- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חיי שרה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
בימינו איננו מכירים ענקים. אבל התורה מספרת לנו כי היו ענקים בעבר הירדן המזרחי והם נכבשו על-ידי ארבעת המלכים, אלה שהוכו בסופה של המלחמה על-ידי אברהם וצבאו. הענקים היו גם בארץ כנען ובעיקר בחברון וסביבותיה, כפי שהתורה מספרת על המרגלים: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" (במדבר יג כב). הפחד מהם הוליד את חטא המרגלים שמסמל גלות לדורות. השמדתם על-ידי משה ויהושע גדולי התורה היתה מעבר מעולם של תוהו לעולם של תיקון.
בגלל הענקים נקראת חברון בשם קריית-ארבע: "על שם ארבע ענקים שהיו שם אחימן ששי ותלמי ואביהם" (רש"י בראשית כג ב). בספר יהושע (יד טו) מסביר רש"י כי "האדם הגדול בענקים" הוא אביהם של אחימן, ששי ותלמי, ו"ארבע" היה שמו. על שמו נקראת קריית-ארבע.
הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים
אברהם גר בחברון, ושם הוא קובר את שרה. כפי הנראה אברהם לוקח את כוחם העצום של הענקים הללו והופך אותו לטובה. אצלם התבטאה הענקיות בגוף ענק. אברהם מעביר את כוח הענקים לנשמה ענקית. בגללו נקראת חברון קריית-ארבע על שם "ד' זוגות שנקברו שם איש ואשתו אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה".
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (637)
הרב שמואל אליהו
147 - גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף
148 - פרשת חיי שרה – מערת המכפלה
149 - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין
טען עוד
העם הגדול בענקים
ולמה נקרא שמו של אברהם "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים"? כי ממנו נוצר העם הגדול. כך ה' אומר לאברהם: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וכו". לא מדובר על עם שגדול בין העמים הקטנים. מדובר על עם שגדול בין העמים הענקים. עם שנועד ללמד את כל העולם על ה'. "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
בשביל להביא ברכה לכל העולם צריך עם גדול באיכות. "כי אתם המעט מכל העמים". לכן מסביר להם משה רבנו בספר דברים מה המשמעות של הגודל שלהם. "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד).
הקטן יורש את הענק
שמו של דוד המלך נזכר תמיד בהקשר של חברון. שם הוא התחיל את הממלכה שלו שנמשכה שבע שנים. כשהנביא מתאר את הקרב של דוד בגוליית הענק הוא מתאר את דוד במילים "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן" (שמואל א, יז יד). הוא היחידי מכל ישראל שמסכים להתמודד עם הענק הפלישתי שכל ישראל נסים מפניו ויראים ממנו מאוד.
דוד אוחז באומנות בני בנימין: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא". דוד מכה באבן את הפלישתי הענק, יורש את חרבו, את כוחו ואת כליו וממית את הענק בכליו שלו. כך אומרים הפסוקים: "וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ".
גם ישראל לומדים ממנו באותה שעה, מקבלים אומץ גדול, רודפים אחרי הפלישתים ולוקחים את כוחם. "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן: וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם: וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ". דוד מעודד את עם ישראל. הוא מלמד אותו כי למרות היותו העם הקטן – הוא העם הגדול בענקים. מנצח את כל הענקים הגדולים למרות היותו "המעט מכל העמים".
מערת המכפלה – סלע קיומנו
זה גם הסיפור של מערת המכפלה. לקחת את הכוח שהתקלקל לאדם הראשון ולתקן אותו. האדם הראשון קולל "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – והוא חזר אל שדה עפרון. ועכשיו בא האדם הגדול בענקים – על שם אדם הראשון שהיה ענק – מסוף העולם ועד סופו. בא אברהם לתקן את מעשיו של אדם הראשון.
חכמינו בגמרא אמרו כי הליכתו של אברהם בארץ ישראל גרמה שתהיה הארץ נוחה להיכבש לבניו. לפי זה, מה הועיל קניינו של אברהם במערת המכפלה? חכמינו במדרש אמרו (רבה בראשית עט ז): "אמר רבי יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר, גזולים הן בידכם. ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף".
מערת המכפלה – דכתיב "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג) בית המקדש – דכתיב "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא, כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לה' וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם: וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה". קבורתו של יוסף – דכתיב "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל".
שלושת המקומות האלה הם עיקרי המקומות שבהם יש ויכוח עם אומות העולם. ידע אברהם אבינו את ערכם של המקומות הללו כיסוד קיומנו בארץ ישראל. ידעו יעקב ודוד המלך את ערכם של המקומות וקנו אותם בכסף מלא כדי שמאבקם של אומות העולם לא יצלח.
