ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
ויחזו את הא-לוהים" (שמות כ"ד, י')
קיבלתי ממו"ר בעל ה"פרי הדר" שהגה"ק המגיד מקוזניץ זצוקללה"ה אמר [על פי ה"תיקוני זוהר" (כך אמר בשמו, הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרוביצא זצוקללה"ה)], כי הסיבה שברא הקב"ה לאדם שתי עיניים, היא כדי שבעין אחת - יסתכל האדם על גדלות הבורא, ובעין השנייה - על שפלות עצמו, וזו לשונו: "כי האדם צריך לפקוח עיניים: אחד (עין אחת) - להסתכל על גבהות הבורא ברוך הוא, והשני (ועין שנייה) - עד אשר יעמוד (האדם, לפני ה' יתברך) בחיל ורעדה לזכור קטנות עצמו". עכ"ל.
ובענין זה מצינו בספה"ק שנחלקו שני האחים הקדושים - הגאונים רבי אלימלך מליזענסק (בעל הספה"ק "נועם אלימלך") ורבי זושא מאניפאלי זצוקללה"ה. האם יותר טוב להקדים התבוננות בשפלות עצמו ועל-ידי זה יבוא להתבונן בגדלות הבורא, או שיותר טוב להקדים התבוננות בגדלות הבורא ועל ידי זה יבוא להתבונן בשפלות עצמו?
והנה עדות נאמנה על כך מהגה"ק רבי גדליה מלוניץ זצוקללה"ה ששמע הדברים מרבו - רבי זושא בעצמו, וזו לשונו (בספרו "תשואות חן" - ליקוטים שבסוף הספר, ד"ה שמעתי; והובא גם כן בשמו בספר "שפתי צדיקים" - פרשת בשלח, על הפסוק: "התייצבו וראו"): "שמעתי מפה קדוש המנוח הרב מוה"ר זושא מאניפאלי, שפעם אחת היה מתווכח עם אחיו המפורסם מוהר"ר אלימלך, שאחד מהם אמר שהעיקרא הוא שיהיה האדם מקודם שפל רוח לתכליתו, עד שמגודל השפלות יבוא אחר כך להבין גדלות הבורא יתברך, ואחד מהם אמר בהיפוך, שיסתכל מקודם בגדלות הבורא ברוך הוא, ומצד זה יבוא אחר-כך להכרת שפלות עצמו על נכון. ושאלו את הרב המגיד רבינו הקדוש מו"ה דוב בער זצוק"ל, שיכריע ביניהם עם מי האמת, וצדקו יחדיו דברי שניהם בעיניו, ואמר ש'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים' הם, אך מדריגה זו שחושב מקודם שפלות עצמו היא מדריגה הגדולה מחברתה".עכ"ל.
בסיפור זה לא גילה לנו ה"תשואות חן", מי מהאחים הקדושים אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא ומי מהם אמר להיפך, אך בספה"ק "בני שלשים" [להגה"ק רבי יהוסף מקאסאני זצוקללה"ה (פרשת בראשית ד"ה אלה תולדות)] הביא ויכוח זה בין האחים הקדושים, ורבי אלימלך מליזענסק היה זה שאמר שצריך להקדים שפלות עצמו, והכריע המגיד ממעזריטש, כי שניהם כאחד טובים, אך יותר טוב להקדים שפלות עצמו.
לפי זה יש לומר, שמה שזכו וראו זקני ישראל "את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ועצם השמיים לטוהר", היה רק לאחר שהגיעו למדרגה של יראה ושפלות עצמם, כמו שכתוב: "ויראו את א-לוהי ישראל", אל תקרא "ויראו", אלא "וייראו" שהוא לשון יראה והכנעה, ועל-ידי כך זכו וראו את גדלות הבורא יתברך, כפי שכתוב: "ויראו את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר ... ויחזו את הא-לוהים".
על-פי האמור, מפרש ה"בני שילשים" כמין חומר, המסורה על הפסוק (בראשית ב', ד'): "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים". ונמסרה במסורה שני פסוקים שנזכרו בהם "ארץ ושמיים". האחד כאן בפסוק זה, והשני: "הודו על ארץ ושמיים" (תהלים קמ"ח, י"ג).
ויש לומר, על-פי מה שמצינו מחלוקת בגמרא (חגיגה יב.): "בית שמאי אומרים: שמיים נבראו תחילה ואחר-כך נבראת ארץ, שנאמר: 'בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ', ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר-כך שמיים, שנאמר: 'ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים".
ויש לבאר מחלוקתם, כי "ארץ" רומז על שפלות עצמו שנברא מן הארץ, ואילו "שמיים" רומז על גדלות הבורא ברוך הוא שמכון שבתו בשמיים, והנה "בית שמאי אמרים: שמיים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ" - שמקודם צריך להתבונן בגדלות הבורא בבחינת "שמיים" ורק אחר-כך בשפלות עצמו, בבחינת "ארץ". אבל "בית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר-כך שמיים" - שמקודם צריך להתבונן בשפלות עצמו בבחינת "ארץ" ורק אחר-כך בגדלות הבורא בבחינת "שמיים".
