1) למה האדם ניכר בכעסו? האם זמני לחץ שבהם האדם כועס מעידים על אופיו יותר מאשר רוב הזמן, שאז בחיי השגרה היום-יומיים הוא נינוח לסביבתו ועושה איתם חסדים, והוא שמח ועוזר? 2) האם ייתכן שכדאי להדריך אדם כעסן לתכנן לעצמו את מסגרות החיים כך שלא יגיע למצבי כעס? הרי זו לא ’חכמה’ לא לכעוס כשאין שום נסיון, בעוד שכשמגיע מצב מסוים ניתן לחזות מראש את תגובתו הכעסנית. וכן הוא אינו עמל לתקן את מידותיו אלא פשוט בורח ממצבים בהם לא יוכל לשלוט בכעסו.

אדם ניכר גם בכעסו. ודאי שבשעת כעס ניכר עד כמה אדם יש בו מידת הגבורה ועד כמה הוא יכול להשליט את השכל על הרגש. הכוונה באדם ניכר בכעסו הוא שבמצב של כעס השכל מסתלק ואדם עלול לגלות דברים שלא היה חפץ לגלות ורק בגלל התפרצות הכעס הוא מגלה את סודו ומה שנוצר בליבו. הדרך להתמודד עם הכעס היא כפולה. גם לברוח ממצבים שמביאים לכלל כעס. אין כאן בריחה שלילית, יש כאן ישום מוצלח של מה שאנו מבקשים מהקב"ה אל תביאנו לידי ניסיון. אולם כאן האדם שולט שהרי הוא מחליט שלא להביא עצמו לכלל כעס. החלק השני בהתמודדות היא ללמוד את המניעים לכעס. אחד הסיבות לכעס זה מיעוט אמונה בהשגחה פרטית. אדם חושב שמישהו יכול להיכנס בגבולו ולפגוע בתוכניותיו. אולם האדם צריך להאמין בהשגחה פרטית ובכך שכל מה שקורה לו זה לא מבשר ודם אלא מאת ה'. על כך אמרו חכמים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה משום שלא מרגיש את הנוכחות האלוקית בעת הכעס. עוד יתבונן האדם על כך שכעס זו תגובה אלימה. אדם חושב שהוא ירוויח מהכעס והוא ישיג השגים על ידי הכעס. בדרך כלל הכעס זו דרך קצרה שנהפכת להיות דרך ארוכה. קיצור הדרך חוזר "כבומרנג " על מי שכועס. ודל"ב.