כדאי לשים לב שקניין המערה נזכר בספר בראשית ארבע פעמים. גם כאן וגם בקבורת אברהם (כה ט). בציווי יעקב לבניו מזכיר יעקב שיש להם גם חזקה במקום, שהרי גם יצחק ורבקה קבורים שם וגם לאה (מט ל). ובקבורת יעקב מוזכר הקניין בפעם הרביעית. (נ יג). בכל המקומות הללו מזכירה התורה את המקום המדויק של המערה שנקנתה מעפרון בפני בני חת. הכול כדי למנוע ערעורים עתידיים.
מצוות קבורה בארץ ישראל
קבורה כחלק מהמגורים בארץ
קבורתה של שרה או כל קבורה אחרת היא לא רק מקום להניח בו את הנפטר. יש בה ערך גדול שבגללו מותר על-פי ההלכה לפנות נפטר מקברו על-מנת להעלותו לארץ ישראל. כמו שמובא ב"שולחן ערוך" שאסור לפנות נפטר מקברו אלא אם כן רוצים לקוברו בארץ ישראל (יורה דעה הלכות אבלות סימן שסג סעיף א').
לדעת שו"ת "קול מבשר" (חלק א סימן נו) טעם העניין הוא משום יישוב הארץ. כך משמע מדברי הרמב"ם (מלכים פרק ה יא) שכתב את הערך של קבורה בארץ ישראל תוך כדי לימוד המעלה של המגורים בארץ ישראל. וכך כתב:
"אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר 'וכל יאמר שכן חליתי – העם היושב בה נשוא עון' אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו – מזבח כפרה. שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'. ובפורענות הוא אומר 'על אדמה טמאה תמות'. עם זאת העיקר הוא לחיות בארץ ישראל על כן מוסיף הרמב"ם ש"ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".
מתוך כך שהרמב"ם כלל את ההלכה של קבורת הנפטרים בארץ עם ההלכה של מעלת החיים בתוכה אנו למדים שקבורה בארץ היא סוג של מגורים בארץ. סוג של קניין בדומה לזה של ההולך בה ארבע אמות. שקבורה בארץ היא אחיזה בה וסיבה לבנים לעלות לבקר את קברי הוריהם וקישור שבעקבותיו הם יעלו לארץ.
כך גם עולה מהגמרא במסכת כתובות (קיא ע"א) שהאחים של רבה גרו בארץ ישראל, ושלחו לו מכתבים שיעלה לארץ הקודש. בין השאר הם מזכירים לו את מה שכתוב בגמרא על יעקב: "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מז) – אָמַר קַרְנָא, דְּבָרִים בְּגוֹ, יוֹדֵעַ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הָיָה, וְאִם מֵתִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ – חַיִּים (בימות המשיח), לָמָּה הִטְרִיחַ אֶת בָּנָיו? שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו צַעַר מְחִלּוֹת. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (שם נ) "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, דְּבָרִים בְּגוֹ, יוֹדֵעַ הָיָה יוֹסֵף בְּעַצְמוֹ, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הָיָה, וְאִם מֵתִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ חַיִּים, לָמָּה הִטְרִיחַ אֶת אֶחָיו אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה? שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו צַעַר מְחִלּוֹת (כן מבואר בשו"ת תשב"ץ ח"ג ר ורפח ובחידושי מהרי"ט לכתובות דף ק"י ד"ה הוא אומר לעלות, דמצוות דירה בא"י ומצות קבורה בא"י עניין אחד הם).
קבורה בארץ ישראל מכפרת
מלשון הרמב"ם וגם מלשון הגמרא משמע שהקבורה בארץ ישראל – יש בה כפרה כמו מגורים בארץ ישראל. שכל השוכן בה נשוא עוון. הגמרא בכתובות (קיא) מביאה את הגמרא על המגורים בארץ ביחד עם ערך הקבורה בארץ: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי – הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן". כך הביאו הפוסקים (ביאור הגר"א יורה דעה שסג ס"ק ב', ש"ך ס"ק ג) כי מותר לפנות קבר להעלות עצמות לארץ ישראל "משום כפרה".
בפתחי תשובה הביא את תשובות המהרלב"ח (סי' ס"ג) שכתב כי גם מי שגילה בדעתו בפירוש בחייו שלא לעלות להיקבר בארץ ישראל משום שחשש למה שמובא בירושלמי בסוף מסכת כלאיים על רבי בר קיריא ורבי אלעזר, שראו ארונות של נפטרים שבאין מחוץ לארץ ישראל. ראה רבי בר קירה את הארונות של הנפטרים ואמר לרבי אלעזר: מה הועילו אלו? אני קורא עליהם "ונחלתי שמתם לתועבה" – בחייכם. כי לא עליתם לגור בארץ ישראל בחייכם. "ותבואו ותטמאו את ארצי" – במיתתכם. שכאשר הם מתים וטמאים – הם באים להיקבר בארץ.
