ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- מעלת המקדש
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה...".
לדאבון לבנו איננו יכולים לעת עתה לקיים מצוה זו, ואעפ"כ יש חשיבות רבה לעסוק בלמוד מצוה זו, כפי שמובא במדרש (תנחומא פרשת צו סימן יד):
"כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר: הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג). אמר יחזקאל לפני הקב"ה: רבש"ע! עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית, וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו, וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
חידוש דברים יש כאן, שגם ביחס למצות בנין הבית אמרו שלימוד הענין חשוב כאילו בנייתו בפועל. כמו שאמרו ביחס לקורבנות, (מנחות דף קי עמוד א): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: (ויקרא ו) זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום "ונשלמה פרים שפתינו". מפני שהקורבנות קרואים "עבודה" ועיקר העבודה נעשית בלב "ולעבדו בכל לבבכם - איזו עבודה שבלב זו תפילה", לכן העסוק בלמוד הקורבנות חשוב כעשייתם, אבל בשאר המצוות העיקר הוא המעשה בפועל, שלא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. בא המדרש הנ"ל ומלמדנו, שגם במצוות בנין הבית הלומד תורת הבית, מעלה עליו הכתוב כאילו בנוהו. צריך לומר, שגם מצווה זו עיקרה בלב, בחינת "בלבבי משכן אבנה", ולכן יחזקאל הנביא אומר לגולים ללמוד את תבנית הבית, "ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
משכן לכתחילה או בדיעבד
כיצד בנין הבית מהווה עבודה שבלב? חלקו הפרשנים אם מצוות המשכן נתנה בדיעבד לאחר חטא העגל, או שכך נצטוו לכתחילה. רש"י אומר, שצווי המשכן נאמר לאחר חטא העגל (שמות פרק לה פסוק א): "ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר", ולפי זה פרשיות תרומה ותצוה נאמרו אח"כ, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ודעת הרמב"ן שמשה נצטווה על המשכן לפני חטא העגל, והרמב"ן בזה לשיטתו, שהמשכן הוא המשך מעמד הר סיני, (עיין בדבריו בהקדמתו לספר שמות, והקדמתו לפרשת תרומה).
לכאורה כמה מאמרי חז"ל מסייעים לרש"י. כך במדרש (שמות רבה פרשה לג,ג):
"ויקחו לי תרומה, הה"ד (שיר השירים, ה) אני ישנה ולבי ער, אני ישנה ממעשה העגל, ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי הוי ויקחו לי תרומה, פתחי לי אחותי רעיתי, עד מתי אהיה מתהלך בלא בית שראשי נמלא טל, אלא עשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ".
משמע שהמשכן הוא כדפיקת הדוד על הדלת לעורר אותנו לאחר חטא העגל.
וכן אמרו במדרש (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ב):
"זה יתנו בא וראה חבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות, ואם עבירותיהן כך זכיותיהן על אחת כמה וכמה, ואף כאן מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן מעשה העגל, ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות מצוה שהן עושין על אחת כמה וכמה".
הרי לנו, שהמשכן בא בעקבות עבירותיהם של ישראל.
ולפי זה, אלמלא היו חוטאים היתה השכינה שורה עליהם בלא משכן. וכך אומר הספורנו על הפסוק ו"ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו) "והתהלכתי בתוככם. ענין המתהלך, הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר, אם כן אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד בתוכם... כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני, שבו תושלם כוונתי, כאמרו: השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". היינו, שהמצב המובחר יהיה כאשר תשכון השכינה בכל מקום, ולא רק במקום המקדש.
וכך כתב רש"י (מסכת שבת דף נה עמוד ב) ד"ה "חללת":
"טעם אחר: עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים". וכך נאמר "ושכנתי בתוכם" ופירש השל"ה "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".
והנה לפי פירוש זה בודאי עיקר השראת השכינה צריך להיות בכל אחד ואחד, אלא שלאחר החטא שהיה קשה להשרות את השכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל נצטוונו על המשכן. אבל האם המצב הזה של ירידה שלאחר החטא, הוא ירידה שאין לה תקומה? מלשון המדרש הנ"ל "זה יתנו בא וראה חבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות", משמע שיש יתרון במצות המשכן על פני המצב שלפני החטא, ולכן נראה שע"י המשכן אפשר לראות את השכינה שורה בארץ, והעולים לרגל זוכים לראות ולהראות שם, ואז קל יותר להביא להשראת השכינה בתוך כל אחד ואחד.
ראיה לדבר מדרשות חז"ל על הפסוק (שמות פרק כ):
"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
ורש"י מביא דברי חז"ל (במדבר רבה פרשה יא):
"ר' יונתן אומר הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' זה מקרא מסורס שבכל מקום שאני אבא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי והיכן אני נגלה אליך בבית הבחירה אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה מכאן אמרו שם המפורש אסור לומר בגבולין".
