ביאור נוסף מדוע נשים העוסקות בטיפול בילדיהם פטורות מחובת התפילה.

הא לך דברים שכתב על בקשתי כתשובה לשאלתך אחד מתלמידי הישיבה משיעור ג', ר' דוד ויצ'נר: כדי לענות על שאלתך, נעבור בקצרה על הלכות תפילה מן היסודות. חיוב התפילה המקורי: מעיקר הדין, אין חיוב על האדם להתפלל אם אינו יכול להתפלל בכוונה. וכך מצאנו בגמרא במסכת ברכות ל, ב: "אמר רבי יוחנן: אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה?… רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה - והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל!". וכן פסקו הראשונים. ונראה שהחיוב לא היה של כוונה בעלמא כמו הכוונה לצאת ידי חובה במצווה, אלא של כוונת הלב גדולה ועמוקה. וכן משמע במסכת עירובין סה, א: "אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, שנאמר: ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו'. אבוה דשמואל, כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא. רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא". ובוודאי זהו דוחק גדול לומר שלא היו יכולים, למשל, לקרוא ק"ש בבית שיש בו שיכר. וכן אין ספק שלא פטרו את הולכי הדרכים מק"ש. אלא שלתפילה נדרשת כוונה גדולה הרבה יותר, ואכן, תיקנו חכמים תפילות קצרות יותר עבור אנשים שנמצאים במצבים בהם נבצר בהם מלכוון כראוי (ברכות כט, א). ויש מקום רב לומר, שהמטרה לא היתה לחסוך כמה דקות של זמן, אלא להפחית את המאמץ הנדרש מן האדם על מנת לכוון. וזו היתה, כל הנראה, ההלכה הפשוטה במהלך הדורות הקדומים. וכן נראה למשל מדברי הרמב"ם, הלכות תפילה ד, טו: " כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל". דוק: הרמב"ם לא כתב שבמקרה כזה פטור מהנוסח שקבעו חכמים, אבל חייב עדיין בתפילה כלשהי מן התורה, אלא שפטור לגמרי. ואם כך היא דעת הרמב"ם, הסובר שחיוב התפילה הוא מן התורה, כל שכן שכך דעת הפוסקים שהחיוב מדרבנן בלבד. המנהג להתפלל בלא כוונה: עם הזמן נדלדלו הדורות, והיכולת לכוון פחתה. מקצת חכמי ישראל סברו שיש להשאיר את התפילה ברום מעלתה, גם במחיר של הפיכתה לנדירה יותר עבור המון העם. וכן משמע, למשל, מדברי רס"ג, המשווה את התפילה לביקור במקדש: "ומתועלות הטומאה והטהרה, שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתיקר בעיניו התפלה, אחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקדש והמקדש, אחר שנמנע ממנו ימים, ושישיב לבו ליראת שמים" (הנבחר באמונות ובדעות, מאמר ג). ובכלל, אפשר לומר שזו המגמה המשתקפת מתקנת עזרא (המבוארת במסכת ברכות כא, א ואילך). ואילו רוב חכמי ישראל סברו שחשוב יותר שאנשים יתפללו דרך קבע יום יום, מאשר שיתפללו בכוונה המעולה. ולמנהג זה היו שורשים עתיקים מאד, וכפי שמצינו בירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד: "ר' יסה בשם ר' אחא רובא נתפלל ומצא עצמו בשומע תפילה חזקה כוין רבי ירמיה בשם רבי אלעזר נתפלל ולא כוין לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל א"ר חייא רובא אנא מן יומיי לא כיונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה". ועדיין, הכוונה המקובלת בתפילה לא נעלמה בבת אחת, אלא היה זה תהליך הדרגתי. עיין למשל בדברי רבינו מנוח על הרמב"ם בהלכות תפילה ד, טו, שכתב בשם הגאונים שהיום איננו מכוונים בתפילתנו כבדורות הראשונים, ולכן אין לנו הפטור של בא מן הדרך. ואעפ"כ סיים "מיהו בודאי אם רואה עצמו טרוד ובעל מחשבות - צריך לשהות עד שתתיישב דעתו". וזו גם ככל הנראה המגמה מאחורי פרסומו של ההיתר לבעל קרי להסתפק בתשעה קבין במקום בטבילה גמורה (שמקורו אינו בתקנת עזרא), כמבואר בברכות כב, א: "תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים - טהור; נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק". ולאחר מכן ביטולה כליל של תקנת עזרא (שמקורו אכן במנהג, כמו שאמרו בגמרא שם, שנהגו העם כרבי יהודה בן בתירא. ועיין ברא"ש פ"ג סוף סי' כא, שלדעת רב האי גאון התקנה בטלה לעניין לימוד תורה, אבל מעיד על דורו שעדיין לא בטלה לעניין תפילה, ובעלי קריין אינם מתפללים. אבל כבר הרמב"ם בהלכות תפילה פ"ד ה"ה כתב: "וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה"). שתי הגישות היסודיות האלה, נמצאות גם בשולחן ערוך. אמנם, בסימן צח, ב, פסק שעכשיו אין אנו נזהרים שלא להתפלל במקום המבטל את הכוונה וכיו"ב, "מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה". אבל למרות זאת פסק בסימן קא, א, שמי שלא כיוון בברכת "אבות", חוזר ומתפלל. והרמ"א שם חלק עליו, וכתב שממילא איננו מכוונים, ואם כן - למה יחזור. וכ"כ גם חלק מהאחרונים הספרדים, עיין פניני הלכה תפילה עמ' 238 הערה 6. כלומר, ברובם המוחלט של המקרים, החיוב שלנו היום בתפילה אינו מעיקר הדין, אלא מכוח המנהג שהלך ונתפשט במהלך הדורות, ככל שגברו הטרדות ונתמעטו הלבבות, והיכולת לכוון פחתה. וככל שעובר הזמן, מתירים הפוסקים להתפלל ביותר ויותר מצבים שפעם לא היו מתפללים בהם. פטור הנשים: וכל המנהגים הללו להתפלל ללא כוונה, נתקבלו אך ורק על ידי הגברים, אבל הנשים מעולם לא קיבלו על עצמן להתפלל באופן השונה מחיוב הגמרא. ולכן המצב אצלן נשאר כדעת מקצת החכמים, שאמנם ישנו חיוב עקרוני להתפלל בכל יום, אולם בפועל בשל טרדות החיים, רק לעתים נדירות מגיעה האשה למצב נפשי המאפשר לה להתפלל בכוונה עמוקה. ומבחינות רבות, דומה דבר לעיקר חיוב מצוות התפילה מן התורה לדעת הרמב"ן, שהיא רק במצבים קיצוניים, ולא בחיי היומיום. ועיין בפניני הלכה, תפילת נשים עמ' 22 הערה 4 במקורות באחרונים לסברה זו. וכן מצינו לגבי מנהגים רבים מאד במצוות התפילה, שנשים אינן חייבות בהן לכולי עלמא. למשל - תפילה במניין, תפילת ערבית כחובה ועוד. וגם המחייבים נשים בתפילות בזמנינו, מודים שמנהגן היה שלא להתפלל, אלא שהם תולים זאת בחוסר ידיעתן וכדומה, וממילא רוצים לומר שהיום חזר עליהן החיוב. וממילא