא, אֶלָּא עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא - "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ".
זמן העולם הבא
ח זֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים 'הָעוֹלָם הַבָּא' - לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה, וְזֶה הָעוֹלָם אוֹבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אוֹתוֹ הָעוֹלָם; אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָצוּי וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהילים לא,כ). וְלֹא קְרָאוּהוּ 'הָעוֹלָם הַבָּא', אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחַיִּים בָּאִין לוֹ לָאָדָם אַחַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָנוּ קַיָּמִין בּוֹ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, וְזֶה הוּא הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה•.
צוּרוֹת נָאוֹת - נשים יפות. שֵׁשׁ - בגד פשתים (כלי המקדש ח,יג). בְּאָהֳלֵי שֵׁן - בתים מחופים בשנהב. הָעַרְבִיִּים - המאמינים בדת האסלאם. זִמָּה - זנות. הֲבַאי - שטות. תּוֹחֶלֶת - תקווה לנצח. בֻּרְיוֹ - בריאותו. עֵרֶךְ - השוואה. הָמָה - השתוקק. שֶׁנֶּאֱמַר: "לוּלֵא" וכו' - אילו לא הייתי מאמין בעולם הבא, כבר הייתי אובד. הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה - העולם הזה. אבל העולם הבא אינו לכל אדם, ומי שכן, נמצא בו לפי דרגתו (להלן ט,א4: "ולפי גודל חכמתו...").
ביאורים
לערביים הייתה תפיסה אחרת על מהותו של השכר בעולם הבא. הם סברו שהשכר הוא שיא ההנאה החומרית. איך הם הגיעו לתפיסה זו? האדם לא יכול לצפות למשהו טוב שאין לו שום מושג מהו. כל הנאה או שכר שהאדם יכול לחשוב עליו בעתיד הוא רק כזה שהוא גם חווה אותו בהווה או בעבר. זה הדבר אשר גרם לערביים לחשוב שהשכר בעולם הבא הוא שיא ההנאות והעינוגים שהאדם יכול לדמיין שישיג בעולם הזה.
הערביים גם בדקו מהו הדבר שאליו נמשכת הנפש, שהיא הצד היותר עליון באדם. הם גילו שנפשו של האדם נמשכת לענייני עריות, ולכן טענו שהשכר בעולם הבא הוא חומרי מכיוון שאליו הנפש משתוקקת בעולם הזה. הרמב"ם לא מכחיש שהנפש מחמדת עניינים אלו. בהלכות איסורי ביאה [כב, יט] כותב הרמב"ם במפורש ש"גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן". למרות זאת הוא מכנה את הערביים טיפשים משום שהם לא הבינו שהנפש מחמדת לחומריות רק כשהיא בתוך גוף. מטרת ההשתוקקות היא שהאדם לא יתעלם מקיום גופו ומההמשכיות של הדור הבא, לכן קבע הקב"ה בטבע האדם לרצות את ענייני הגוף ולהשתוקק אליהם. כל זה רק כאשר האדם מופיע דרך גוף שיש ערך לחזקו ולקיימו, אך בעולם הבא, שבו אין גוף חומרי, לא ייתכן שזהו השכר של הנפש. דבר זה מסביר מדוע הנביאים לא התנבאו על העולם הבא. גם הנביאים הגדולים היו בעלי גוף, ולכן לא יכלו לתאר בנבואתם אלא רק מה שמתאר מציאות חומרית עליונה שהיא ימות המשיח.
הרמב"ם מביא ראיה לכך שהשכר החומרי הוא לא המטרה מדוד המלך . לדוד היה הכול - כסף, מעמד, נשים וכבוד. למרות זאת הוא התאווה למשהו אחר לגמרי. כל חייו היו כמיהה לראות בטוב ה'. דבר זה מלמדנו שהשכר בעולם הבא גדול יותר מכל הנאות העולם הזה.
הרחבות
* גודל הפער שבין תענוג רוחני לגשמי
טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן. הרמב"ם במקום אחר, הסביר שההבנה של השכר בעולם הבא רחוקה מאוד מאיתנו: "דע כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים... כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים... שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים... וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלינו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו". והסביר עד כמה גדולים התענוגים הנפשיים: "אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל ... אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא ירצם אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שיעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף על פי שכבר היה בזמן מסויים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכות והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי".
בהמשך, כתב הרמב"ם שיש ללמוד דבר זה גם ממה שאנו רואים בעולם הזה - אנשים מעדיפים להתאמץ מאוד כדי להשיג הנאה שהיא רוחנית יותר כמשרה או כבוד. ומכאן יש ללמוד - "כל שכן אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא, מתפלא מעצמתו - מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך" [הקדמה לפירוש פרק חלק].
שאלות לדיון
א. עד כמה צריך האדם לעסוק ביומיום ב"עולם הבא"? האם יש בזה סיכון מסוים?
ב. מדוע עשה ה' שהאדם לא יוכל להשיג ולהבין לגמרי את מציאות "העולם הבא"?
הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
