ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שחר מיכאל בן רעות
סט אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ מַה שֶּׁיֶּשׁ לָהֶם מֵהַדִּיּוּק וְהַחֲקִירָה בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וְהַבָּרָיְתָא, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעִים בָּזֶה לְדִקְדּוּק וְאִמּוּת מִבְּלִי לְוַתֵּר בְּמִלָּה, כֹּל שֶׁכֵּן בְּעִנְיָן?
ע אָמַר הַכּוּזָרִי: רָאִיתִי מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכֹּל וִכּוּחַ, אֶלָּא הוּא הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר אֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו.
עא אָמַר הֶחָבֵר: הַאִם אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב עַל מִי שֶׁיְּדַקְדֵּק זֶה הַדִּקְדּוּק שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהַפָּסוּק מַה שֶּׁנֵּדָעֵהוּ אֲנַחְנוּ?
עב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה אִי אֶפְשָׁר, אַך הַדָּבָר עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי פָּנִים, אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע דַּרְכֵי פֵּרוּשָׁם לַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁמְּפָרְשֵׁי הַהֲלָכָה אֵין הֵם הַמְפָרְשִׁים אֵת הַתּוֹרָה. וְזֶה הַפָּן הַשֵּׁנִי בָּטֵל. וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת נִרְאֶה לָהֶם פֵּרוּשׁ פָּסוּק שֶׁמַּסְּכִּים לַהֶקֵּשׁ וְלַנִּרְאֶה מֵהַמִּלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים לָהֶם פֵּרוּשׁ הֲלָכָה אֶלָּא בְּתַכְלִית הַהַתְאָמָה לַהֶקֵּשׁ. רמז, דרש וסוד
עג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל נֹאמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים, אוֹ שֶׁהָיוּ לָהֶם סוֹדוֹת שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵאִתָּנוּ בְּדַרְכֵי פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, הָיוּ אֶצְלָם בְּקַבָּלָה בְּשִׁמּוּשׁ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, אוֹ שֶׁהֲבָאָתָם הַפְּסוּקִים הִיא עַל דֶּרֶך הַסְּמָך הַנִּקְרֵאת אֶצְלָם אַסְמַכְתָּא, שֶׁהֵם שָׂמִים אוֹתָהּ סִימָן לְקַבָּלָתָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׂמוּ אֵת "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" סִימָן לְשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: "וַיְצַו" אֵלּוּ הַדִּינִין, "ה'" זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם, "אֱלֹהִים" זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, "עַל הָאָדָם" זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, "לֵאמֹר" זֶה גִלּוּי עֲרָיוֹת, "מִכֹּל עֵץ הַגָּן" זֶה גֵזֶל, "אָכֹל תֹּאכֵל" זֶה אֵיבָר מִן הַחַי. מָה רְחוֹקִים אֵלּוּ הָעִנְיָנִים מִן הַפָּסוּק הַזֶּה, אֲבָל אֵצֶל הָעָם בָּאוּ בְּקַבָּלָה אֵלּוּ שֶׁבַע הַמִּצְווֹת, וְתָלוּ אוֹתָן בְּזֶה הַפָּסוּק כְּסִמָּן לְהָקֵל לְזָכְרָם. וְאוּלַי שְׁנֵי הַפָּנִים יֶשְׁנָם אֶצְלָם בְּפֵרוּשׁ הַפְּסוּקִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם פָּנִים נִסְתָּרִים מֵאִתָּנוּ. וּמִן הַדִּין שֶׁנִּסְמֹך עֲלֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁנִּתְאַמְּתָה חָכְמָתָם וְיִרְאָתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וּקְהָלָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֹא תִּתָּכֵן בּוֹ קְנוּנְיָה, וְלֹא נַחְשֹׁד בְּמַאֲמָרָם, אֶלָּא נַחְשֹׁד בַּהֲבָנָתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּתּוֹרָה וּמַה שֶּׁנִּכְלָל בָּהּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאֵינֶנּוּ מְטִילִים סָפֵק בְּדָבָר מֵהֶם, אֶלָּא נְיַחֵס אֵת קֹצֶר הַהַשָּׂגָה לְנַפְשׁוֹתֵינוּ. ה'אסמכתא'
___________________________
פנים – אופנים, פירושים. הפן השני בטל – לפי שוודאי הוא שמפרשי התורה הם הם מפרשי ההלכה (המשנה). נראה להם – נראה אצלם.