אמנם ההלכה היא לא כדעת רבי בר קירה. כמו שראינו ברמב"ם וב"שולחן ערוך" לעיל שפסקו שמצווה להעלות את עצמות הנפטרים לארץ ישראל. כי "כיון שהם מגיעים לארץ ישראל הם נוטלים גוש עפר ומניחים על ארונן דכתיב 'וכפר אדמתו עמו'", שהאדמה של הארץ יש לה מעלה של כפרה על הנפטרים. ומתוך כך אנשים מבינים שאם היא מכפרת אחרי הפטירה – כל שכן שהיא מכפרת לפני הפטירה, אווירה מחכים, אדמתה קדושה והיא מרוממת את האדם לעלות למעלות נשגבות.
תפילה במערת המכפלה
תפילה בבית קברות או בקברי צדיקים
בימינו מקובל להיכנס למערת המכפלה וגם להתפלל בה, אבל הדבר הזה כלל לא פשוט כיוון שאסור להתפלל תפילה של חובה בקברים בכלל, כולל בקברי צדיקים. כך מובא ב"שולחן ערוך" (יורה דעה, סימן שסז) כי אסור ללכת בבית הקברות עם ציצית בחוץ ותפילין משום לועג לרש. שהנפטרים אינם יכולים לקיים מצוות אלו, ואנו מקיימים אותן בפניהם. כמו כן אסור לקרוא בבית הקברות בספר תורה, אלא אם כן זה לכבוד המת, כגון כאשר מספידים אותו.
כשם שאסור ללמוד תורה בבית הקברות, כך אסור להתפלל שם תפילת חובה של שחרית, מנחה או ערבית. ומה שהתירו להתפלל בציון של רשב"י במירון, במערת המכפלה ובקבר רחל זה בגלל הריחוק שיש שם ממקום הקבורה עצמו, וזה מתבסס על ההלכה שאומרת על בית הקברות "כיון שהרחיק ד' אמות – קורא ומתפלל, ואפילו רואה הקבר או בית הקברות. ואם יש שם מחיצה – מותר אחר המחיצה, סמוך אפילו תוך ד' אמות לקבר".
במקום שהקבר קרוב מאוד, כגון בקבר האר"י ז"ל, מותר להתפלל תפילה של רשות, כגון תהילים או תפילות שמתפללים על קברי צדיקים. שאדם מתפלל שם אל ה' למען עם ישראל, כמו שהתפלל כלב בן יפונה בקברי האבות, או שאדם מתפלל אל ה' בזכות הצדיקים לבעיה פרטית שלו – הרי זו תפילה בזכות הצדיק. וזה כבוד לצדיק שמתפללים בזכותו, ולא חלילה כמו לעג. אבל להתפלל שם תפילת י"ח וכדומה – אסור.
תפילה בבית שיש בו עבודה זרה
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות ע"ז סימן קמט סעיף א) מובא שאסור ללכת לבית עבודה זרה, ואפילו לא לעבור על פתחה. ואם יש יריד לכבוד העבודה הזרה – אסור להיות שם. ואסור להיכנס כלל לעיר זאת אלא לעקוף אותה. שנאמר בספר משלי (ה ח) על אשה פרוצה "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ". לכן יהודים בכל הדורות נהגו להקיף את הדרך ברחוב שלא לעבור בפתח בית עבודה זרה.
כך מובא בגמרא (עבודה זרה טז ע"ב) על רבי אליעזר שביקשו להרוג אותו כי לא האמין בעבודה זרה: תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁנִתְפַּס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת, הֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדוֹם לִידּוֹן, אָמַר לֵיהּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יִתְעַסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ (התורה)? אָמַר לֵיהּ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָין, כְּסָבוּר אוֹתוֹ הַהֶגְמוֹן – עָלָיו הוּא אוֹמֵר, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר לֵיהּ (ההגמון): הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתָּ עָלֶיךָ, דִּימוּס – פָּטוּר אַתָּה.
