הורד קובץ mp3 של השיעור

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לט

(לח: במשנה – לט: במשנה)

חלק א – השוחט לגוי

א. הדעות וההסברים
(לח: במשנה – לט. 3+)

ר"א – פוסל (ואפילו שהגוי רק בעלים של חלק קטן).
שתי הנחות: 1. סתם מחשבת גוי לע"ז. 2. המחשבה הולכת גם אחר הבעלים ולא רק העובד/שוחט.
[ההנחה השנייה בנויה גם היא משתי הנחות: 1. ש"בפנים" בעלים מפגלים (ר"א ברי"ס). 2. לומדים חוץ מפנים].

ת"ק ורי"ס מכשירים.
סברת רי"ס – חולק על הנחה 1 שבהנחה 2 – כלומר בפנים הבעלים לא מפגלים וכש"כ שלא בחוץ.
סברת ת"ק – שני הסברים:
1. חולק על הנחה 1 – כלומר סתם מחשבת גוי לא לע"ז.
2. חולק על הנחה 2 בהנחה 2 – לא למדים חוץ מפנים.

ב. ההלכה ועוד בירור
(לט: 10-).
A. ר"י-שמואל – הלכה כרי"ס שכשירה.
וכן מסופר יהודים ששחטו עבור ישמעאלים, שהשחיטה כשרה (אפילו  שהנ"ל רצו את החלב והדם, כך שמאוד סביר שזה לע"ז).
B. לפי ר"א שאסור, האם זה דווקא שהיתה לו בבהמה בעלות גמורה על חלק, או גם כששילם ליהודי שיתן לו חלק?
רב אשי – אם לא יכול שלא לשחוט לו – נחשב ששוחט בשבילו ופסול, אחרת – כשר.

חלק ב – האם מחשבין מעבודה לעבודה במחשבת פסול בקרבן ומחשבת ע"ז
רי"ח – כן, ר"ל - לא.
א. הצריכותא – שיותר סביר שנלמד פנים (שלא לשמה) מפנים (פיגול), מאשר חוץ (לשם ע"ז) מפנים.

ב. קושיא ממשנתנו שמחשבה משפיעה יותר בקודשים, ומניחים שהכוונה למחשבין מעבודה לעבודה.
דחייה – הכוונה שבקודשים פוסל ב-4 עבודות ובחולין רק בשחיטה וזריקה.

חלק ג – האם אומרים הוכיח סופו על תחילתו ששחט לע"ז?
(אמצע ברייתא, לט: 6+ - לט: 10-).

שחטה ואח"כ חישב לע"ז - בקיסרי לא אסרו ולא התירו (שמא אומרים הוכיח סופו על תחילתו).
מי אומר זאת?

1. רב חסדא – ר"א, שהרי מניח שסתם גוי מתכוון לע"ז, אז גם כאן שבסוף כיוון לע"ז, נניח שכיון כך בהתחלה, ולרבנן לא.
   דחייה – אין קשר בין המחלוקת ב"סתם מחשבת גוי" לבין "הוכיח סופו".
2. רשב"ג,
3. רב שיזבי - אמר כיתבו גט לאשתי ולא אמר תנו – אם הוא חולה/הולך למלחמה וכד' – חל, אחרת לא. אם אמר זאת ואז התאבד – מוכיח סופו על תחילתו וחל.
   דחייה – אולי דווקא שם מוכיח כי יש פה גם התחלה (שאמר כתבו), משא"כ אצלנו שבהתחלה אין שום רמז לכוונה לע"ז.
4. b. רבינא – הקנה נכסים עם עבדים לאחר (על פי רבה/רי"ח)-
   אם אמר מיד שלא רוצה בעבדים – לא קנאם,
   אם שתק ואמר אח"כ – קנאם,
   אם הקנה על ידי אחר ושתק ואח"כ אמר שלא, ת"ק – קנה, רשב"ג – לא קנה, הוכיחי סופו על תחילתו (ואת השתיקה בהתחלה אפשר להסביר כי אמר למה לצעוק לפני הגיע אלי הקניין).