משמע שרק בבית הבחירה תשרה השכינה ושפע הברכה, אולם המשנה בפרקי אבות אומרת (ברכות דף ו עמוד א) "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". משמע שהשכינה שורה בכל מקום, אצל כל יחיד ויחיד יושב ולומד תורה, וכיצד נישב את הסתירה הזאת?
נראה לישב שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ע"פ הגמרא (סוכה נג):
"אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".
היינו, שע"י שבא אל בית ה' ששם השכינה שורה, גורם שיתקיים בו מידה כנגד מידה, שגם אליו תבוא השכינה. היינו, שסגולת המקדש לגרום לכך לכל באי בית ה', שהוא יבוא אל ביתנו, וגם בו תשרה השכינה.
לפי זה אפשר לומר, שגם לפי הפרשנים, שמצוות המקדש היא לכתחילה, כפי שכתב הרמב"ן להראות שהשכינה שורה בישראל, אבל עיקר המטרה של המשכן לגרום שהשראת השכינה תתפשט לכל אחד ואחד מישראל.
ויקחו לי תרומה
המדרש (שמות רבה פרשה לג) דורש את הפסוקים העוסקים בתרומות המשכן ביחס לתורה:
"ויקחו לי תרומה - יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו?! אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. (הקב"ה אומר: כביכול, קחו אותי עם התורה). משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש".
הדרוש הזה המשווה את תרומות המשכן לתורה הוא סיוע לרמב"ן, שעיקר הטעם של מצוות המשכן הוא להיות המשך השראת השכינה ממעמד הר סיני, והמשך מסירת התורה דרכו, ומאידך גיסא, נראה מהמדרש, שהשכינה שורה לא רק במשכן אלא אצל כל אחד ואחד מישראל, שעוסק בתורה.
ולכאורה הנמשל אינו מובן, מה ההוה אמינא שהקב"ה צריך לפרוש מן התורה? הלא אורייתא וקוב"ה אחד הוא? אלא שהדבר תלוי בלומד התורה, שיכול ללמוד אותה כחכמה בעלמא, שהיא מנותקת מנותן התורה, ולכן מבקש הקב"ה מאתנו שנפנה לו מקום בלבנו כדי שהתורה תהיה מחוברת אליו.
והנה המקום המסוגל ביותר ללמוד תורה מתוך התחברות לקב"ה היא במקדש, ובירושלים הנבחרת, ולכן בא הצווי "שתשים סנהדרין אצל המזבח".
וכך מצאנו שהתקין ר' יהושע בן גמלא שילמדו תינוקות של בית רבן בירושלים, ודרש זאת מהפסוק "כי מציון תצא תורה". ומפרש התוס' (ב"ב כ"א.) "כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה... גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". משמע שההתקרבות אל הכהנים שעוסקים בעבודה של תפילה ויראת שמים מסוגלת להביא לתלמוד תורה 1 .
בושת פנים - הכנה לתורה
למדנו לעיל, שכדי ללמוד תורה יש להכין לקב"ה "קיטון אחד" שידור בו, ומכאן החיוב להקים משכן, אולם עיקר המכוון הוא לפנות לקב"ה מקום בלבנו. וכיצד עושים זאת?
יש ללמוד זאת מהגמרא (נדרים כ):
"תניא: (שמות כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו בושה, לבלתי תחטאו - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני".
היינו, שבמעמד הר סיני זכו ליראת ה' היא הבושה. משמעה של הבושה כאן היא הענוה מול רוממות ה'. ולפי זה נראה להסביר מדוע "מי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני", סוף כל סוף הוא מזרע ישראל וכל הנשמות היו בהר סיני? אלא כוונתם לומר, שמי שאין לו בושה, (הרגשת הכנעה וענוה), לא מסוגל ללמוד תורה שתהיה תורת אמת המסורה מסיני, ולמודו בה יהיה כעוסק בחכמה חיצונית.
לפי זה יובן (משנה מסכת אבות פרק ה משנה כ):
"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".
צריך להבין את הקשר בין בושת פנים לשכר הגדול בגן עדן.
וכן מה הקשר בין בנין ירושלים והמקדש לבין ותן חלקנו בתורתך?
נראה שבושת הפנים מפני הדרת רוממותו יתברך, מביאה את האדם לעשות רצון אביו שבשמים, וללמוד תורה שמקורה בסיני, אבל כדי לרכוש סגולה רוחנית זו יש לנו צורך בירושלים עירך ובנין בית המקדש, ולכן אנו מבקשים את שתי הבקשות הללו ביחד "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".
^ 1 כך שמעתי מהגאון הצדיק רבי משולם ראטא זצ"ל, שדייק מזה שהתוס' לא הזכיר שבירושלים יושבים הסנהדרין וגדולי התורה אלא הכהנים עובדי ה'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