מובן שלא שייך להקשות מדין קריאת מגילה (וכ"ש מצוות דאורייתא שנשים חייבות בהן, כקידוש היום ואכילת מצה), שם מלכתחילה החיוב לא היה תלוי ביכולת לכוון מעומקא דליבא, ולכן גם היום אנו פועלים על פי תקנת חכמים ממש, המחייבת נשים כאנשים, ולא מכוח מנהג בעלמא. הנימוקים לגבי פטור נשים, הם כדי להסביר מדוע מלכתחילה לא נתקבל המנהג על ידן, כפי שהיה אצל הגברים. אפשר למנות לכך סיבות רבות. בין השאר, נשים רבות לא ידעו אפילו לברך ברכת המזון כדין (תוס' ברכות מה, ב, ד"ה 'שאני התם', וייתכן מאד שזו גם הסיבה למנהג המבואר שם, שלא נהגו לזמן לעצמן), וכל שכן שלא קיבלו על עצמן חובות מעבר לכך. ועוד, שפעמים רבות העיסוק בצרכי הבית מקשה על היכולת להתפלל באופן מסודר (ועד היום דנים פוסקי זמנינו בבעיות רבות הנובעות מההתנגשות בין חיוב נשים בתפילה לחובות הבית, כמבואר לקמן). ולשאלה מדוע לא הדריכו חכמים את הנשים לנסות להתפלל בכל זאת, התשובה היא שעיסוקן בצרכי הבית הוא בגדר מצווה, וחכמים לא רצו שייפגע. וגם פוסקים רבים שנמשכו אחר פשט ההלכה לחייב נשים, סוברים מעיקר הדין שכאשר ישנה התנגשות בין צרכי הבית לבין החובה להתפלל, החובה להתפלל נדחית. אלא שמאחר וקיבלו את דעת המשנה ברורה וסיעתו ללא סייגים, הם נצרכים לחדש בשל כך גדרי פטור שלא הופיעו בפוסקים הראשונים. עיין למשל הליכות שלמה, תפילה, פרק ב הלכה ו' ובהערה ט' שם, שהאשה משועבדת לבעלה ולכן חובת התפילה שלה נדחית. והובא בספר 'אבני ישפה', פרק טז הלכות ב-ד, ועיין שם עוד בדעת הרב וואזנר ופוסקים נוספים. ועוד שם, שיש שפטרו אותן מטעם שסומכות על המגן אברהם, שכתב שמן התורה די לנשים בבקשה כלשהי. ובספר אשי ישראל, פרק ז הלכה ז ובהערות שם, היקל גם הוא לאשה הטרודה בטיפול בילדים, והזכיר סברות נוספות, למשל שהאשה היא כמשמשי חולה הפטורים מתפילה, עיין שם. ועיין עוד בפסקי תשובות, חלק ראשון, עמוד תתב ואילך ובהערות, סברות רבות נוספות להקל לאשה הטרודה בילדים. אבל באמת לפי דבריך, לא ברור מה ראו פתאום הפוסקים לנטות משורת ההלכה ולסמוך על המגן אברהם או על קולות נוספות, במקרים שהם בסך הכל נפוצים ושכיחים. אלא ודאי ברור לפוסקים רובם ככולם, מסברה וממנהג, שהתפילה איננה אמורה להפריע לאשה במילוי תפקידה, אלא שלא כולם נחתו לסברות שנתבארו לעיל. ואמנם, לגבי רווקות, וכן נשים מבוגרות שילדיהן כבר בגרו ועזבו את הבית, מסתבר לומר שעליהן חוזר החיוב הראשון להתפלל (וגדר החיוב, האם תפילה אחת או שתיים ביום וכו', מבואר בפניני הלכה תפילת נשים פרק ב). אבל, מאחר ובפועל בנות ישראל לא קיבלו על עצמן את מנהג הגברים להתפלל גם בטירדה, אזי גם לרווקה או אשה מבוגרת שקשה לה להתפלל תפילת עמידה ורוצה להקל, יכולה לסמוך על דעת המגן אברהם. במבט אמוני: במסכת ברכות כו, ב, מבואר שישנם שני פנים לחיוב התפילה: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום". תפילת האבות מבטאת את הפן האישי-טבעי שבתפילה, בה האדם עומד בפני בוראו, ו