וּכְּשֶׁבָּא אֶל בֵּיתוֹ, נִכְנְסוֹ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ לְנַחֲמוֹ (שכביכול נשמע מפיו שהוא מאמין לעבודה זרה) וְלֹא קִבֶּל מֵהֶן תַּנְחוּמִין. אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַדְתַּנִי. אָמַר לֵיהּ: אֱמוֹר, אָמַר לֵיהּ, רַבִּי, שֶׁמַּא דְּבַר מִינוּת בָּא לְיָדְךָ וְהִנְאָךָ הַדָּבָר, וְעָלָיו נִתְפַּסְתָּ לְמִינוּת? אָמַר לֵיהּ, עֲקִיבָא הִזְכַּרְתָּנִי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי, וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סִכְנַיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים כּג) "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ" וְגוֹ'. מַהוּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ (מאתנן זונה) בֵית הַכִּסֵּא לְכֹּהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי, כָּךְ לִימְּדָנִי, (מיכה א) "כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה, וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ", מִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יֵלְכוּ. וְהִנְאַנִי הַדָּבָר. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְפַּסְתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (משלי ה) "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ". "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ" – זוּ מִינוּת, "וְאַל תִּקְרָב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" – זוֹ הָרָשׁוּת. אִיכָּא דְּאַמְרִי, "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ" – זוֹ הַמִּינוּת וְהָרָשׁוּת. "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" – זוֹ זוֹנָה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת.
והביא שם הש"ך (ס"ק ב) את הטעם משום מראית העין . שהעובר שם נראה כאילו הוא מודה בעבודה זרה. כן גם מי שמדבר עם המינים ונהנה מדבריהם. ואחרונים הביאו את הטעם שיש שם טומאה גדולה. שהרי הגמרא אומרת שבפסלים של עבודה זרה יש טומאה "תזרם כמו דוה – צא תאמר לו". מכל זה למדנו שאסור להיכנס לבית עבודה זרה, בין אם זה בהודו או במנזר של הבהאיים בחיפה. כל בית עבודה זרה אסור, אפילו אם הוא לא מאמין בה כלל.
תפילה לה' בכנסייה או במנזר
גם למנזר ולכנסייה אסור להיכנס כדי להתפלל שם אל ה'. הנוצרים מאמינים שישו הוא אל, וזה ממש בית עבודה זרה. הם גם מאמינים בשילוש – ולכן היה הרב זצ"ל אומר שאסור להתכופף אל האפיפיור אפילו מעט, כיוון שלפי אמונתם הוא גלגול והתגשמות של ישו. והוא עצמו אליל ועבודה זרה, אפילו אם ילך עם "מגן דוד" על הצוואר.
פעם שאלו כמה בחורים את הרב זצ"ל על טיול שערכו בסיני ונכנסו למנזר סנטה קתרינה. וראו שם ערמות של גולגולות מתים, ולא היה להם מקום לישון וישנו שם. בלילה התעוררו כולם בבהלה כי ראו שם מזיקים, שדים ורוחות. שאל אותם הרב: מי התיר לכם להיכנס למנזר או לכנסייה? זה מקום איסור ומקום טומאה ואסור להיכנס לשם, לא לטיול ולא לצורך שינה.
אמנם בימינו יש נוצרים שמכריזים שהם לא מאמינים שאותו האיש הוא אל ולא מחזיקים בכנסייתם תמונות או פסלים. ובאמת צריך לדון בשאלה האם דינם הוא כמו שכתב תוס' שאינם עובדי עבודה זרה ורק מעשי אבותיהם בידיהם, או שהם עדיין עובדי עבודה זרה.
תפילה לה' במסגד
האבן עזרא בספר דניאל (יא ל) כותב שהישמעאלים הם עובדי עבודה זרה. כי במֵכָּה יש אבן שחורה גדולה והיא עבודה זרה. "וראו כי יש במיכ"א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל ממזרח וממערב לזרוק אבנים שם". שעבודת הישמעאלים עד היום היא לזרוק אבנים במֵכָּה כשהם עולים לחאג'.
וממשיך ומספר שם האבן עזרא כי כשמוחמד רצה להיכנס למֵכָּה הוא התחייב להם שלא יסיר את העבודה זרה של מרקוליס ממקומה ואז נתנו לו להיכנס שם. "כי זה ידעוהו אבותיו ולא סרו אנשי מיכ"א למשמעתו עד שנשבע להם שלא יסיר עבודת מרקוליס". ואנחנו יודעים כי כך היתה עבודתו של האליל מרקוליס לזרוק עליו אבנים. וזה מה שעושים הישמעאלים עד היום במֵכָּה. לכן לדעת האבן עזרא הישמעאלים הם עובדי עבודה זרה. והמסגד שלהם דינו כמו בית עבודה זרה.
גם הר"ן במסכת סנהדרין (דף ס"א ע"ב ד"ה יכול) כותב: "ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אע"פ שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות, הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות – דין עבודת אלילים יש להן לכל דבר איסור של עבודת אלילים, שלא בהדור לבד הם משתחוים לפניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן".
