ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- סיוון
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית
"ותורתך בתוך מעי"
התורה נקראת לחם חיטה, שהוא כ"ב אותיות התורה כמניין 'חטה'. והעניין, כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במעיו כלל ואינו נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש. אבל האוכל לחם אחר אפייתו - הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.
וכן העניין במזון הנפש שהיא התורה, שכשאינה אפויה אצל האדם, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו אלא היא עניין בפני עצמו והוא בפני עצמו ואינו מקבל חיות כלל ממנה.
עניין האפיה הוא, אהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך. ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו יתברך, בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה וכשיאפה האדם את התורה - בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו.
(עפ"י לקוטי-תורה בחוקותי דף מח טור ג)
"בעינן נמי לכם"
"אמר רבי אלעזר, 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים מח, ב).
אדמו"ר הרש"ב ביאר זאת כך:
יכול היות שיהיה לימוד תורה, אבל זה באופן שאינו "לכם" - האדם הלומד הוא דבר בפני עצמו, והתורה היא דבר בפני עצמו, היא אינה פועלת ומשפיעה על האדם.
על זה אומר רבי אלעזר "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם - שהרי - יום שניתנה בו תורה": מטרת נתינת התורה למטה, היא בכדי שהתורה תפעל ותשפיע על האדם, "לכם".
(עפ"י ספר השיחות תרצ"ז עמוד 244)
להקצות 'חדר מיוחד' לנותן התורה...
כתוב במדרש: משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאישתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה - איני יכול; לומר לך: אל תטלה - איני יכול לפי שהיא אישתך. אלא זו טובה עשה לי: שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם.
התורה היא בתו היחידה של הקב"ה, ועם ישראל הוא בנו יחידו. בן יחיד זה לוקח את התורה - בתו היחידה של הקב"ה.
משמעותו של המשל הוא, שהתורה היא בתו של הקב"ה, התורה היא שכל אלוקי; אבל שכל אלוקי זה, נמסר לאדם בהשגה ממש.
ואומר הקב"ה לעם ישראל: "בכל מקום שבו תימצאו עשו לי חדר קטן שלא אפרד מבתי":
שהקב"ה יפרד מבתו התורה - אין שום אפשרות; לאידך, לומר שלא לקחת אותה בשכל האנושי - גם כן אי-אפשר, שהרי התורה ניתנה לבני ישראל למטה וצריכה להתלבש בהבנה והשגה.
מה שצריך הוא להקצות חדר מיוחד לנותן התורה - לזכור תמיד שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך.
(עפ"י לקוטי דיבורים חלק א עמוד 266)
ללמוד ולהתבטל
החסיד רבי אייזיק מהומיל שאל פעם את ידידו החסיד רבי אייזיק מוויטבסק: "מה נתחדש לך בלימוד התורה שלמדת אצל הרבי [אדמו"ר הזקן] בליאזנא?"
רבי אייזיק מוויטבסק ענה, שההבדל העיקרי היה - בהרגשה שאחרי הלימוד. וכאן החל רבי אייזיק להתמוגג בדמעות. כשנרגע מעט, המשיך לדבר בקול רועד מהתרגשות פנימית ואמר: "ההבדל לגבי ההרגשה שלאחרי הלימוד היה בכך, שלפני שבאתי אל הרבי, כאשר סיימנו לשמוע שיעור, הרגשנו תחושה של התרוממות הרוח מכך שברוך ה' יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידוש תורה גאוני;
ואילו לאחר שסיימנו לשמוע שיעור מפי הרבי, הרגשנו תחושת שברון לב מכך שאין לנו כל השגה ב'מאור' שבתורה. מהגסות האישית, שלא מרגישים את נותן התורה ברוך-הוא..."
