(לג: במשנה – לד: סוף הפרק)

א. תוספות ואמירות לא רצויות

א. האמירות ולמה משתקין אותו?

• מודים מודים – שתי רשויות
• על הטוב ייזכר שמך – חייב לברך על רעה כעל הטובה
• "על קן ציפור יגיעו רחמיך" –

1. מטיל קנאה במעשה בראשית.
2. מידותיו של ה' הם גזרות ולא רחמים.

[ב. סיפורים על מתפללים שהוסיפו:

1. מתפלל לפני רבה שביקש כמו שה' חס על הציפור, רבה שיבחו ואביי הקשה ממשנתנו, ותירצו שרק רצה לחדד את אביי.
2. מתפלל לפני ר' חנינא ששיבח יותר מדי,
   אמר לו – סיימת את כל שבחי ה'? הרי גם "הגדול הגיבור והנורא" אנו אומרים רק כי משה אמר ואנשי כנה"ג תיקנו!
   משל למלך שמקלסין אותו בשל כסף במקום בשל זהב.

אגב, עוד דרשה דומה של ר' חנינא -
"ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה...".
1. הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.
2. לנו זה דבר גדול, אך למשה זה קטן, כמו אדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו].

ג. שמע שמע (בדומה למודים מודים)
1. הדעות –
ר' זירא – משתקין – כל הפסוק.
בברייתא – רק מגונה – מילה מילה.

2. רב פפא (בכופל כל הפסוק) – אולי פשוט לא כיוון?
אביי – "חברותא כלפי שמיא מי איכא?!".

ב. מתפלל/חזן שטעה (פספס ברכה) –

יחזור למקום שדילג,
אם החזן אינו יודע לחזור – מחליפים אותו, והמחליף חוזר למקום הנ"ל, ולא יהא סרבן באותה שעה.

א. לגבי הסרבנות של המחליף -
מכאן משמע שבדרך כלל צריך תחילה לסרב להיות חזן, אך לא יותר מדי (כמו מלח),
אלא – מסרב, מהבהב, הולך.

ב. לאן חוזר?
במשנה – למקום שטעה,
באמוראים – שלוש ראשונות ואחרונות – לתחילתן,
באמצעיות – רב הונא – לתחילתן, רב אסי – למקום שטעה (תוס' – רי"ף).
והרי זה לא כמשנה? תשובה – כל חטיבה נחשבת ברכה אחת לעניין זה.

אגב, (לד. באמצע)
ג. עוד עניינים שקשורים לשלוש החטיבות, תוספות בתפילה ועוד:

1. 1. רב יהודה – ישאל צרכיו רק בשלוש אמצעיות,
   כר' חנינא[1] – ראשונות – מסדר שבחו, אמצעיות – מבקש, אחרונות – נפטר והולך.
2. 2. בהקשר לתוספות -
   לא תמיד רע להאריך – מעשה בתלמיד שהאריך/קיצר בתפילתו ואמר ר"א שאינו מאריך/מקצר יותר ממשה רבינו.
   (מאירי – לא מדובר ב18, אלא בתוספות שאחרי)
3. 3. בהקשר לתוספות – לא להוסיף השתחוויות מיותרות – מלבד אבות והודאה תחילה וסוף, ולא יוסיף.
4. A. ההשתחוויות של כהן גדול ומלך –

מחלוקת בדעת ריב"ל –

1. B. סוגי השתחוויה-

קידה – פנים,

כריעה – ברכיים,

השתחוויה – פישוט ידיים ורגליים.

1. C. השתחוויה בהודאה –

כאמור לעיל – צריך, וכן בברייתא – "משובח".
קשה - יש שתי ברייתות ששם זה מגונה -
תשובה – 1. הלל. 2. ברכת המזון.

ג. הטועה – סימן רע

א. במשנה - המתפלל וטעה – סימן רע לו או לשולחיו.

טעה איפה? ר' חייא-רב ספרא-תלמיד מבית רבי – באבות.

[גירסא אחרת – שאמר שהמינימום של הכוונה זה באבות].

ב. ר' חנינא בן דוסא הרחיב זאת – כשהתפלל על חולה – אם שגורה תפילתו בפיו – מקובל, אחרת – מטורף.

1. A. מנלן? – בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו".

אגב זה, עוד דרשה מהפסוק  -

ואגב זה (לפני זה) אמירות דומות של ר' חייא ב"א-רי"ח –
1. הנביאים לעוזרים לת"ח, אך ת"ח עצמם - "עין לא ראתה".
2. הנביאים לעוה"ז, אך בעוה"ב - "עין לא ראתה".

[3. ובסוף עוד אמירה – להתפלל בבית עם חלונות (לעיל לא.),
ורב כהנא – לא לפרש חטאיו].

[מה זה "עין לא ראתה"?
1. יין המשומר. 2. עדן (אדה"ר היה בגן שהנהר שלו הגיע מעדן).

1. B. ת"ר - שני סיפורים בהם הציל ר' חנינא ב"ד את בניהם של:
2. ר"ג, (וידע בדיוק מתי הבריא).
3. ריב"ז (והסביר ריב"ז לאשתו שר' חנינא ב"ד כעבד בפני רבו ואני כשר).