^ 1 המפרשים דנו בשאלה הזו. רש"י (ערכין דף טו, ב) כתב: "כשהתחיל המן לירד היה שְׂלָו יורד עמו... ולאחר זמן מרובה התאוו יותר." הרמב"ן אומר בפרושו (שמות טז, יב) שיתכן שהַשְּׂלָו היה יורד רק לחלק מן העם, או רק מידי פעם. אולם מפשטות הפרשיה משמע שירידת השְּׂלָו היתה מספקת והיא השקיטה את תלונות העם כבר בפעם הראשונה שהוא ירד. ואף הרמב"ן עצמו כותב כך בתחילה (שם) - "כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם - 'וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'; כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים!!". בעלי התוספות (ערכין, שם) הביאו פירוש נוסף בשם הר"ר יוסף קרא: "...שפסק להם השְּׂלָו ראשון, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה לפי שלא היה להם שְׂלָו, וירד להם שְׂלָו שני". פרוש זה מסביר את פשטות הפרשיות שבתורה, אולם הוא מצריך ברור מדוע הַשְּׂלָו פסק מלרדת בינתיים.
^ 2 בסוגיה ביומא (דף עה, ב) נאמר: "כתיב שְלָו וקרינן, סליו, אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין.". וכתב שם המהרש"א (חידושי אגדות): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש".
^ 3 "מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:...". (תהלים עח, א-לא)
^ 4 מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
^ 5 מלכים א יט ו-ח
^ 6 "עד עכשיו לא עמד משה שהוא מספיק - הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם". (ילקוט שמעוני תורה רמז תתז)
^ 7 "האמינון - דרך המדברים להוסיף אותיות להקטין הדבר וכן יצרנהו כאישון עינו (דברים לב) הנקרא כן ע"ש האיש הקטן הנראה בעין:". (מצודת ציון שמואל ב יג, כ). וההבנה שהוספת האותיות ל"אסיפה" של הזקנים נועדה להמעיט בחשיבותם מופיעה כבר ב'שפת אמת' (בהעלותך, תרנ"ה)
^ 8 "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי..." (דברים ה, כו-כז)
^ 9 "משה לא אבאיש קמיה ולא שאל למיתה... משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא ... אמר 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' דחשיבנא נוקבא במיכלא דילה (ואנא נחית מן שמייא דאיהו דרגא עלאה לנחתא לדרגא דנוקבא..." (זוהר במדבר, דף קנו עמוד א)
^ 10 קבוצה זו - "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" - פקפקה בדרכו של משה עוד במצרים; וכבר שם הם חששו שדרכו של משה היא קיצונית מדי, ושהקב"ה אינו חפץ להנהיג בה את העם. כשמשה ביקש מהזקנים לבוא עמו אל פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את העם, הזקנים הסכימו בתחילה לבוא עמו; אך הם נשמטו אחד אחד - ורק משה ואהרון נכנסו לפרעה. ולאחר מכן, כשפרעה הקשה את גזירותיו, שוטרי בני ישראל ראו בכך הצדקה לשיטתם שדרכו של משה היא קיצונית ואינה רצויה בעיני ה' (שמות ה, כא) "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה".
הכתוב מזכיר את התייחסות השונה של הקבוצה הזו לאכילה ולשתיה כבר לפני כן בעת מתן תורה (שמות כד, יא): "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אונקלוס מתרגם "ולרברבי בני ישראל... והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוה - כאלו אָכְלִין וְשָתַן". גדולי ישראל האלו דימו את העונג הרוחני שהם זכו לו לעונג שהיה נחשב מאוד בעיניהם - עונג של אכילה ושתיה.
^ 11 "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה..." (בראשית כ, ז).
^ 12 "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:" (בראשית יח י-יד)
^ 13 "...וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח); "...כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו נז, א)
^ 14 ובאופן דומה נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ט): "עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה ולא נענשו אלא על לשון הרע ואלו הן. אחד על הים, ואחד בתחלת המן, ואחד בסוף המן, ואחד בשליו הראשון, ואחד בשליו האחרון...". ומבואר שגם בפעם האחרונה שישראל אכלו מן השליו הם לא נענשו ומתו ממש. גם ר"י אבן שועיב מביא בדרשותיו לפרשת בהעלותך דרשה של חז"ל - "בקבר היו קורין רעב רעב"; ואף דרשה זו מגלה לפי פשטותה - שהמתאווים לא מתו ממש.