ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
מרן בעל ה"פחד יצחק"
(שנלב"ע ביום כ' כסלו)
כתב (עי' "פחד יצחק" חנוכה, מאמר ב', פ"ב) שבלשון הקודש מצינו "הודאה" המשמשת במובן שבח והודיה, ומצינו "הודאה" במובן הודאה על האמת (כמודה במקצת וכדו'). ואף שהיה מקום לחשוב ששתי המשמעויות שונות, אמר הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצוקללה"ה, שבאמת שורש אחד לשתי המשמעויות, כי המהלך שבו אנו מודים ומשבחים את הקב"ה על הטובות והניסים שעשה עימנו, הוא מתוך הודאת בעל דין (אדם שמודה בעצמו ...) שאנו מכירים שהכל ניתן לנו מאת הקב"ה ובהשגחתו. ולכן למעשה כל הודיה ושבח על מה שהקב"ה עושה לנו, הוא בעצם הודאת בעל דין שהקב"ה משגיח ומנהיג ומנהל את הבריאה, ואין טבע בעולם כלל.
וכפי שלמדנו במאמר זה, עיקר נס החנוכה נועד לחיזוק השקפה זו שיש להודות על הטבע כנס, שהכל בא מאת ה'. והודאה זו כלולה מהודאת בעל דין שמכוחה באה הודיה ושבח להשם יתברך על חסדיו. ולפי זה יש להוסיף ביאור במה שהובא שמידת היוונים הייתה כפירה בהנהגה הבִלתי טִבעית, שהרי בחלומו של דניאל ראה את ארבע המלכויות ששיעבדו את ישראל, ואת מלכות יון ראה כנמר. והמיוחד בנמר כבר הודיעונו חז"ל באומרם (אבות פ"ה, משנה כ"ד): "הוי עז כנמר", דהיינו מידת העזות. ומעתה מה שכלל ישראל משבחים את הקב"ה על השגחתו, וזהו במהלך של הודאת בעל דין שאין טבע בעולם כנ"ל, הוא תשובה ניצחת למידת העזות והכפירה של היוונים הסוברים שעולם כמנהגו נוהג.
(שנלב"ע ביום כ' כסלו)
כתב (עי' "פחד יצחק" חנוכה, מאמר ב', פ"ב) שבלשון הקודש מצינו "הודאה" המשמשת במובן שבח והודיה, ומצינו "הודאה" במובן הודאה על האמת (כמודה במקצת וכדו'). ואף שהיה מקום לחשוב ששתי המשמעויות שונות, אמר הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצוקללה"ה, שבאמת שורש אחד לשתי המשמעויות, כי המהלך שבו אנו מודים ומשבחים את הקב"ה על הטובות והניסים שעשה עימנו, הוא מתוך הודאת בעל דין (אדם שמודה בעצמו ...) שאנו מכירים שהכל ניתן לנו מאת הקב"ה ובהשגחתו. ולכן למעשה כל הודיה ושבח על מה שהקב"ה עושה לנו, הוא בעצם הודאת בעל דין שהקב"ה משגיח ומנהיג ומנהל את הבריאה, ואין טבע בעולם כלל.
וכפי שלמדנו במאמר זה, עיקר נס החנוכה נועד לחיזוק השקפה זו שיש להודות על הטבע כנס, שהכל בא מאת ה'. והודאה זו כלולה מהודאת בעל דין שמכוחה באה הודיה ושבח להשם יתברך על חסדיו. ולפי זה יש להוסיף ביאור במה שהובא שמידת היוונים הייתה כפירה בהנהגה הבִלתי טִבעית, שהרי בחלומו של דניאל ראה את ארבע המלכויות ששיעבדו את ישראל, ואת מלכות יון ראה כנמר. והמיוחד בנמר כבר הודיעונו חז"ל באומרם (אבות פ"ה, משנה כ"ד): "הוי עז כנמר", דהיינו מידת העזות. ומעתה מה שכלל ישראל משבחים את הקב"ה על השגחתו, וזהו במהלך של הודאת בעל דין שאין טבע בעולם כנ"ל, הוא תשובה ניצחת למידת העזות והכפירה של היוונים הסוברים שעולם כמנהגו נוהג.
הגמרא (שבת כא:) מקשה: "מאי חנוכה"? ופירש רש"י: "על איזה נס קבעוה"? וביאור דברי רש"י הוא: מאחר ובימי החנוכה אירעו שני ניסים מרכזיים - נס גילוי פך השמן [המתואר בסוגיית הגמרא (שם): "שכשנִכנסו יוונים להיכל, טִמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים, בהלל והודאה"] ונס ניצחון החשמונאים על היוונים [המוזכר בתפילת "על הניסים ...": "בימי מתִתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נִקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך ... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה ..."; ומסופר עליו בהרחבה בספר חשמונאים (עיי"ש)]. והסתפקה הגמרא: האם ימי החנוכה נקבעו על נס גילוי פך השמן או על נס ניצחון החשמונאים על היוונים. ולפי זה, בתשובת הגמרא מפורש שימי החנוכה נקבעו לזכר נס גילוי פך השמן.
