אבי מורי הוא אדם דאגן מאוד, לכן תמיד אוסר עלי לסוע למקומות. אני בת 18 וחצי ויודעת שאם אומר לאבי שברצוני לסוע לבקר חברה הגרה בהתנחלות, או לסוע לטיול במקום רחוק בארץ וכד’-הוא לא יסכים וימנע זאת ממני. מסיבה זו תמיד כשאני נוסעת למקומות אני אומרת אך ורק לאימי על כך ומבקשת ממנה רשות, ולא מספרת לאבי. לעיתים רחוקות נוצר מצב שהוא רואה אותי מתארגנת ליציאה ושואל לאן פני מועדות, ולא נותר לי אלא להעלים ממנו את האמת ולומר שאני נוסעת למקום קרוב. האם אני נוהגת כשורה בכך שאני מקבלת אישור רק מאימי ולעיתים אף אומרת דברים לא נכונים לאבי? אם לא אעשה כך, לא אוכל ללכת למקומות שחשוב לי להגיע אליהם.

כיון שאת בוגרת את לא חייבת לקבל רשות מהוריך על מעשיך. ודאי שבמה שאת יכולה לעשות נחת רוח להם את מקיימת מצווה. אולם את מתארת התנהגות נכונה בכך שאת לא מספרת לאביך שהרי את עושה זאת לטובתו בכדי לא להדאיגו. במקרה שאת חייבת לענות לו על שאלותיו את לא חייבת לו לו את כל האמת. את יכולה לומר לו רק חלק מהאמת. גם במקום שאדם צריך לשנות מהאמת ראוי שלא לומר דברים שהם ממש שקר. כך למדנו מיעקב שאמר אנוכי עשיו בכורך בדרך שהמילים יוכלו להישמע כמילים שאין בהם שקר. [עייני שם ברש"י]. לכן במקום שאביך שואלך להיכן את הולכת עני לו שאת הולכת למקום מסויים קרוב ובאמת תעברי דרך שם. תגידי לו מקום בדרך שאת עוברת ובכך לא יהיה בדיבורך ממש שקר.