ביאורים
לפעמים יש בדברי חז"ל דרשות הנראות בעינינו תמוהות ורחוקות מאוד מפשט המילים. כמו כן יש גם אגדות שאינן מובנות לנו. על נקודה זו שואל מלך כוזר את החבר, כיצד עלינו להתייחס אל דברי החכמים? לפני שעונה החבר על עצם השאלה הוא רוצה קודם כל להטמיע בלב המלך את היחס הבריא והנכון לדברי חז"ל הקדושים. לא מספיק לענות תשובה נקודתית, אלא יש לבנות הסתכלות נכונה כך שגם אם תהיה שאלה נדע לחפש בעצמנו את התשובה ולא נזדקק לעזרה מבחוץ. לכן החבר עונה למלך בשאלה, אם לאחר שהוא נפגש קצת עם דבריהם של חכמינו יש לו עדיין ספק בנוגע לחכמה הרבה שיש בהם והדקדוק הרב שהשקיעו בכתיבת התורה שבעל פה? על כך משיב מלך כוזר שאמנם בהסתכלות הראשונה היה לו שמץ ספק, אך אם מסתכלים על הדברים באופן שמציג החבר, האמת ברורה. לא ייתכן לפרש פסוקים כה ברורים ומובנים באופן אחר. מכך מגיע המלך לשתי מסקנות אפשריות: אפשרות אחת היא שוודאי ישנה כוונה נסתרת בפסוק. לחז"ל הקדושים הייתה מסורת שאינה בידינו, ולכן ידעו כיצד ללמוד את הכוונה הנסתרת הזו אף שאנחנו איננו יודעים אותה. האפשרות השנייה היא שמי שפסק את ההלכה ודרש את הפסוקים אינו מהחכמים שלמדו את פשט התורה. במבט חיצוני הסבר זה נראה מאוד מדעי, ומבחינה 'מחקרית' הוא מוצלח מאוד. אבל לאחר שמלך כוזר לומד מהחבר שלא לזלזל בחז"ל הוא דוחה מיד את ההסבר השני. כי לא יכול להיות שאמורא שמנסה לדקדק כל כך בדברי המשנה ולצורך זה מביא ראיה מפסוק בתורה, לא ידע את פשט הפסוק בתורה.
הרחבות
* דרשות חכמים
נֹאמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. החבר עונה על שאלת מלך כוזר (מסעיף סח) ואומר שיש שתי תשובות אפשריות לשאלה כיצד דרשו חז"ל את הפסוקים: א. ההלכה שקבעו חז"ל הייתה מסורה בידם מדורי דורות והפסוק נועד לעזור לזכור את הדין. זוהי 'אסמכתא'. ב. לחז"ל הייתה מסורת בדרכי לימוד הפסוקים שאינה ידועה לנו. לא ניתן להסתפק בתשובה הראשונה, משום שיש הלכות שחכמים לומדים ומחדשים מסברא ומהיקש, שלא נתקבלו במסורת משום שהן 'ענפים' ופרטי הלכות (עיין לעיל ג מט).
מדברי הרמב"ם נראה שהוא מסכים חלקית עם דברי ריה"ל. א. 'אסמכתא' מן הפסוקים להלכה שקבעו חז"ל אינה פשט הפסוק אלא מטרתה שיזכרו את ההלכה. מכל מקום, רק במקומות מועטים שבהם נאמר 'הלכה למשה מסיני' אנו לומדים מהפסוק בדרך אסמכתא. ב. לחז"ל הייתה מסורת כיצד לדרוש את התורה בשלוש עשרה מידות, ופסקו את ההלכה על פי סברא והיקש. אך הרמב"ם לא אומר שהיו לחז"ל סודות מיוחדים שאינם ידועים לנו, אלא מדגיש שלמדו מהי ההלכה דווקא על-פי שכלם. אולם, יש מעט מקומות שבהם ההלכה מקובלת במסורת, שם תהיה הדרשה בדרך רמז [הקדמת הרמב"ם למשנה, ג].
* אסמכתא
כְּסִמָּן לְהָקֵל לְזָכְרָם. הריטב"א חולק ומסביר "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים... אבל התורה העירה בכך, ומסרה חיוב הדבר לקבוע לחכמים אם ירצו". לפי פירושו ה'אסמכתא' היא כמו רמז שכתב הקב"ה לחכמים בתורה, שעל פיו יפסקו את הדין ולכן יש לה תוקף חזק יותר [ריטב"א ראש השנה טז. ועיין מהר"ל באר הגולה, באר ראשון].
שאלות לדיון
האם כל האסמכתאות שבתלמוד הן רק סימן?
האם גם היום אפשר לתת רמזים ואסמכתאות מהתורה לדינים ולהלכות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