כן כתב גם שו"ת רדב"ז (חלק ד סימן צב): "ויגעתי ומצאתי שכתב הריטב"א ז"ל כדברי וז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים (שלא כמו הנוצרים שאומרים שיש שלושה אלוהים, אעפ"כ אמונת הישמעאלים לדעתו היא) עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג. ואל ימיר שהרי המודה באמונתם – כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו. וכל כיוצא בזה ע"ז גמורה היא".
עובדי עבודה זרה וטיפשים אחרים
הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יא ז) כתב: "כל עכו"ם שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים – יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה. וכן הורו כל הגאונים אבל אותם העובדים עבודה זרה – סתם יינם אסור בהנייה".
וכן הסביר הרמב"ם בתשובותיו לגר ישמעאלי (סימן תמח) "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם". "ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית עבודה זרה – ועבודה זרה צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם – מה בכך. אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז"ל בסנהדרין (ס"א ב') שאם השתחוה אדם לבית ע"ז והוא סבור שהוא בית הכנסת הרי לבו מסור לשמים. וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל".
ומסביר הרמב"ם שבעבר הם היו באמת עובדי עבודה זרה. "ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני עבודה זרה – פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. פעור – עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם. ומרקוליס – עבודתו ברגימת האבנים. וכמוש – עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור. ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות הוא כדי להכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים. כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם ודרך בזיון להם אנו רוגמין אותן. ואחרים אומרים מנהג הוא. כללו של דבר אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים".
כדברי הרמב"ם פסק מרן ב"שולחן ערוך" (קכד ס"ו): "כל נכרי שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן מגעם ביין שלנו". והסביר הט"ז שם שהכוונה לישמעאלים. וכך פסק הבן איש חי (פרשת בלק) כי סתם יינם של ישמעאלים ומגען ביין שלנו – מותר בהנאה, כיוון שאינם עובדי ע"ז, כמ"ש הרמב"ם בתשובה.
החיד"א כתב ב"שיורי ברכה" (קכג א): "מגע ישמעאל ביין שלנו אינו אוסר בהנאה כ"כ הרב מהריק"ש בהגהותיו, וכן מוכח מדברי הרדב"ז החדשות וכו' סי' תנ"ג, וכתב שם הרדב"ז דכוחו של ישמעאל אוסר היין בשתיה וכו', אמנם בעיר עוז לנו ציון קרית מועדנו וכולא ארעא דישראל המנהג לאסור איסר מגע ישמעאל ביין שלנו אפי' בהנאה. אמנם במצרים נהגו להקל כדעת הרמב"ם. אבל החיד"א חזר בו בספר מראית העין (עט ע"א) לפסוק כדעת הרמב"ם דלעיל. שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז (וראה "ברכי יוסף" יו"ד סי' ד). על-פי זה פסק רבי יצחק אלחנן (שו"ת עין יצחק או"ח סי' יא) על חיילים יהודים שקיבלו מהמפקד שלהם רשות להתפלל במסגד – שמותר להם להתפלל שם.
קצר המצע מהשתרע
האדמו"ר מצאנז בשו"ת "דברי יציב" אות מ' כתב שגם היום הישמעאלים נחשבים כעובדי עבודה זרה. ובשו"ת "ציץ אליעזר" חלק י סימן א הביא משום שו"ת "שערי צדק" (חאו"ח סימנים צ"ו קא-קד) שאסור להתפלל יהודים וישמעאלים ביחד, כי זה סותר זה את זה, ועל זה נאמר "קצר המצע מהשתרע".
והכוונה למה שכתוב בגמרא סנהדרין (קג:) על מנשה שהכניס צלם להיכל בית המקדש בכוונה לצער את השכינה. כמו איש שמכניס לביתו אישה זרה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" וְגוֹ'. מַאי "כִּי קָצָר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ"? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, כִּי קָצָר מַצָּע זֶה, מִלְּהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד.
על זה כתב הרב אליעזר וולדנברג זיע"א: "העירותי על התפלות שעורכים כעת בתוך הבנין של מערת המכפלה אחרי שזכינו בע"ה שעיה"ק חברון ת"ו בידינו היא דכפי שעינינו הרואות המקום בפנים משמש למסגד לישמעאלים במלוא משמעותו.
