{/.}

(ד: שליש תחתון –ו. 4+)

א. זמני איסור חמץ - מדאורייתא מחצות י"ד.

מקורות

שמות יב, טו - "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלו אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי...
פסוקים יח-יט – "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

A. ללילה – היקש בין השבתת שאור -> אכילת חמץ -> לאכילת מצה.

            ובמצה כתוב –בערב תאכלו מצות.

B. לימוד ליום –

a. "אך ביום הראשון תשביתו"– הכוונה ליום י"ד.

1. 1.זה לא הפשט של "הראשון" אך אין ברירה,

כי "אך ביום הראשון"– משמע במהלך היום,
וזה לא יכול להיות ביום ט"ו, אלא זה בי"ד.
למה זה לא יכול להיות בט"ו:

1. a.אביי + רי"ס - ט"ו כולו אסור,
2. b.ר"ע– השבתה היא הבערה, וזו מלאכה אסורה

                        הערות:

1. a.מניין שט"ו כולו אסור?

1. אביי– כי כתוב "שבעת ימים",
(אך אולי זה לא כולל את הלילה?)
2. גמרא + ר' יוסי– כי יש היקש למצה, וזה גם בלילה.

1. b.במהלך ערב יד לא כי כתוב יום, ובאמצע היום כי "אך" מחלק.
2. c.רבא, יוצא מר"ע:
3. a)השבתה = שריפה.
4. b)הבערה לחלק יצאת (-מלאכה).
5. c)לא אומרים שהותרה הבערה שלא לצורך.

1. 2.זה הפשט של "הראשון"
2. a.דבי רי"ש – "בראשון (בפשט – ניסן) בארבעה עשר יום בערב"–ארבעה עשר הוא הראשון...
3. b.ר"נ בי"צ – אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן–הפשט של ראשון זה היום שלפני שבעת הימים.

דוגמא - "הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ" (איוב טו)– האם נולדת לפני אדם הראשון?...

קושיות:

1. 1."ולקחתם לכם ביום הראשון".
2. 2."ביום הראשון שבתון" (איסור מלאכה סוכות)
3. 3."ביום הראשון מקרא קודש" (איסור מלאכה בפסח).

תשובה– "ראשונים" אלו לא באו ללמד תאריך, אלא לדרשת רי"ש שזכו לשלושה ראשונים (הכרתת עשיו, ביהמ"ק, משיח).

(תוס' – דורשים דווקא אותם כי שלושתם נכתבו באותה פרשיית מועדות, בניגוד לפסוקים של חמץ).

b. רבא - (כרי"ש בברייתא) –"לא תשחט על חמץ דם זבחי",

בפשט – יש איסור לכל אחד לשחוט כשיש ברשותו חמץ (סובייקטיבי)
אך מרחיבים את זה גם לאיסור החמץ הכללי, שהוא באותו זמן לכולם, ומסתבר שנאסר מאותו זמן שבו איסור חמץ יכול להתחיל (זמן השחיטה).

ב. היקף איסור חמץ – מיקום ובעלות

נביא את שני הפסוקים ואחר כך את הברייתא שמחברת ביניהם:

א. שמותיג, ז– "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".

1. 1.לקולא – דווקא שלך
   אבל של אחרים מותר (פשט רש"י וראשונים – דווקא גוי והקדש, לא של יהודי).
2. 2.לקולא – "לא יראה" –מותר להטמין.
3. 3.חומרא – אסור בכל הגבולין.

ב. שמותיב, יט - "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ".

1. 1.חומרא – "לא ימצא" –גם של אחרים גוים.
2. 2.חומרא - לא ימצא –אסור להטמין.
3. 3.קולא – דווקא בבית.

ג. הברייתא מצרפת את שני הפסוקים (גז"ש "שאור" "שאור" לחבר את החומרות של שני הפסוקים).

1. 1.חומרא –בית + גבולין.
2. 2.חומרא –אסור להטמין.
3. 3.לגבי של אחרים, כאן לא לוקחים את החומרא, אלא מקבלים את שני הפסוקים הסותרים.

דיונים על זה ("אמר מר"):

1. A.הסתירה לגבי של אחרים(ה: 8- (שורה רחבה 1))
   לך – של גויים מותר–כשלא קיבל אחריות,
   לא ימצא – של גוים אסור–כשקיבל אחריות.

היחס בין זה למחלוקת לגבי דבר הגורם לממון, האם הוא כממון:

1. 1.חמץ של גוי אסור דווקא למ"ד כממון.

דחייה– הפסוק מחדש שאפילו למ"ד לאו כממון– כאן אסור.

1. 2.להפך - הצורך בפסוק זה דווקא למ"ד לאו כממון.

דחייה– גם למ"ד כממון, עדיין אינו ממש כממון ולכן צריך פסוק.

1. B.לגבי גוי השרוי/לא שרוי אצלך(ה: שליש תחתון)
   אין לי אלא שאסור, כשאינו שבוי ואינו שרוי אצלך, מניין שכשכן – גם אז אסור, ת"ל לא ימצא.

וקשה – כלפי לייא!

1. 1.אביי – להפוך הגירסה,
   והחידוש שאפילו גוי שלא אצלך – אסור.
2. 2.רבא – כאן הברייתא עוסקת בהיתר, ומתירה מ"לא ימצא" + "לך" (שבדברים טז,ד),
   והחידוש שאפילו גוי שכן אצלך – מותר.
   
   שיעור דף יומי בקיצור - באדיבות הדף היומי של אתר סיני