וזהו ביאור המסורה: "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים". בתחילת פסוק זה כתוב "השמיים והארץ", ובסוף הפסוק כתוב: "ארץ ושמיים". ללמדנו, כהכרעת המגיד ממעזריטש - כי שתי הדרכים טובות, בין אם מקדים תחילה גדלות הבורא לשפלות עצמו, ובין אם מקדים תחילה שפלות עצמו לגדלות הבורא. ועל זה באה המסורה לומר, כי הן אמת ששניהן כאחת טובות, אך "הודו על ארץ ושמיים" - יותר הוד והדר שיקדים האדם להתבונן בשפלות עצמו בבחינת "ארץ" לפני שיתבונן בגדלות הבורא בבחינת "שמיים".
אומנם לעומת ה"בני שילשים" שהביא כי רבי אלימלך אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, מצינו ב"חקל יצחק" (פרשת בראשית, דיבור השני) שמפרש גם כן מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל אם שמיים נברא תחילה או ארץ נבראת תחילה, אך לפי דבריו רבי זושא היה זה שאמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, וזו לשונו: "על-פי הנודע מחלוקת האחים הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי ר' זוסיא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן - הרבי ר' אלימלך אמר שמקודם צריך לחשוב ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו ואחר-כך בשפלות עצמו, ורבי ר' זוסיא אמר שמקודם יתבונן ויחשוב בשפלות עצמו ואחר-כך בגדלות הבורא יתברך שמו, והכריע רבם קודש הקודשים רבי ר' בער זצוקללה"ה כדעת הרבי ר' זוסיא ז"ל.
והנה גדלות הבורא יתברך שמו הוא בחינת שמיים, כמו שכתוב: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך' וכו', ובחינת ארץ יתכן לומר על שפלות עצמו. כמו שנאמר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', וזהו שרמזו בית שמאי: 'שמיים נבראו תחילה' - היינו שכוונת הבריאה הייתה לחשוב מקודם גדלות הבורא יתברך שמו ואחר-כך שפלות עצמו. ובית הלל אמרו: ה'ארץ נבראת תחילה' - רמז שכוונת הבריאה לחשוב מקודם שפלות עצמו ואחר-כך גדלות הבורא יתברך שמו, וכן הכריע רבינו הקדוש רבי ר' בער ז"ל כשיטת בית הלל". עכ"ל.
יומתק לפרש בזה מה שהכריעו החכמים במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "זה וזה כאחד נבראו". כלומר שמיים וארץ נבראו ביחד, שזהו כהכרעת המגיד ממעזריטש - כי "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". בכל אופן יש לנו שתי גירסאות מי מהם אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, והסכים המגיד ממעזריטש שיותר טוב לעשות כן, לפי ה"בני שילשים" היה זה רבי אלימלך, ולפי ה"חקל יצחק" היה זה רבי זושא.
בספר "קול יעקב" [להדיין מזענטא (פרשת בשלח)] מביא מה ששמע בסעודת היום שבת שירה שנת תרס"ט מפי הקדוש הגרי"ד מבעלזא זצוקללה"ה, בענין המחלוקת שבין רבי אלימלך ורבי זושא, אם להקדים תחילה שפלות עצמו או להקדים תחילה גדלות הבורא, כי מאחר שנחלקו בזה שני האחים הקדושים ירא שמיים יוצא ידי שניהם, שיתבונן מקודם בשפלות עצמו ואחר-כך יתבונן ברוממות הבורא יתברך ואחר-כך שוב יתבונן בשפלות עצמו, ובזה יצא ידי שניהם שהתבונן תחילה בשפלות עצמו וכן התבונן תחילה בגדלות הבורא.
על-פי האמור הוסיף לפרש בשירת דבורה [שופטים ה', ג' (הפטרת בשלח)]: "שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' א-לוהי ישראל". ויש לדקדק על כפל הלשון: "אנכי לה' אנכי". אך לפי האמור יש לומר, כי גם דבורה הנביאה - לפני שאמרה שירה - נסתפקה בספיקם של רבי אלימלך ורבי זושא: אם להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא או להיפך?
לכן הכריעה לקיים דברי שניהם, וזהו שאמרה בשירתה: "שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנכי", מקודם אני מתבוננת מי "אנכי" - דהיינו בשפלות עצמי, ואחר-כך "לה'" - אני מתבוננת בגדלות הבורא, ושוב "אנכי" - אני מתבוננת שנית בשפלות עצמי, ורק אחר-כך "אשירה, אזמר לה' א-לוהי ישראל".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