ואיך יתכן איפוא לשפוך שיח לפני בורא עולם לפי אמונתינו האמיתית במקום תפלה שלהם לפי אמונתם, וגם זאת דספריהם באמונתם הכוזבת מונחים שם ומפסוקיהם חקוקים על כל הקירות, ולמעלה מהציונים קבועים גם צורת חצי לבנה שלהם, והרי ההלכה היא שאסור ליכנס לבית ע"ז, עיין ברמב"ם בפיהמ"ש פ"ק דע"ז וביו"ד סימן קמ"ט סעי' א' וש"ך סק"א,
ומה מאד מזהירים הפוסקים באופן חמור שלא ליכנס בבתי תפלותיהם אפילו אם אינם בתי ע"ז ממש, עיין שו"ת חיים ביד סימן נ"ו מובא גם בדרכי תשובה סימן ק"נ סק"ב, וספר רוח חיים על יו"ד, ושו"ת פרי השדה ח"ב סימן ד', יעו"ש בדבריהם המחרידים.
גם אם נאחז בטענה שהם באו לגבולינו ואין בידם לאסור עלינו, זהו אבל אילו היינו מסירים עכ"פ ספריהם ותשמישיהם, ולא שקודש וחול ישמשו בעירבוביא, על אחת כמה שיש להשמר שלא לעמוד אתם במחיצה אחת, והם פונים פניהם לטיפלותם ואנו לאמונתינו הקדושה, ומי יתן ואלה שהיכלת בידם יתנו לבם לסדר עבורנו כניסה מיוחדת למקום מיוחד".
לכן הציע הרב אליהו זצ"ל לפתוח את החדרים שנמצאים מתחת למקום התפילה של היום, לעשות אותם מקום תפילה ליהודים ולהשאיר את מקום התפילה למעלה לישמעאלים, או להפך. כך לא נתפלל אתם באותו מקום ולא עם אותם ציורים וכד'. אבל לצערנו עד היום לא קיבלו את הצעתו של הרב זצ"ל.
כניסת כהנים למערת המכפלה
מו"ר אבא זצקו"ל היה מורה לכהנים כי מותר להם להיכנס לקבר רחל או למערת המכפלה או לקבר שמואל הרמתי. אבל לא לשאר קברי צדיקים. ואמר כי לכהנים אסור להיכנס לקברי צדיקים כמו לכל קבר אחר. אבל במקומות אלו הקברים נמצאים עמוק מאוד באדמה, ולכן מותר לכהנים להיכנס לשם.
והיה רגיל לומר שפסק ההלכה הזה אינו לתושבי חברון, כיוון שיש שם מרה דאתרא – הרה"ג דב ליאור שליט"א, שהרב אליהו זצ"ל היה מכבדו מאוד – והוא חלק על פסק ההלכה הזה ואסר על הכהנים להיכנס למערת המכפלה. ואמר הרב זצ"ל כי תושבי חברון חייבים לשמוע לרב העיר שלהם ולא לפסיקתו.
כעבור שנים נכנסו רבנים תושבי חברון למערה באישון לילה ובדקו את המקומות וראו מה שראו, והרב עידו אלבה שליט"א כתב על כך ספר שבו הוא מסביר מדוע יש להתיר לכהנים להיכנס למערת המכפלה. הרב דב ליאור שליט"א נתן הסכמה לספר, אבל כתב כי המהדרים לא ייכנסו לשם. לאחר שהרב ליאור נתן את הסכמתו, אמר הרב זצוק"ל כי גם לתושבי חברון מותר להיכנס למערת המכפלה.
לפני כמה שנים קדחו תושבי חברון שני חורים במקום שקדחו על מנת לתת מקום לטומאה לצאת, ולפי זה גם המהדרים יכולים כעת להיכנס למערת המכפלה. ויהי רצון שתישמע תפילתם ברצון לפני בורא עולם אמן.
הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן
זה היה בתקופת ההתנתקות. לא הייתי כל כך דתייה בימים ההם, אבל המהלך הזה נראה לי מסוכן מאוד וכואב. כאב לי צערם של המתיישבים שעומדים להיות מגורשים מבתיהם. כאב לי הזלזול בהם ורציתי לעשות משהו למענם, אבל לא ידעתי מה. כאשר שמעתי שמתארגנת תפילה במערת המכפלה בחברון, החלטתי לנסוע לשם.
היה שם קהל רב, ואני לא מצאתי את עצמי. הלכתי מסביב למערה ולפתע ראיתי ג'יפ בודד שעולה מאחורי המבנה של המערה ואור גדול בוקע ממנו. אני לא מבינה באורות, אבל ממש הרגשתי שיש כאן משהו מיוחד. כאמור, אז לא הייתי שייכת לעולם הדתי, ולא ממש ידעתי מה זו השראת שכינה, אבל זה מה שהרגשתי.