וצריך להבין, מדוע קבעו חז"ל את ימי החנוכה דווקא על נס פך השמן ולא על נס ניצחון החשמונאים על היוונים? ומאידך יש להבין, מדוע בנוסח ההודאה ב"על הניסים ..." מודגש נס הניצחון ואילו נס פח השמן מוזכר בהבלעה ("והדליקו נרות בחצרות קודשיך")?
עוד צריך להבין את דברי הפייטן (מחבר הפיוט: "מעוז צור ישועתי"): "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", וכתב רש"י (שמות ל"א, ג'; משלי א', ה') ש"בינה" פירושה "להבין דבר מתוך דבר". ונשאלת השאלה: מדוע הוצרכו חז"ל ל"בינה" כדי לקבוע את שמונת ימי החנוכה כימי "שיר ורננים" בהלל ובהודאה, הלוא דבר פשוט ומובן הוא ומה צורך יש כאן ל"בינה" כדי לקבוע את שמונת ימי החנוכה כיום טוב?
ומשום שעוסקים אנו בסוגיא של "מאי חנוכה"? עלינו לתת את הדעת ליישב את קושייתו המפורסמת של ה"בית יוסף" [או"ח סי' תר"ע (וכבר קדמוהו - בקושיא זו - הראשונים: התוס' רא"ש והמאירי (על שבת שם)]: למה קבעו חכמים שמונה ימים לזכר נס פך השמן, והרי היה בפך שמן כדי להדליק לילה אחד, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשִבעה לילות?
כדי ליישב את כל הקושיות, נעיין בדבריו הידועים של הרמב"ן (שמות, סוף פרשת בא י"ג, ט"ז) ש" מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנִסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומִקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם ".
לביאור דברי הרמב"ן, מה תפקידו של ה"נס", מצינו בלשון הכתובים שלמילה "נס", ישנן שני פירושים: [א] פלא (עי' רש"י ירמיה ט"ז, י"ט), [ב] דגל - אות - סימן (עי' רש"י ישעיה ה', כ"ו). ושורשן המשותף הוא: שהפלא נועד להיות סימן שגם הטבע הוא נס - והיינו דברי הרמב"ן שהניסים הגלויים גורמים להכרה בניסים הנִסתרים.
ולפי השקפה זו מבאר הרמב"ן (בראשית מ"ו, ט"ו) ש"כל יסודות התורה בניסים נִסתרים הם". כלומר, כל הייעודים בתורה שאם יעשה האדם מצוות - יצליח, ואם חס ושלום יעשה עבירות - יכריתנו עונשו [עי' ברמב"ן (שמות שם)], הם דברים הנראים כטבע, אך למעשה הם נס, רק שנס זה הוא נִסתר (עי' היטב בדברי הרמב"ן).
לפי דברי הרמב"ן מתורצת קושיית ה"בית יוסף" שהרי גם הטבע הוא נס נִסתר , ובבחינת דברי הגמרא (תענית כה.): כשהדליקה בִתו של רבי חנינא בן דוסא נרות שבת בחומץ, ואמר לה אביה: "מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק". ולכן בעומק ההתבוננות, אין הבדל בין הדלקת הנר הראשון בשמן באופן טִבעי , לבין הדלקת הנרות ביתר שבעת הימים בנס . אלא שבדבר שהאדם מורגל בדרך כלל, אינו מתפעל ואינו מכיר מזה מלכו של עולם, מה שאין כן כשרואה דבר חדש המשונה מטבע העולם, מתפעל ומכיר בזה השגחת הבורא שגם ביום הראשון דולק הנר בשליחותו של הקב"ה שאמר לשמן וידלק. ולכן קבעו חז"ל שמונה ימים לזכר נס פך השמן, כי על-ידי הנס נתגלה שגם הנר הדולק ביום הראשון נס הוא [ע"פ כתבי הסבא מקלם (הובאו בספר "ימי חנוכה" מאמר י"ט, אות ג')].
ומעתה מבוארים כפתור ופרח דברי הפייטן שהוצרכו חכמים ל"בינה" כדי לקבוע שמונת ימי "שיר ורננים". שהרי כאמור, "בינה" היא הבנת דבר מתוך דבר, ומאחר ובחנוכה ההודאה היא גם על היום הראשון שהיה בהנהגת הטבע, אלא שמתוך שראו הנס שדלקו הנרות עוד שִבעה ימים, ראו שגם היום הראשון הוא בבחינת נס - לכן צריכים לקביעת הודאה זו "בינה" - להבין מתוך הניסים הגלויים שגם הנהגת הטבע בבריאה אינה אלא השגחת הקב"ה ובבחינת נס (ע"פ "ימי חנוכה" שם).
