ראשית תודה רבה לכבוד הרב על התשובה המחכימה ומאירת עינים. ורק מאחר ומדובר בחשש ברכה לבטלה, לכן ראיתי לחזור ולפרש מעט יותר, שהצד השני שהצעתי אינו נסתר לכאורה במפורש מן הראיות שהביא מעלת כבוד תורתו. הפוסקים דיברו באופן הרגיל של אכילת פת, שבו דרך בני אדם לנגוע בפת, והרי הטעם שבטבול במשקה לא תיקנו על דבר שאין דרך לאכלו אלא בכף, כי יסוד התקנה הוא משום סרך תרומה, ושם כל יסוד החשש הוא מצד נגיעה, ובדבר לא שכיח לא גזרו, ואם כן אף תקנת הנטילה לפת היא משום אותו הטעם. ומה שהזכירו הפוסקים את הפטור במפורש רק בטבול במשקה אינו ראיה, כי שם הדבר מצוי כפי שנתבאר. לכן מצד אחד איני טוען לפטור מנטילה, כי אף לזה צריך ראיה יותר ברורה שאין בידי כעת, אך מן הצד השני אין כאן ראיה ברורה לחייב, ויש בזה חשש ברכה לבטלה אכפול ואסיים בתודה רבה ובברכה.

שלום לשואל התלמיד חכם, ישר כח על העיון בדבר הלכה, הבנתי את שאלתך ואני על משמרתי אעמודה, ונחזור על הראשונות: 1. מכך שלא מצאנו חילוק כזה בפוסקים בהלכות נטילת ידיים על לחם ניתן ללמוד שהפוסקים לא סבורים שיש חילוק. הציור שציירת הוא לא כזה רחוק והיה להם לפוסקים לפרש שהדין שונה. ומדשתקי רבנן שמע מינה לא סבירא להו כך. 2. אינני רואה חילוק בין מקרה שאין סבירות שה'גברא' יגע בלחם ובכל זאת חייבו ליטול משום לא פלוג כמבואר במ"ב (קסג, ט) לבין מקרה שאין סבירות שהאדם יגע בלחם מצד ה'חפצא' של הלחם. אם אמרו לא פלוג ותיקנו לברך כאשר אין סבירות לגעת בלחם במקרה שהאדם לא יגע בלחם, מדוע נאמר שלא תיקנו ליטול כאשר אין סבירות לגעת בלחם מצד מהות הלחם. 3. מצינו שתיקנו ליטול ידיים כאשר יש אפילו חשש רחוק שיגע בלחם כמבואר במשנה ברורה (קסא, ס"ק ה) לגבי רטייה. אינני חושב שבענייננו יש פחות חשש שיגע בלחם מאשר ברטייה. מה שכתבת שנטילת ידיים על הפת היא משום סרך טומאה, יש לציין שיש עוד שני טעמים: משום קדושה ומשום נקיות (ראה בבית יוסף סימן קנח שהביא מדברי תוספות בפסחים קטו.) ואכמ"ל כל טוב