התבוננתי ברכב שהתקדם ועצר בפתח המערה האחורי. גם אני התקרבתי בזהירות וראיתי את הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל יורד מהרכב ופונה להיכנס לתוך המערה להתפלל. אל תשאלו אותי למה היה לו אור כל כך גדול. האם זה אור של האבות והאימהות. האם זה אור של תורה. אורה של ירושלים אולי של המתיישבים בגוש קטיף. ממש לא מבינה בזה. אני רק מספרת מה שעבר עלי.
באותם ימים לא הכרתי את הרב זצ"ל כלל וכלל. גם לא אחרי כן. מה שאני עושה בימים אלו זה להתפלל לפעמים על קברו, שימשיך להתפלל בשמים על כלל ישראל ועל ארץ ישראל כמו שעשה בחייו. אמן.
ישני חברון
סיפר הרב זצ"ל: כשכבשו את חברון במלחמת ששת-הימים, רצינו להיכנס לתוך מערת המכפלה ולהתפלל שם מנחה. זה היה חידוש גדול, כי לפני כן לא היינו נכנסים למערה ועולים רק שבע מדרגות!
והנה, בא רב אחד ואמר, שאסור להתפלל במערת המכפלה כי זה בית קברות, ועל-פי ההלכה אסור להתפלל בבית קברות שזה כאילו "לועג לרש", לועג למתים שלא יכולים להתפלל.
אמרתי לו: אין שום פוסק הלכה שאומר שזה אסור. שהרי לא הייתה אפשרות עד היום להתפלל כאן. ועוד אין בזה חשש, כי הקברים נמצאים למטה למטה. ובאמת זו הייתה הפעם הראשונה שאנו באים לבית של אבא ואימא, של האבות והאימהות, הכיצד לא נתפלל מנחה?! והתפללנו.
אחר כך אמרתי לאותו רב: הרי הגמרא אומרת שבכל ראש-חודש, אליהו הנביא בא ומקים את האבות כדי שיתפללו, ומכאן שהם "ישני חברון" ולא מתים, ואם כן אין בזה לעג להם. שגם הם וגם אנחנו מתפללים ביחד.
פעם אחרת הרב סיפר על האלוף רחבעם זאבי הי"ד, שנרצח על-ידי מחבלים, שפעם בהיותו ילד קטן ניסה להיכנס למערה והשומר הערבי דחף אותו ונתן לו סטירת לחי. אמר לו: טמא, אל תיכנס לפה.
הסטירה הזאת כאבה לגנדי שנים ארוכות. במלחמת ששת-הימים הוא היה המפקד באזור, והדבר הראשון שהוא עשה שם, היה להרוס את המדרגות הללו. למחות את זכר העלבון של הגויים שהיו נהנים לבזות אותנו, לגרש אותנו מבית אבא ואימא שלנו.
כאן ביתנו
בשנים שבהן הערבים היו יורים וזורקים אבנים על הנוסעים בכבישים, היו רבנים שפסקו כי אסור לנסוע למערת המכפלה ולחברון. אך הרב אליהו זצ"ל לא חשש והיה נוסע למערה באופן קבוע, בחודש אלול וגם בהזדמנויות אחרות.
פעם שאל אותו מישהו: "איך הרב נוסע לקברי אבות, למערת המכפלה? האם הרב לא חושש לפיקוח-נפש?" אנחנו, שעמדנו לצדו של הרב, חיכינו מאוד לראות איך ישיב הרב מבלי לפגוע ברבנים האחרים שפסקו שאסור לנסוע. אבל הרב לא התבלבל והשיב: "פה נמצאים האבות והאימהות שלנו. פה זה הבית שלנו. וכי יש מקום יותר בטוח מהבית?"
בן אל-פטמה
אחרי מלחמת ששת-הימים הגיעו החיילים למערת המכפלה בחברון. צריך לזכור, כי למרות שבמערה הזאת קבורים האבות והאימהות, לא נתנו הערבים רשות ליהודים להיכנס למערה. הם אמרו שאברהם, יצחק ויעקב שייכים רק להם. ליהודים הם נתנו רשות לעלות רק עד המדרגה השביעית.
אחרי מלחמת ששת-הימים, כששחררנו את חברון, שלח הרב ניסים את הרב אליהו לטפל במערת המכפלה ובכותל ובקבר רחל. כשהיו במערה, נכנסו לשם החיילים בפעם הראשונה אחרי הקרבות. היו שם הרבה חיילים וגדולי המפקדים של צה"ל, ביניהם יצחק רבין ובר-לב ועוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד מרכז. היו שם גם כמה רבנים חשובים.
החיילים היו חלקם פצועים וחלקם רעבים והרבה מהם עייפים אחרי כמה ימים של לחימה, והם ראו שם שטיחים וישנו עליהם. פתאום יוצא השייח' של המערה, ששמו ג'עברי, ומתחיל לצעוק על המפקדים ועל החיילים.