(עפ"י איגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ד עמוד תכג)
***
הכל ניתן למשה מסיני
"תען לשוני אמרתך"
"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר". (שמות כ, א)
"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר". (שמות כ, א)
לכאורה מילת "לאמר" אין לה הבנה, ואינה כמו כל "לאמר" שבמקרא שפירושו לאמר לזולתו; מה-שאין-כן בעשרת הדיברות אי-אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו?
אך פירושו הוא, "לאמר" ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני. כי כל מקרא ומשנה, הלכות ואגדות כולם נאמרו למשה מסיני. הגם שבגמרא הוזכרו שמות תנאים ואמוראים שאמרו הלכה זו, כמו בית שמאי אומר כך כו' - היינו "דבר ה' זו הלכה" שנאמרה למשה מסיני, שיצא מפי אותו תנא ואמורא. וכעניין "דברי אשר שמתי בפיך".
וכוח זה, להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני, ניתן בזמן קבלת התורה בעשרת הדיברות - "לאמר" מה שכבר נאמר.
דהיינו בחינת ביטול אליו יתברך. שאין הדיבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאילו הוא שלו, רק כמו שכתוב "תען לשוני אמרתך". שהתורה היא "אמרתך", אלא ש"לשוני תען" כעונה אחר האומר.
(עפ"י תורה-אור פרשת יתרו דף סו טור ב)
הלכה, 'איבעיא', 'תיקו', 'תיובתא' ואפילו 'בדותא' - כולם אמרם ה'
אין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה, ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה, וכן הלכה שעליה אמרו אחר כך "בדותא היא" . . כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה' עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא, וכן כל האיבעיות שנשארו בתיקו והדברים שנשארו בתיובתא כולם אמרם ה' והוא אמר גם כן התיקו והתיובתא וכדומה.
...והוא מפני שיש בחינות ומדרגות לאין קץ ושיעור כלל בתורת ה' תמימה שהיא כולה אלוקית לגמרי.
ועם ישראל הם בעצם למעלה מן הטבע לגמרי, ושכל דישראל הלומד תורה לשמה, או על כל פנים באמונה פשוטה ודאית שכל התורה כולה היא אלוקות, אין שכלו בעצם כמו שכל בני אדם בכלל.
...ומפני זה נעשה כל החילוקי בחינות ומחלוקת שיש בחכמי התורה, שהיא לשם שמים, ואת והב בסופה כדרז"ל. אבל כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים אמיתיים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים, בלי שום ספק כלל וכלל.
(איגרות קודש רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי) עמוד רסו)
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
כלל אמרו חז"ל: כל דעה וסברה שהובאה בתורה יש לה מקום, שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דעה אחת, מכל מקום בסברא, יש מקום גם לשאר הדעות.
בעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן , יש גם לכל דעה מקום בעבודת ה' בפועל . כי זה שנפסקה הלכה כדעה אחת, הוא רק לעניין ההנהגה במעשה , שאי אפשר לנהוג למעשה כשתי דעות סותרות; אבל בנוגע לרוחניות המצוות, יש מקום לכל הדעות.
(עפ"י לקוטי-שיחות חלק כב עמוד 135)
הכל מדוייק
תיבות המשנה מדוייקות וספורות בדיוק רב. לכן אנו מוצאים, שכאשר הגמרא אומרת "חסורי מחסרא והכי קתני" וכיוצא בזה, בכל זאת "משנה לא זזה ממקומה" והמשנה נשארת בגירסתה הקודמת. הטעם לכך הוא, כיוון שרק על-פי דרך הפשט "חיסורי מחסרא", אבל על-פי חכמת הקבלה, צריכה המשנה להיכתב דווקא כפי שנכתבה.
('מגדל עז' עמוד ריב)
תורה בעל-פה
להיות ה' שוכן בקרבו - תמיד
כל איש נלבב אשר ידבנו לבו וכלתה נפשו לדבקה בו יתברך בתמידות ולהיות ה' שוכן בקרבו תמיד בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד - יקנה לו התורה במוח הזכרון שבנפשו. שאז, גם אם עוסק בצורכי הגוף, הרי התורה היא בבחינת 'עלמא דאתכסייא' שבנפשו.
