ראיתי בתשובה של כבוד הרב באתר על כך שהרמ"א פוסק לאיסור ריקוד ותיפוף בשבת, אך מביא סברה ללמד זכות על המתירים על פי התוס’ בביצה. רציתי לשאול: א. מה המקור לכך ש"סתמא ואז יש אומרים, הלכה כסתמא"? ב. עוד דבר, בתשובה של הרב עובדיה, הוא מביא את האדמו"ר ממונקאטש, בעל ה"מנחת אליעזר" שכותב שלרמ"א מותר לרקוד בשבת, (ומוסיף גם משיטת רב האי גאון, כפי שהביא כבוד הרב) הוא לא ידע את הכלל של "סתמא וי"א"?(הרב עובדיה דוחה אותו מהסיבה הזאת)

א) היסוד לכך בדברי הגמרא שבת מו, א, ועוד מקומות רבים: "הלכה כסתם משנה". והטעם שאם לא הובאה דעה זו בשם תנא מסוים או כדעת יש אומרים משמע שזו הדעה המוסכמת. ולכן אם לפני כן הובאה מחלוקת ואח"כ דעה סתמית, הלכה כדעה הסתמית (ב"ק קב, א). וכשערך השולחן ערוך ושאר הפוסקים את ספריהם בוודאי ידעו זאת, ולכן אם הביאו בתחילה דעה סתמית, משמע שהיא הדעה העיקרית לדעתם. ודעת "היש אומרים" שהובאה אחרת היא דעת מיעוט. והזכירו אותה מפני שסברו שיש להתחשב בה, שאם היא מחמירה, לכתחילה טוב לחוש לה. ואם היא מקילה, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליה. ועיין ביבי"א ח"ד או"ח ט, ז. וח"ו יו"ד ה, ב. ב) אינני יודע למה התכוון אבל יתכן שה"מנחת אלעזר" לא דקדק בדבריו אלא רצה לומר שהרמ"א הזכיר דעת המיקל, והעיקר הוא מה שכתב על פי רב האי גאון שלצורך מצווה של שמחת תורה מותר לרקוד, ומזה למד שגם צורך מצווה בשבתות מתיר לרקוד. עוד עיין בדברי ערוך השלחן שביאר את התוספות, ומדוע אפשר להקל לרקוד ולמחוא כף, לא מפני שאין יודעים לתקן את כלי השיר, שהרי יודעים למתוך המיתרים, אלא שאין רגילים להביא כלי שיר בעת שרוקדים או מוחאים כף, ולכן בטל טעם הגזירה.