ומאחר והניסים הגלויים מלמדים שגם הטבע הוא נס, נבין מדוע קבעו חז"ל את מצוות ימי החנוכה על נס פח השמן ולא על נס ניצחון החשמונאים על היוונים. ומדוע בנוסח הודאה ב"על הניסים ..." הוזכר נס הניצחון ולא נס פך השמן. שהנה המהר"ל ["נר מצוה", עמ' פב (בהוצאת "מכון ירושלים")] מבאר שיש הבדל יסודי בין נס פך השמן שהיה נס גלוי לבין נס הניצחון במלחמה שהיה נס נִסתר כי יש פִתחון פה לטועים לחשוב שהחשמונאים ניצחו את היוונים באופן טִבעי, בזכות גבורתם תעוזתם ותבונתם לטכס תכסיסים ועצות להילחם מול היוונים. ולפי זה קובע המהר"ל שלמעשה עיקר קביעות ימי החנוכה היה על ניצחון היוונים, אלא שבגלל שנס זה נִסתר הוא , לפיכך עשה הקב"ה נס גלוי בפך השמן, כדי שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וגם במלחמה שהיו מנצחים ישראל היה מן השם יתברך.
נמצא שענין נס המנורה נועד להאיר את העיניים להכיר בניסים הנִסתרים, שכל מלחמותיהם והישועות היו ניסים ונפלאות מאת השם. ולכן כשקבעו ימים טובים בהלל והודאה, לא קבעום על ניסי המלחמות, כי אלו היו ניסים נִסתרים שהפתי לא יכירם, אלא קבעום על הנס הנגלה של המנורה. ונס זה מלמד להכיר שכל הגבורות והניצחונות במלחמות החשמונאים היו מאת השם, ונאמר את ההלל וההודאה על הישועות והמלחמות האלו, ונס השמן יהיה בעינינו רק כאחד מן הניסים האלו (ע"פ "שפתי חיים" ח"ב, עמ' ו).
ובזה יובן מדוע כשהברייתא מבארת "מאי חנוכה"? דהיינו "על איזה נס קבעוה", היא מביאה רק את הנס הנגלה של השמן, שכן קביעות ימי החנוכה הייתה כאמצעי שדרכו נבוא להודות על כל הישועות במלחמה שהם ניסים, שזהו עיקר קביעות ההודאה בחנוכה. ולכן לא הזכירו חז"ל את נס השמן בתפילת ההודאה במפורש כנס מיוחד בפני עצמו, כי נס זה הוא רק אמצעי שדרכו נכיר שגם הדברים הטִבעיים הם נס נִסתר. ומשום כך בתפילת ההודאה ב"על הניסים ..." הוצנע נס פך השמן והודגש נס הניצחון במלחמה, שהוא עיקר הטעם של ההודאה בחנוכה, להכיר שאין טבע בעולם, והכל נס בהשגחתו יתברך.
לאור האמור, שמהות ימי החנוכה נועדה לבצר את ההשקפה שאין טבע בעולם, והכל ניסים בהשגחת הבורא, יובן מדוע גילוי זה מיוחד בניצחון החשמונאים על היוונים. שכן עיקר נקודת הכפירה של היוונים הייתה במושג נס ולדעתם כל הפעולות בעולם הם טבע [עי' ברמב"ן (ויקרא ט"ז, ח'): "המִתחכמים בטבע הנִמשכים אחרי היוני (אריסטו - אביהם של חכמי הטבע) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת". ובדרשת "תורת השם תמימה" (כתבי הרמב"ן ח"א, עמ' קמז): "וכאשר קמו היוונים , והם עם חדש שלא נחלו חכמה כאשר ביאר בספר הכוזרי (מאמר א', אות ס"ג; ובהרחבה ב"מורה נבוכים" ח"ג, פכ"ט), קם האיש הידוע (אריסטו) ולא האמין רק במורגש וחיפש חוכמות מורגשות והכחיש כל הרוחניות, ואמר שענין השדים ומעשה הכשפים אפס, ואין פעולה בעולם רק לטבעים (רק לדבר גופני וחומרי יש פעולה. כן דעת הפילוסופים, מפני שהם "תולין הכל בטבע חוק")"]. ו"תשובת המשקל" בנס פך השמן היא ההשקפה שאין טבע בעולם והכל נס והשגחת השם יתברך.
נסכם את הדברים: "את שמונת ימי החנוכה קבעו חז"ל לימים טובים בגלל הנס הגלוי שהיה שמונה ימים, וכדי שעל-ידי כך נתעורר להכיר בכל הישועות שהיו אז, שאף הן ניסים מאת השם, ונהלל ונודה עליהן להשם יתברך. ולכן גם תיקנו תפילת 'על הניסים ...' המדברת על הישועה העיקרית של ניסי המלחמה" ("שפתי חיים" שם, עמ' כד).
[נלקט ונערך מתוך בספר "ודברת בם" עמ' 271 - 268, 53 - 50 (עיי"ש)]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