ולכן מצווה לעמוד לפני תלמיד חכם גם בשעה שאינו עוסק בתורה, לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא, מאחר שהתורה חקוקה במוח הזיכרון שבנשמתו ועל לבו, ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד".
ולפחות ישתדל לחקוק בזיכרונו חמישה חומשי תורה, ומן תורה שבעל-פה - סדר קדשים.
(עפ"י לקוטי-תורה קדושים דף ל טור ד)
כי הם חיינו
"כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות פרק ג, ח).
לכאורה תמוה: וכי שכחת דבר אחד מדברי תורה חמורה כל כך? אלא הביאור בזה הוא, שאין זה בגדר עונש על השכחה, אלא בגדר מסובב ממנה. שכן דברי תורה הם חיי נפשו האמיתיים של יהודי, וכאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה, חסרים לו מעתה חיי נפשו אלה - "מתחייב בנפשו". ועל-דרך מאמר חז"ל "מה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא".
(ביאורים לפרקי אבות - מהרבי זי"ע)
טהרת האויר
חיי האדם תלויים באויר שמסביבו. בלי אויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האויר שנושמים - כך הם החיים. כאשר חיים באויר של תורה ומצוות - אלו הם חיים בריאים; כאשר חיים באויר של כפירה - הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטיה מתמדת לחלות במחלות מדבקות.
הרפואה הכללית-בסיסית הראשונה לכך היא לטהר את האויר. המשימה של טיהור האויר רובצת על יודעי ספר ויודעי תורה. טהרת האויר הם על ידי אותיות התורה. שנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת - ואומרים אותיות של תורה, מטהרים בכך את האויר.
על כל אחד מיודעי ספר ויודעי תורה לזכור כלשהו בעל פה: חומש, תהילים, משניות, תניא - כך שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל לחשוב ולומר האותיות הקדושות שבתורה.
(קובץ 'היום יום' עמוד 43)
התיבות הן 'עצמיות' מאוד
נזדמן פעם, שהחסיד ר' ברוך מרדכי מבברויסק פגש את הרב מוואלפא וביקש ממנו שיאמר בפניו 'תורה' ששמע מהרב ה'מגיד' ממעזריטש. הרב מוולפא נענה לבקשתו, ואמר בפניו 'תורה' בהתלהבות עצומה.
אחר-כך שאל אותו ר' ברוך מרדכי: הרי זה זמן רב מאז שזכית לחסות בצל הרב ה'מגיד' זצוק"ל, ואיך זה שלא פסקה ההתלהבות בחזרת תורתו?
ענה לו הרב מוולפא: משל לאדם שכחן ביותר, עד כדי כך, שלאחר שהיה פושט את בגדיו לפני השינה, היה שוכח למחרת היכן הניחם...
הוא חיפש תחבולות כיצד להתמודד עם זה, עד שעלה בדעתו רעיון - לכתוב על פיסת נייר אילו בגדים הניח מראשותיו ואילו בגדים הניח למרגלותיו. הוא עשה כך - וזה אמנם הועיל לו.
ולכאורה, הרי הוא היה צריך לשכוח גם היכן נמצא ראשו והיכן רגלו? אלא שעל זה התשובה פשוטה: בדבר עצמי, כגופו של האדם, לא שייך המושג שכחה.
והנמשל: תיבות התורה ששמעתי מרבינו ה'מגיד' הן עצמיות מאוד, ולא תיתכן בזה שכחה או התקררות.
('לקוטי רשימות ומעשיות' אות יז)
זמן תשובה בנוגע לתורה
חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה וה' יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כיפורים.
זאת אומרת, אשר חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג. כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום יום הכיפורים (וראה תוס' ד"ה "תורה" שבת פט, א.)
