ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בתחילת שירת האזינו אנו קוראים:
"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים ל"ב ה-ו).
גדולי ישראל בכל הדורות התלבטו כיצד להסביר את הביטויים "שִׁחֵת לוֹ לֹא".
המדרש דורש כך: "שחת לו לא בניו מומם, אף על פי שהם מליאים מומים, קרויים בנים, דברי רבי מאיר שנאמר: בניו מומם. רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר: לא בניו מומם" (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שח, ה).
רבי מאיר וגם רבי יהודה מסכימים שהשירה מסנגרת על עם ישראל.
רבי מאיר מדגיש את היות בני ישראל בניו של הקב"ה, גם אם חוטאים ומשחיתים את דרכיהם.
רבי יהודה מחדש עוד, שגם אם הם שיחתו את דרכם ונראה כלפי חוץ שהם הפכו לבעלי מום רוחניים, האמת היא שאין הם כאלה.
באותו כיוון של סנגוריה, אבל בדרך אחרת לגמרי, מסביר רבי חיים פלטיאל. לדעתו הביטוי "שִׁחֵת" קושר את פסוקנו לחטא העגל, שם נאמר: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות ל"ב ז), שם לדעתו מי שחטא היה ה"ערב רב" שעלו אתם ממצרים. וז"ל: "לא היו ישראל שהם בניו אלא ערב רב לכך אמר אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא, ערב רב להפך (בקריאה מהסוף להתחלה)".
לעומת זאת, התרגום ובעקבותיו (באופן שיטתי) רש"י, מבארים את הפסוק כביקורת על עם ישראל. "שִׁחֵת לוֹ, לֹא (כתרגומו חבילו להון ולא ליה) בָּנָיו מוּמָם" (בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם). ההדגשה לשיטתם היא שהחוטא איננו פוגע ח"ו כלפי מעלה אלא פוגע בעצמו.
בעלי התוס' מסכימים עם כיוון הביקורת אבל מקשים: "וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה היה לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו". לכן הם פירשו את הפסוק בדרך הבאה: "שִׁחֵת לוֹ" עם ישראל שיחת את דרכו, לכן עונשו הוא שאין הם נחשבים כבניו של הקב"ה, הם נקראים עתה "לֹא בָּנָיו".
הגדיל לבקר רש"ר הירש ובלשונו הנוקבת הוא מסביר: "שחת לו לא בניו מומם" איננו אלא משפט אחד ש"מומם" משמש בו כנושא, "שחת לו" כנשוא, ואילו "לא בניו" הוא תיאור הפועל. "שחת", לשון עבר ...; "מומם": פגם האופי הדבק בהם מימים ראשונים - "עם קשה עורף... ובכן: מומם הקדמון שיחת אותם לו עד שנעשו לא - בניו, והמום הטבוע בהם מאז ומתמיד הוא".
אנחנו נציע בשולי הדברים ובהמשך לדברינו בשבוע שעבר, בפרשת ניצבים וילך, שפירוש הפסוקים הוא כך: "שִׁחֵת לוֹ לֹא" - ההשחתה היא בכך ששכחתם את ה"לא לו". שכחתם את "הוא עשנו ולא אנחנו, הוא עשנו ולו אנחנו". זוהי השחתה ומום מוסרי של אי הכרת הטוב. "בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל". לכן חוזר ומפרט הכתוב: "הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".
הבה נתפלל כי ימי הרחמים והסליחות, יהיו עת רצון מלפני אבינו שבשמים, לראות אותנו תמיד כבנים ויהיו עת רצון לכל בניו, שיזכרו תמיד ש"הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
