(מט: במשנה – נ: 5 שורות מלמטה)

חלק א – נוסח הזימון

א. נברך או ברכו
במשנה: 3- נברך, 4 – ברכו.
אך שמואל – לעולם אל יוציא אדם עצמו מהכלל (אלא "נברך")
והמשנה התכוונה שאפשר ברכו, אך עדיף נברך, 

ראיה מהמשנה הבאה שאין חובה לברכו – מכך ש6 נחלקים ל3+3.
וכן בברייתא, שאפשר שניהם, והנקדנין יבקרו אותו אם יאמר ברכו.

ב.         ניסוחים עדיפים (תלמיד חכם) ופחות עדיפים (בור)

1. בברייתא הנ"ל – ובטובו ולא ומטובו (מחלק מטובו).

והרי – שמ"ב פ"ז – "וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם"? בבקשה זה שונה (לא לבקש יותר מדי, מלבד בדברי תורה (פתח פיך ואמלאהו)).

1. רבי ברייתא – "ובטובו חיינו" ולא "ובטובו חיים" (שלא יוציא עצמו), וכן ההלכה.
   נהרבלאי גורסים בברייתא להפך, כדי שיכלול את כולם.
2. רי"ח – "נברך שאכלנו משלו", ולא "למי שאכלנו משלו" (נשמע כמודה לכמה גורמים).
   (והרי בסוף ההגדה – "לפיכך אנחנו חייבים להודות... למי שעשה... את כל הניסים האלה"? שם זה ברור שזה רק ה').
3. רי"ח – "ברוך שאכלנו משלו", ולא "ברוך על המזון שאכלנו" – שלא ישמע שמברך את המזון, אא"כ יש 10 שאז מזכיר את ה'.

(נ. באמצע)

ב. נוסח שונה למאה ומעלה:

A. הדעות –

ר"ע – אין הבדל, רי"ס הגלילי – יש.

המחלוקת מובאת במשנה פעמיים –

ת"ק – אין הבדל.

רי"ס הגלילי – תיאור ההבדל.

רי"ס הגלילי – לפי רוב הקהל הם מברכים.

ר"ע – כמו שבבית כנסת תמיד אומרים "ברכו".

B. הלימוד -
"במקהלות ברכו אלוקים, ה' ממקור ישראל" (תהלים) -
רי"ס הגלילי – יש כמה סוגי קהל.
ר"ע – "במקהלות" כשנקהלו על הים בקריעת ים סוף, אפילו עוברים (ב"מקור") אמרו שירה (ורי"ס – ממקור).

C. רב חמא אצל הריש גלותא חיפש לעשות זימון ב100 (כרי"ס הג'), אך אמר רבינא – הלכה כר"ע.

[אגב מה שר"ע אמר שאומרים ברכו את ה',
רי"ש אומר "ברכו את ה' המבורך", ורבא אמר שלמרות שאין חובה יש לעשות כך כי: 1. גם לר"ע זה בסדר. 2. כך העם נוהג].

(9 לפני המשנה)

חלק ב – חלוקת הקבוצה בזימון

א. אגב הסיפור הקודם, שזימנו אצל הריש גלותא בשלשות כי את הזימון הגדול ממילא לא יכלו לשמוע (ולא זימנו בעשרות כדי שלא יקפיד הריש גלותא).

ב. אחד שברך לפני כולם, הם עדיין יכולים לזמן איתו, אך הוא לא יצא ידי חובה.

ג. המשנה – אסור לחלק קבוצות ולהוריד את דרגת הזימון.

מה החידוש בכך שלשלושה אסור להתחלק?  שחייבים אפילו ש:

1. אפילו שעוד לא אכלו בפועל (או שאכלו פחות מכזית)
2. שכל אחד אוכל מכיכר שלו.
3. שלושה שבאו מ3 קבוצות של 3 ופרשו מהקבוצה – חייבים ומצטרפים לזמן כקבוצה חדשה, אא"כ כבר זימנו עם הקבוצות הישנות ולא ברכו (רא"ש – אפילו שאכלו מחדש כקבוצה חדשה, לא מתחייבים שוב בזימון), לומדים זאת מכלי שנשבר לחצי ואז תוקן, שהטומאה הישנה לא חוזרת.

ד. צירוף 2 קבוצות – או שרואים זה את זה (משנה) או שיש שמש אחד לשתי הקבוצות (ברייתא).

(נ: רבע עליון)

חלק ג – יין מזוג ומאיסת הפת

א. ר"א – אם מזגו – גפן, אחרת – עץ.
חכמים – בכל מקרה גפן.

דיונים:
1. רי"ס בר"ח - רבנן מודים בכוס של ברכה (צריך ברכה מן המובחר).
2. מה עושים עם יין לא מזוג? לקורייטי (אנומלים – יין דבש ופלפלין).

ב. שימוש בפת

A. הברייתא מרחיבה שזה גם נפקא מינה לנט"י, לגרסתנו – אם זה גפן אז לא נוטלים, ויש גרסאות אחרות.

יוצא שלר"א ידיו יהיו מלוכלכות ובכ"ז מתיר ליטול ידיים וללכלך את הפת.
וזה כשמואל שעושה כל צרכיו בפת (בפשטות – אפילו שהפת תימאס (בניגוד לשמואל בשבת נ:, אך תוס' – לשמואל רק אם הפת לא תימאס ולר"א גם אם תימאס).

B. ארבעה דברים שלא עושים שלא תימאס הפת:
לא שמים עליה/מעליה בשר חי, כוס מלא, קערה + לא זורקים (גם אם לא תימאס).

C. לגבי זריקת אוכל -
מר זוטרא זרק לרב אשי בשר מבושל למקום נקי והם דנו אם זה מותר,
ברייתא 1 – אסור לזרוק גם את שאר האוכלין – תשובה: כשיימאס
ברייתא 2 – בשאר מותר – תשובה: כשלא יימאס.
באופן דומה – ברייתא: מותר להזרים יין ולזרוק קליות ואגוזים ומאפים באופן שלא יימאסו (בקיץ ולא בחורף).