הוא אמר להם: תצאו מהמערה הזאת. אתם לא מכבדים אותה. אנחנו המוסלמים, כשבאים לכאן, רוחצים את הידיים חמש פעמים. מורידים את הנעליים ומכבדים את המערה. ואתם לא מכבדים אותה בכלל. ישנים פה ואוכלים פה, ועולים על השטחים עם הנעליים המלוכלכות שלכם. אין לכם כבוד למקום הקדוש הזה. צאו מהמערה!!
ולא היה שום אחד שהשיבו דבר. לכאורה הוא היה צודק. כולם שתקו, חוץ מאחד.
הרב אליהו, שהבין את השפה הערבית כמו שהבינו שם כמעט כל המפקדים הבכירים, אמר לו: תקשיב, יא שייח'! אתה יודע שאם יבוא משרת לפני המלך עם בגדים מלוכלכים, ויגיש לו אוכל עם מגש מלוכלך לפני כל השרים ועבדי המלך, אחת דתו להמית. אבל אם הבן של המלך, שלא היה בבית אבא ואימא הרבה שנים, ואבא שלו דאג לו ואימא שלו בכתה עליו בלילות – אם הבן הזה יבוא אחרי עשרים שנה של נדודים בלי להזמין תור, ויבוא עם בגדים קרועים ומאובקים וייכנס לאמצע ישיבת השרים ויאמר: אבא, חזרתי! יבוא לאימא שלו ויאמר לה: הנה אני, אימא, חזרתי הביתה – אבא ואימא שלו יחבקו אותו בכל לב, עם הבגדים הקרועים והמאובקים. זה הבן שלהם.
וכאן פנה הרב לשייח' ואמר לו: תקשיב, יא שייח'! אברהם זה אבא שלנו. שרה זאת אימא שלנו. אנחנו מתנהגים פה כמו בבית. אתם בני אל-פטמה, בני השפחה, בני הגר. אתם מתנהגים כמו שראוי למשרת להתנהג, ואנחנו מתנהגים כמו שראוי לבנים להתנהג.
השייח' של המערה האדים כולו מבושה. גם סתמו את פיו וגם קראו לו: "אבן אל-פטמה" – בן השפחה. הוא נעלב, הסתובב על מקומו וחזר לחדרו בכעס גדול. אותם קצינים בכירים שהיו שם פנו לרב מיד ואמרו לו: מה עשית? אנחנו רוצים דו-קיום עם הערבים בשלום. למה הרגזת אותו? אמר להם הרב: צריך לומר להם את האמת. רק כך הם מבינים!
כך נמשך הוויכוח כמה דקות, עד שהדלת של השייח' נפתחה. הוא יצא מחדרו כפוף כולו וניגש לרב ואמר לו בחנפנות: "יא חכם, יא סידי, בבקשה. סליחה". הרב לא פנה אליו ולא ענה לו. הוא רק פנה לאותם מפקדים בכירים שפנו אליו קודם ואמר להם: אתם רואים איזו שפה הם מבינים? אני גדלתי ביניהם מאז היותי ילד בעיר העתיקה בירושלים. תאמר את האמת והם יבינו.
בן יכבד אב
לאחר שחרור בית-לחם במלחמת ששת-הימים, בא הרב זצ"ל לרב צבי יהודה הכהן קוק ע"ה והסביר לו למה כהנים יכולים להיכנס לקבר רחל ואין בעיה של טומאת מת בדבר, כי קבורה היא למטה ואין למעלה בעיה של אוהל. וכן דעתו הקדושה שמותר לכהנים להיכנס למערת המכפלה. שמע הרב צבי יהודה והשתכנע. הרב הביא לו ספר של סדר התפילות בקברי הצדיקים, והוא נסע לרחל אמנו. לאחר שחזר משם הרב צבי יהודה שאלו הרב: נו, נכנסת? וענה לרב: לא! נכון, הסברת לי בטוב טעם ודעת שמותר, אבל היות שאבא שלי לא נכנס, אז גם אני לא נכנס. והרב שיבח מאוד תשובה זו. והוסיף שתיקן לו הרב צבי יהודה איזה תיקון בספר התפילות.
(מתוך הספר "באור פניך", הרב חיים בן שושן)
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת. בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
אביהם של ישראל
סיפורים על הרב מרדכי אליהו בשידור חי עם הצופים
ג' סיוון תשע"א
גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף
כסלו תשע"ג
קידוש השם בכל יום
איר תשפ"ד
תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
ט' אב תשע"ז
מה הייעוד של תורת הבנים?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מתנות בחינם
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
לאן נעלמה האמת?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
מה המשמעות הנחת תפילין?
חידוש כוחות העולם
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!