ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- גבורת חנניה
- שבע ברכות מחוץ לבית החתן והכלה
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- שמחות
התוס' (שם ד"ה אין) כתב "משמע מכאן שאם יצא החתן מחופתו והולך לאכול בבית אחר אפילו כלתו עמו אין מברכים שם שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים דאין שמחה אלא בחופה". ומהו נחשב מקום החופה, ממשיך התוס' וז"ל "וצריך לדקדק מהי חופה... אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא, ושם מברכים ברכת חתנים כל שבעה". והרא"ש (שם ב', ח') הוסיף "ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא הנקרא חופה". דעה זו סוברת ש"חופה" פירושה מקום הקביעות של החתן והכלה, ושם יש שמחה לחתן והכלה ומברכים ברכת חתנים אך לא במקום אחר, ובסוכה שהגמ' אומרת שפטורים ממנה לאו דווקא סוכה אלא כל שיוצא מביתו ומקומו שנקבע לו עיקר ישיבתו שם אינו מברך ז' ברכות, וכן נראה מלשון רש"י בגמ' שכתב (ד"ה צער חתן) "שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו".
הרא"ש מביא את דעת החולקים שהבינו אחרת את הפטור מסוכה, וכוונת הגמ' אין שמחה אלא בחופה היא שכיוון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו, אזי אין שמחה אלא בחופה. אולם, אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים, וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים. דעה זו סוברת שלמרות שיש מקום קבוע המיוחד לחתן וכלה ניתן לשנות או להוסיף מקום קביעות חדש.
הר"ן (י"א ע"ב בדפי הרי"ף) מביא ראיה לשיטת החולקים, שהרי ש"השמחה במעונו" אומרים אותה אפילו שלא בחופה (כתובות ח' ע"א), וכיון שכן י"ל שאפילו שלא במקום חופה מברכים ברכת חתנים, שהרי הברכה אף על פי דמשום שמחה באה אינה תלויה בחופה, והגמ' כאן כך כוונתה שעיקר שמחה אינה אלא בחופה אך תיתכן שמחה גם שלא במקום חופה, וסיים "וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה כל זמן שהחתן או הכלה שם, אבל מכל מקום יש לחוש לרבותינו הצרפתים בעלי התוספות".
ישנה דעה אמצעית (סידור דרך החיים, סידור בית יעקב, קצש"ע (קמ"ט, ו'), אמרות שלמה), לפיה יש לחלק אם המזמין את החתן והכלה לאכול בביתו מייחד להם חדר בפני עצמם, שיכולים לאכול ביחד ולשמוח שם, נחשב כמו חופה שלהם ויכולים לברך שם אף אם דעתם לחזור אח"כ לחופתם שיש להם בביתם, ואם לאו אין מברכים.
השו"ע אבה"ע סי' ס"ב סעיף י' פסק את דעת הרא"ש בשם י"א, וזו לשונו:
"יש אומרים שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים; והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזור".
עד עתה עסקנו במח' הפוסקים היכא שיש מקום קביעות לחתן והכלה האם ניתן להוסיף מקום קביעות חדש. אולם בזמננו אין מקום קביעות לחתן וכלה, וכתב הט"ז שהחופה בזמננו היא מה שמקדשים הכלה תחת מטלית הפרוסה על כלונסאות, ואין שום מעלה לבית שעושים בו הנישואין יותר מבתים אחרים, וכן כתב היש"ש שבמדינתו אין מקום קבוע לחתן והכלה אלא היכא שאוכלים החתן והכלה והשושבינים קרוי מקום חופה. וכן כתב בספר "יד דוד" בדעת הרמב"ם, שהרמב"ם נקט לשון "בבית חתנים" וכוונתו העיקר שהסעודה תהיה סעודת חתנים ועושה באיזה מקום שירצה, ודברי התוס' שחתן שהולך לאכול בבית אחר שאינו מברך שם הכוונה שלא נערכת סעודה לכבודו אלא אוכל שם מחמת איזה הכרח.
הר"ח דוד הלוי כתב בתשובה שמרן הביא דין זה בשם י"א משום שבב"י הביא דברי הר"ן לפיהם מברכים בכל אחד מבתי החתונה, והיות והר"ן מסתייג מדברי התוס' בחר השו"ע לא לסתום כתוס' אלא לכתוב בשם י"א. ובימינו שאין כלל קביעות למקום החתן והכלה ויושבים בביתם כאחד האדם, הרי זה כאילו הותנה מראש שכל מקום בו יסבו החתן והכלה לסעודה הוא מקום החופה ואפילו מרן יסכים לכך, שאם לאו כן הרי ביטלנו לגמרי ברכת חתנים בז' ימי המשתה.
גם הרב יוסף משאש פסק בשו"ת שלו שמברכים היום אף שלא בבית חתנים.
באוצה"פ (חלק י"ז ס"ק נ"ח) כתב שמנהג הספרדים בירושלים שלא לברך אלא בבית החתן. דעת הגר"ע יוסף היא שאין לברך בסעודה מחוץ לבית החתן (שו"ת חזון עובדיה כרך ב' סימן מ"ח, ילקוט יוסף שובע שמחות, ושם קיצש"ע סימן תתק"ס).
את סיכום הדעות ניסח הגרש"ז אוירבעך כך (מנחת שלמה ח"ג סימן ק"ג ס"ק כ'): "בעניין ז' ברכות של חתן וכלה שלא במקום קביעותם. הרי גלוי וידוע לפניו וכמו שכתב בעצמו שיש בזה הרבה "שיטות", ובודאי יודע הדרת גאונו שהספרדים נקטו כדעת המחמירים ואין מברכין אלא במקום קביעותם של החתן והכלה, אך גם ביניהם יש מנהגים שונים ומשונים. אכן מנהגנו בני אשכנז דאין שום הבדל בין אם זה באותה העיר של החתן והכלה או בעיר אחרת, כל שניכר הדבר בריבוי בשיעורי של הוספת אוכלין ומשקין וגם בריבוי השמחה לכבודם ואיכא נמי פנים חדשות".
כאשר עורכים סעודה לחתן שלא בבית החתן והחתן עצמו פוסק שרק בבית חתנים מברכים ז"ב, והמארחים הינם פוסקים כשיטה החולקת, נראה שתלוי לכאורה במח' בפנים חדשות האם חיוב הברכה הוא על האורחים שהם פ"ח שמשתתפים בשמחת חתן וכלה ועדיין לא ברכו את החתן והכלה, או שהחיוב נובע מעצם ריבוי השמחה שנוצר אצל החו"כ. למעשה אמר לי הרב ש.י. וייצן שנראה לו שהמשתתפים בסעודה הפוסקים כדעה החולקת יכולים לברך את הברכות אפילו שהחתן לעצמו מחמיר, ומי שפוסק כמחמירים יקבל זימון או ברכה אחרונה, והמקילים יוכלו לברך את שאר הברכות.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.

יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.

אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.

לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.

אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.

רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה

לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.

שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.

שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.

בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.

מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.










