שלום. הלוויתי לגיסי סכום כסף גדול יחסית (הוא רצה לקנות רכב). היחסים בינינו לא היו לבביים במיוחד (ז"א, לא רבנו או משהו, אבל גם לא היינו החברים הכי טובים). לרוב, הוא לא היה מתייחס בצורה נחמדה מן הרגיל, ז"א אם נגיד היינו אצלם - הוא לא היה מקפיץ אותנו הביתה או לתחנת אוטובוס וכדו’ (לא חושב שזה משהו אישי, פשוט באופיו, הוא לא נוטה לעשות דברים מסוג זה, לפחות לא לנו) השאלה היא אם כעת הוא ירצה להקפיץ אותנו, היכרותי אותו - זה לא היה קורה אלמלא הלוואה, וככל הנראה זאת תהיה יותר לשם הודאה על ההלוואה, (במיוחד מפני שהיא היתה לצורך קניית הרכב) - האם יש כאן בעיית ריבית? אם כן, האם זאת תהיה בעיה גם לאחר פריעת החוב?

בס"ד במשנה בבא מציעא ה, כתוב: "המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית". והגמ סד: מוסיפה שדין זה אפילו אם החצר אינה עומדת לשכר. היינו אסור להינות מהמלווה אפילו הנאה שאין דורשים עליה כסף. הש"ך (יו"ד קסו, א) מסביר שלדור בחצירו שזה דבר מפורסם אסור אפילו אם הלווה רגיל להרשות זאת למלווה. אבל להשאיל לו כליו מותר אם רגיל להשאילו (כדברי השו"ע קס ז). במקרה שלך כיוון שהלווה לא רגיל לתת לך הנאה זו אכן יש איסור ריבית אפילו בהנאה כזו שאינה מפורסמת. הנאה מהלווה לאחר שנפרעה ההלוואה נקראת ריבית מאוחרת ודינה קל יותר, השו"ע (קסו, ו) כותב: "אסור להקדים הרבית או לאחר אותו...לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, זו היא רבית מאוחרת". ובסעיף ז כותב: "צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו, כל זמן שמעותיו בידו", מכאן שיש חילוק בין הנאה בשעה שהמעות ביד הלווה לזמן שאחר מכאן. ובסעיף ו הרמ"א מוסיף שמתנה מועטת מותרת אם לא מפרש שנתן לו מחמת ההלוואה, ובמתנה מרובה אסור אף אם לא מפרש כיוון שמוכח שזה מחמת ההלוואה. והש"ך (י) מביא בשם הבית יוסף שזמן מופלג אחר ההלוואה מותר אפילו מתנה מרובה. הש"ך (שם) כותב שכל החילוק בין מתנה מועטת למרובה היא כאשר אין הלווה מתכוון משום המלווה שקיבל אבל אם מתכוון אסור בכל אופן, אך רע"א חולק עליו וסובר שאפילו אם מתכוון מותר. ונראה שניתן לסמוך על דברי רע"א. בברכה,