(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה עמוד עח)
הלומד תורה לפרקים
אמר אדמו"ר ה'צמח-צדק': בעולם-הזה פירושו של המאמר הלומד תורה לפרקים הוא - שלומד תורה לעיתים; בגן-עדן מפרשים את המאמר - שלומד תורה והתורה 'מפרקת' אותו לפרקים, דברי התורה 'לוקחים' אותו. [דהיינו - במשמעות חיובית]
(קובץ 'היום יום' עמוד 134)
הרה"צ ר' הלל מפאריטש, בעל 'פלח הרימון', מגדולי חסידי חב"ד פירש פירוש נוסף במאמר זה. הוא הקדים בשאלה, שלכאורה החסרון באופן לימוד זה הוא לא בזמן שהאדם כן לומד, אלא בזמן שהוא אינו לומד, אם-כן מדוע אמרו " הלומד לפרקים", יותר מתאים היה לומר: "שאינו לומד בקביעות" וכיוצא בזה? והשיב, כי "לפרקים" מובנו כמו "מנורה של פרקים", מנורה המתפרקת. ואף כאן הכוונה 'תורה המתפרקת'. עיקר הלימוד צריך להיות 'לשמה', לשם התורה, לחבר את התורה כמו שהיא אצלנו עם התורה שלמעלה. ו"לפרקים" היינו, שהאדם מפריד את התורה שבידינו עם זו שלמעלה.
בעת ההתועדות עם החסידים אמר: מה שאצל גדול פלוני הוא 'תורה לשמה', היה אצל אדמו"ר הזקן "תורה לפרקים".
(הרב רש"י זוין, לאור ההלכה, מהדורת קול מבשר, עמוד תנו)
תורת ה' תמימה ומשיבת נפש
בשנת עת"ר, ערך הגאון רבי חיים הלוי מבריסק את סעודת יו"ט של שבועות, אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. רבי חיים נענה לבקשת הרבי לומר דבר תורה וביאר את דברי המדרש תהילים על הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - "ר' ירמיה ורבנן: חד מנהון אמר: 'למה היא תמימה? שהיא משיבת נפש'; ואחרינא אמר: 'למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה'".
כתיב "זאת חוקת התורה", ובהמשך מונה הפסוק שלושה דברים: 'תמימה', 'אין בה מום' 'ולא עלה עליה עול'. כלומר: ייתכן שלימוד התורה יהיה עם חסרון ב'תמימות' כיוון שחסר אחד מהשניים: יש בה מום - חסרון ביראת שמים של האדם הלומד, על-כל-פנים לפי ערך לימוד התורה שלו. ומזה יכול להיות שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה; או שאמנם לאדם הלומד אין בו מום שכזה, אבל 'עלה עליה עול' - עלה עליו עול זר של חכמה אחרת זולת חכמת התורה.
אבל "חוקת התורה" היא דווקא כאשר ה"תמימה" הוא בשלמות: גם "אין בה מום", אין חסרון ביראת שמים; וגם "לא עלה עליה עול" זר של חכמות אחרות.
וכאשר "תורת ה' תמימה - אזי היא - משיבת נפש": המאור שבה יכול להחזירו למוטב גם אם קרה וחטא.
ובזה הסביר את שתי הדעות "למה היא תמימה - שהיא משיבת נפש; ולמה היא משיבת נפש - שהיא תמימה" דלא פליגי אלא אדרבה, שתיהם מבארות ומשלימות זו את זו: חד אמר "למה היא תמימה" - מהי 'תמימותה' ושלימותה של התורה? "שהיא משיבת נפש" בהמאור שבה; ואחרינא אמר "למה היא משיבת נפש" - מדוע המאור שבה מחזירו למוטב? "לפי שהיא תמימה" - לפי שהיא יוצאת מפי תמים. אדם כזה שאין בו מום ולא עלה עליו עול אחר זולת עולה של תורה ומצוות.
(עפ"י איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה עמוד שנה)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
